@מייבין-במקצת כרום. בכלל לא עבד. הסיפור נכתב אבל לא מומר לשמע. אני בנטפרי.
אם זה מעניין זה הסיפור:
Spoiler
[קריין]: בל, בהלה בהלב, סלגכחד הדג, קושקושק חמור חמורותיים. המילים האלה, רצף חסר פשר לכאורה, רדפו את אליהו כל חייו. זה התחיל כמשחק ילדות, קריאת ג'יבריש משעשעת עם חבריו בשכונת ילדותו בדרום תל אביב. אבל עם השנים, המילים הפכו למשהו אחר, צל שארב בפינות התודעה שלו, חרדה מתמדת שלא ידעה מנוחה.
[קריין]: אליהו, שהפך לפרופסור מכובד לבלשנות, ניסה לפענח את החידה. הוא הקדיש שנים מחייו לנתח את המילים, מחפש שורשים עבריים, ארמיים, אפילו שפות נכחדות. הוא האמין, בצורה אובססיבית, שהן טומנות בחובן מפתח למשהו עצום, סוד קדום שהיה חייב לגלות. הוא הרחיק את אשתו, ילדיו התביישו בו. הכל התגמד לעומת החידה.
[קריין]: יום אחד, במהלך מחקר ארכיוני בספרייה הלאומית, אליהו נתקל במסמך עתיק, כתב יד מרופט שנראה כאילו נכתב בידי סופר סתם לפני מאות שנים. הטקסט היה כתוב בארמית עתיקה, אבל באמצע העמוד, בכתב יד ברור ומודרני, הופיעו המילים: בל, בהלה בהלב, סלגכחד הדג, קושקושק חמור חמורותיים. לידן, הייתה מצוירת מפה סכמטית של עיר מוכרת. תל אביב.
[קריין]: ליבו של אליהו הלם בחוזקה. הוא העתיק את המפה, חש סחרחורת קלה, והחליט לצאת למסע. המפה הובילה אותו לרחוב קטן ומוזנח בשכונת ילדותו, רחוב ששכח כמעט לגמרי. שם, בין בניינים מתפוררים, ניצב בית ישן, נטוש ומכוסה גרפיטי. הבית הזה לא הופיע בשום מפה רשמית.
[קריין]: אליהו חדר לבית הנטוש, פניו שטופות זיעה. האוויר היה דחוס ואבקתי, תחושה של הזנחה שארוכת שנים. הוא מצא את עצמו בחדר קטן, ריק כמעט לחלוטין, מלבד שולחן עץ ישן שעליו עמד כד חרס שבור. הוא הרים את הכד, ובתוכו מצא פיסת נייר קטנה, מקופלת בקפידה.
[קריין]: כשאליהו פתח את הנייר, הוא גילה ציור פשוט: דג צוחק רוכב על חמור. מתחת לציור, בכתב ידו של אליהו הצעיר, היו כתובות המילים: בל, בהלה בהלב, סלגכחד הדג, קושקושק חמור חמורותיים. התאריך היה יום הולדתו השביעי.
[קריין]: אליהו התמוטט על הרצפה, תחושה עמוקה של אובדן הציפה אותו. שנים של חיפוש, של שיגעון, של הקרבה, הסתכמו בזיכרון ילדות. אין סוד קדום, אין מפתח ליקום. רק ילד קטן, משועמם ומאושר, שממציא שפה משלו. הוא הבין, באותו רגע, שהחיפוש עצמו היה החיים שלו, ושהוא בזבז אותם על רדיפה אחר צללים.
[קריין]: כשהשמש שקעה, צבעה את העיר בצבעי כתום ואדום, אליהו עזב את הבית הנטוש. הוא חזר הביתה, לאשתו וילדיו, אדם אחר. הוא עדיין היה פרופסור לבלשנות, אבל הוא כבר לא חיפש את הפשר מאחורי המילים. הוא למד להקשיב להן, להנות מהצליל, מהמשחק, מהזיכרון. בל, בהלה בהלב, סלגכחד הדג, קושקושק חמור חמורותיים. יותר לא פחד מהן. הן היו חלק ממנו, תזכורת לכך שגם בשיגעון, יש יופי.