דוגמא למי שרוצה לראות את התוצאות
[image: 1784895434324-a25dfde4-b3f2-4586-aeed-bfad6ce11aae-image.jpeg]
פלפולי דאורייתא — פרשת ואתחנן ופרשת דברים
פרשת ואתחנן — שיעור ראשון: תשוקת משה רבינו לארץ ישראל
"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן וגומר" (דברים ג, כה).
הגמרא אומרת במסכת סוטה (דף יד עמוד א):
דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפרייה הוא צריך, או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימים אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיקיימו על ידי.
"ונאכל מפרייה ונשבע מטובה" — קדושת פירות הארץ
על כל פנים, יש כאן דבר מעניין. הטור באורח חיים (סימן רח) מביא בשם הסמ"ג, שבנוסח ברכת מעין שלוש ("על המחיה"), אומר הסמ"ג שאין לומר "ונאכל מפרייה ונשבע מטובה", שאין לחמוד את הארץ בשביל פרייה וטובה, אלא כדי לקיים את המצוות התלויות בה, כמו שאנחנו אומרים שדרש רבי שמלאי בסוטה (דף יד).
אבל המשנה ברורה בשער הציון (סימן רח, סעיף קטן נא) מביא כמה שיטות בזה, והוא אומר שהרוצה לומר תיבות אלו אין מוחין בידו, דבכמה ראשונים עיקר נוסחא זו.
והב"ח (שם בסימן רח) משיג על הסמ"ג, והוא אומר שגם פירות ארץ ישראל יונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ. ועל כן אומר הב"ח, ניחא שאנו מכניסים בברכה זו "ונאכל מפרייה ונשבע מטובה", כי באכילת פירותיה של ארץ ישראל אנו ניזונים מקדושת השכינה. כלומר, אנו לא רוצים את הפירות בגלל הגשמיות שבהם, אלא בגלל קדושתם.
והאליה רבה שם מתמה על הב"ח, שלפי דבריו מאי פריך הגמרא בסוטה "וכי לאכול מפרייה הוא צריך"? הרי יש לומר בפשטות שמשה רבינו רוצה לאכול מפירותיה של ארץ ישראל בשביל הקדושה שבהם!
אבל אומר האליה רבה, אולי יש לומר בדעת הב"ח, דשאני משה רבינו, דשכינה תדיר לגביו אף שלא היה אוכל מפירות ארץ ישראל. ולזה דיקדק הש"ס: "וכי לאכול מפרייה הוא צריך?" — רצה לומר שמשה עצמו אינו צריך לזה. כך אומר האליה רבה.
כעין זה ראיתי ליעב"ץ במור וקציעה, שהוא אומר שוודאי אנו נשנה ונאמר "ונאכל מפרייה ונשבע מטובה", אף על גב דאמרינן בסוטה וכי משה לאכול מפרייה ולשבוע מטובה היה צריך? אנו ודאי צריכים להם, כי פירות ארץ ישראל מוסיפים חכמה, כמו שאמרו במסכת בבא בתרא (דף קנח עמוד א): "אווירה של ארץ ישראל מחכים". אז גם בפירות יש קדושה, ודווקא משה רבינו לא היה צריך להם, אבל אנו כן צריכים.
על כל פנים, כל זה הוא לעניין הנקודה הצדדית כאן, האם אנו יכולים להזכיר בנוסח הברכה "ונאכל מפרייה ונשבע מטובה".
קושיית המהרד"ם והגרי"ז על שיטת הרמב"ן
עכשיו נחזור לסוגיה שם. הגמרא שואלת: מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? ולבסוף מסקנת הסוגיה שמשה רבינו אמר: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימים אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיקיימו על ידי.
והנה, הרמב"ן בספר המצוות (בשכחת העשין, מצווה ד) מרבה להקשות על הרמב"ם שלא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל בכלל התרי"ג (וכבר הזכרתי את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בפרשת מטות-מסעי).
על כל פנים, ראיתי בחידושי מהרד"ם (בעמוד קח) שהוא טוען על הרמב"ן: איך אפשר לומר שישיבת ארץ ישראל היא מצווה? אומר המהרד"ם, נראה שישיבת ארץ ישראל לאו מצווה בפני עצמה היא, אלא רק הכנה למען נוכל לקיים שם את המצוות התלויות בארץ. והנה, מאי דקשיא ליה לרבי שמלאי "מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפרייה הוא צריך?" וכו', ולמה השתוקק לקיים מצוות התלויות בארץ? תיפוק ליה משום ישיבת ארץ ישראל, שהיא בעצמה מצוות עשה!
וכן הקשה הגרי"ז בחידושיו למסכת סוטה (דף יד, ברשימות תלמידים שם) על הרמב"ן את הקושיה הזאת.
וראיתי כמה דרכים באחרונים לתרץ את דברי הרמב"ן:
המשך חכמה (בריש פרשת ראה) מביא את קושיית המהרד"ם, והוא אומר שלא קשה מידי. לעולם יש לומר דעצם הישיבה בארץ ישראל היא מצווה, כמו שהרמב"ן אומר. ומה שהקשה רבי שמלאי מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל ולא תירץ בפשטות כדי לקיים מצווה זו, אומר המשך חכמה, היינו משום דמצוות יישוב ארץ ישראל מקיימים גם בארץ סיחון ועוג. וזה מוכרח, דלא ייתכן לומר דבני גד ובני ראובן לא קיימו מצוות ישיבת ארץ ישראל. ולכן הוצרך רבי שמלאי לתרץ שמשה רבינו רצה לקיים מצוות התלויות בארץ (שאינן נוהגות בעבר הירדן). וקרוב לזה ראיתי גם כן ביבין דעת להגאון מקוטנא (בספרו חסדי אבות, סימן כד).
אבל האור החיים הקדוש על הפסוק כאן אומר, שאמרו חז"ל בכתובות (דף קיא עמוד א): "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל יש לו חלק לעולם הבא". לזה אמר משה רבינו "אעברה נא" — פירוש, עתה בחיים, לתועלת נפשי, לטעום מהמקווה שהוא עולם הבא. משמע להדיא מדברי האור החיים הקדוש, שכל הדין של ארבע אמות בארץ ישראל, שיש בזה קיום מצווה ועולם הבא, הוא דווקא בארץ ישראל המערבית, אבל לא בעבר הירדן, לא בארץ סיחון ועוג. כי בגלל זה, בגלל הארבע אמות הללו, משה רבינו רצה ליכנס לארץ ישראל. ועל דרך זה משמע מדברי האור החיים בפרשת דברים (פרק ג, פסוק יג), שאין מצוות יישוב ארץ ישראל בארץ סיחון ועוג, בניגוד למה שהבאתי מהמשך חכמה והיבין דעת. ואפשר לפלפל עוד בזה בדברי האחרונים המאריכים בדיוק בגדר הקדושה של עבר הירדן, ואין כאן המקום להאריך בנקודה הזאת.
אז על כל פנים, תירוץ ראשון לתרץ את קושיית המהרד"ם והגרי"ז: שמשה רבינו כבר קיים את מצוות יישוב ארץ ישראל בעבר הירדן, ולכן הגמרא שואלת מפני מה הוא נתאווה ליכנס לארץ, והגמרא מתרצת כדי לקיים את המצוות התלויות בה, שאינן נוהגות בסיחון ועוג.