והנה לפניך
ניתוח תמציתי של שו"ת יביע אומר חלק ב - אורח חיים סימן יד
הנושא: ברכת הגומל על טיסה באוירון ונסיעה ברכב.

השאלה: האם יש לברך ברכת הגומל על טיסה באוירון, ומהו שיעור הנסיעה ברכב המחייב בברכה?

עמדת השואל:

טיסה באוירון אינה נחשבת ל"דרך" לעניין ברכת הגומל, שכן "דרך נשר בשמים ולא דרך אדם".
אין לחוש לסכנה שבטיסה, מכיוון שהיא נמוכה יחסית לנסיעה ברכב.
נסיעה משדה התעופה לעיר אינה שיעור פרסה ולכן אין לברך.
תשובת הרב עובדיה יוסף:

א. טיסה כדרך:

הרב יוסף דוחה את הטענה שטיסה אינה דרך, ומביא ראיה מהגמרא בחולין (קלט:) שדנה אף בשמים נקרא דרך.
מציין שדברי הגאון הראגצ'ובי, שטיסה אינה דרך לעניין תפילת הדרך, אינם הלכה למעשה.
מביא ראיות נוספות לכך ש"דרך" כולל אף שמים, הן מפסוקים והן מדברי רש"י ותוספות.
ב. סכנה כגורם לברכה:

הרב יוסף מסכים עם השואל שאין לברך על הסכנה שבטיסה עצמה, אלא רק אם אירע מקרה יוצא דופן.
מביא את דעת הריב"ש והמאירי שכל סכנה מצדיקה ברכת הגומל, אך מבהיר שטיסה בטוחה יחסית.
ג. שיעור הנסיעה:

הרב יוסף דוחה את דברי השואל ששיעור פרסה צריך להיות בזמן הליכה רגלית.
טוען שממה שלא חילקו חז"ל בין הליכה לרכיבה, מוכח ששיעור פרסה הוא מרחק גיאוגרפי.
מביא ראיה מדין אבלות שאין הבדל בין הליכה לרכיבה בחישוב המרחק.
דוחה את דברי כף החיים שמשתמע מהם ששיעור פרסה תלוי בזמן הרכיבה.
ד. חשש ברכה לבטלה:

השואל טוען ששיעור זמן עלול להביא לברכה לבטלה במקרה שזמן הנסיעה משתנה.
הרב יוסף דוחה את הטענה ומבהיר שאין לגזור גזרות חדשות מחשש טעות.
מסביר שבדורות קדומים היו צריכים להעריך את שיעור הפרסה, ואין לחשוש לאיש שוגג.
ה. מנהג ספרד:

השואל טוען שהמנהג לברך מעיר לעיר מבוסס על סכנת חיות רעות וליסטים, שאינה קיימת כיום.
הרב יוסף מביא את המנהג הברור לברך גם כיום בנסיעות ארוכות בארץ ובמצרים.
מסביר שאין לבטל מנהג ברור, ושהסכנה כיום נובעת ממהירות הנהיגה.
ו. דברי הרדב"ז:

הרב יוסף מביא את דברי הרדב"ז שכל הדרכים בחזקת סכנה לעניין תפילת הדרך, ולא לעניין ברכת הגומל.
מתקן את הרדב"ז ומביא את הירושלמי שגם חולי בחזקת סכנה.
מבהיר שכוונת הירושלמי בחולי שיש בו מכה של חלל.
מסקנת הדין:

הנוסע באוירון מעיר לעיר שיעור שעה וחומש מברך ברכת הגומל.
פחות מכאן אינו מברך.
אותו הדין חל על נסיעה באוטובוס או מכונית מהירה.
ציטוטים מרכזיים:

"דרך נשר בשמים ולא דרך בנ"א. הנה בכדי שלא תהיה יד הדוחה נטויה, ללמוד דבר זה מדין יורדי הים, שאף הוא אינו בכלל דרך..." (סעיף א)
"קים להו לרבנן שהמרחק של פרסה הוא הוא שיש בו סכנה, והניצול מזה עליו להודות בברכת הגומל. ואין הבדל במה נחצה מרחק זה." (סעיף ה)
"ואטו אנו צריכים לגזור גזרות חדשות מדעתינו לבל יבאו לידי מכשול... ומסתמא בדורותם שלא היה מורה שעות מצוי כ"כ, היו צריכים להיות בטוחים באומד יפה שכבר עברו שיעור פרסה." (סעיף ח)
"וכ"כ הרה"ג ר"א חזן ז"ל בס' נוה שלום. (והוא ז"ל היה קרוב מאד לזמנינו.) וע"כ אין לנו לבטל המנהג." (סעיף ט)
סיכום:

הרב עובדיה יוסף דן בשאלה האם יש לברך ברכת הגומל על טיסה באוירון, ומגיע למסקנה שיש לברך בנסיעה שאורכה שעה וחומש.

הוא דוחה את הטענות שטיסה אינה דרך, וששיעור פרסה צריך להיות בזמן הליכה רגלית, ומבסס את דבריו על מקורות הלכתיים ומנהגים.

התשובה מתייחסת גם לחשש ברכה לבטלה, ומסבירה שאין לגזור גזרות חדשות מחשש טעות.