[קריין]: (קוֹל שֶׁל מְסַפֵּר סִפּוּרִים, בִּנְעִימוּת) בְּעִיר קְטַנָּה, שֶׁנִּשְׁכְּחָה בֵּין הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים, חַי גֶּבֶר שְׁמוֹ מֵאִיר. כֻּלָּם יָדְעוּ אוֹתוֹ כְּ"מֵבִין-בִּמְקִצְתְּ", כִּי הָיָה לוֹ יֶדַע בִּתְחוּמִים רַבִּים, אֲבָל לְעוֹלָם לֹא מֻמְחֶה.
[מֵאִיר]: (קוֹל מְהֻסָּס, שׁוֹאֵל) אֲנִי מֵבִין בְּזֶה קְצָת... לֹא בְּטוּחַ שֶׁאֲנִי הָאִישׁ הַנָּכוֹן לַעֲבוֹדָה.
[קריין]: (קוֹל מְבַשֵּׂר רָעוֹת, הוֹלֵךְ וּמַחְמִיר) יוֹם אֶחָד, נֶעֶלְמוּ כָּל הַסֻּגְּרָאוֹת מֵהָעִיר. הֵן פָּשׁוּט נִמְחֲקוּ מִכָּל מָקוֹם. הַשִּׁלּוּטִים, הַסְּפָרִים, הַמִּסְמָכִים - הַכֹּל הָפַךְ לְבַלְגָּן אֵין סוֹפִי.
[אִשָּׁה מְבֹהֶלֶת]: (קוֹל מֻדְאָג, רוֹעֵד) מָה קוֹרֶה כָּאן? אֵיפֹה הַסֻּגְּרָאוֹת שֶׁלִּי? אֲנִי לֹא מְבִינָה כְּלוּם!
[קריין]: (קוֹל מְנַסֶּה לְהַרְגִּיעַ, אֲבָל מְדֻאָּג) הַפַּנִּיקָה גָּבְרָה, וְרֹאשׁ הָעִיר, בְּיֵאוּשׁוֹ, קָרָא לְמֵאִיר. הָאֲדָמָה רָעֲדָה, הַשָּׁמַיִם הִתְקִדְּרוּ.
[רֹאשׁ הָעִיר]: (קוֹל נוֹאָשׁ, מַפְצִיר) מֵאִיר, אַתָּה הַתִּקְוָה הַיְחִידָה שֶׁלָּנוּ! אַתָּה הַ"מֵּבִין-בִּמְקִצְתְּ"! תַּצִּיל אוֹתָנוּ!
[קריין]: (קוֹל מִסְתּוֹרִי, מְאַיֵּם) מֵאִיר הֵחֵל לַחְקֹר. הוּא שָׁקַע בִּסְפָרִים עֲתִיקִים, קִרְטָסִים מְאֻבָּקִים וּרְשִׁימוֹת מְגֹרָדוֹת. לֵילֵי סְעָרוֹת חָלְפוּ, עֵינָיו אֹדְמוֹת מֵעֵיפוּת, אֲבָל לְלֹא הַצְלָחָה.
[מֵאִיר]: (קוֹל מְיֹאָשׁ, כּוֹאֵב) אֲנִי לֹא מוֹצֵא כְּלוּם... הַכֹּל נִמְחָק, מְשֻׁבָּשׁ. אֲנִי לֹא מֵבִין בְּזֶה מספיק...
[קריין]: (קוֹל דּוֹמֵם, קָר) אֲזַי, חָלַם מֵאִיר חֲלוֹם מוּזָר. בַּחֲלוֹם, הוּא רָאָה דְּמוּת צֵלָנִית לוֹחֶשֶׁת לְאָזְנוֹ.
[דְּמוּת צֵלָנִית]: (קוֹל לַחֲשָׁנִי, מְצַמְרֵר) הַסֻּגְּרָאוֹת לֹא נֶעֶלְמוּ. הֵן פָּשׁוּט עָבְרוּ מָקוֹם... הֵן נִמְצָאוֹת בְּתוֹכְךָ.
[קריין]: (קוֹל מְהֻמָּם, מְגַלֶּה) מֵאִיר הִתְעוֹרֵר בְּבֶהָלָה. הוּא הִבִּיט בַּמַּרְאָה וְרָאָה שֶׁעֵינָיו הֵחֵלּוּ לְהִשְׁתַּנּוֹת. קְמָטִים דַּקִּים הֵחֵלּוּ לְהִתְוַוֵּצֵר סְבִיב עֵינָיו, וְהֵם הָפְכוּ לְסֻגְּרָאוֹת מַמָּשׁ!
[מֵאִיר]: (קוֹל מְגֻחָךְ, מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הַשֵּׁנוּי) אֲנִי... אֲנִי הַסֻּגְּרָאוֹת! זֶה לֹא יָכֹל לִהְיוֹת!
[קריין]: (קוֹל מְצַמְרֵר, חָתוּךְ) מֵאִיר הֵבִין אָז שֶׁהַיֶּדַע הַמְּעֻרְבָּב שֶׁלּוֹ, הַ"מֵּבִין-בִּמְקִצְתְּ" שֶׁלּוֹ, הָפַךְ לְאִישׁוּת נִפְרֶדֶת, כּוֹלֵאת אוֹתוֹ בְּתוֹךְ הַהֶקְשֵׁר הַנִּצְחִי. מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם, הָעִיר לֹא הָיְתָה זָקּוּקָה לְסֻגְּרָאוֹת נוֹסָפוֹת, כִּי מֵאִיר הָפַךְ לְסֻגְּרָאוֹת חַיּוֹת, כּוֹלְאוֹת אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו וְאֶת חַיָּיו לְנֶצַח. כֻּלָּם פָּחֲדוּ מִמֶּנּוּ. הַסּוֹף.
[קריין]: (קוֹל מְרַחֵם, מַסְתִּיר רֶמֶז לְסִיּוּם חָדָשׁ) אוֹ שֶׁמָּא... זֶה רַק הַהַתְחָלָה?

[קריין]: בל, בהלה בהלב, סלגכחד הדג, קושקושק חמור חמורותיים. המילים האלה, רצף חסר פשר לכאורה, רדפו את אליהו כל חייו. זה התחיל כמשחק ילדות, קריאת ג'יבריש משעשעת עם חבריו בשכונת ילדותו בדרום תל אביב. אבל עם השנים, המילים הפכו למשהו אחר, צל שארב בפינות התודעה שלו, חרדה מתמדת שלא ידעה מנוחה.

[קריין]: אליהו, שהפך לפרופסור מכובד לבלשנות, ניסה לפענח את החידה. הוא הקדיש שנים מחייו לנתח את המילים, מחפש שורשים עבריים, ארמיים, אפילו שפות נכחדות. הוא האמין, בצורה אובססיבית, שהן טומנות בחובן מפתח למשהו עצום, סוד קדום שהיה חייב לגלות. הוא הרחיק את אשתו, ילדיו התביישו בו. הכל התגמד לעומת החידה.

[קריין]: יום אחד, במהלך מחקר ארכיוני בספרייה הלאומית, אליהו נתקל במסמך עתיק, כתב יד מרופט שנראה כאילו נכתב בידי סופר סתם לפני מאות שנים. הטקסט היה כתוב בארמית עתיקה, אבל באמצע העמוד, בכתב יד ברור ומודרני, הופיעו המילים: בל, בהלה בהלב, סלגכחד הדג, קושקושק חמור חמורותיים. לידן, הייתה מצוירת מפה סכמטית של עיר מוכרת. תל אביב.

[קריין]: ליבו של אליהו הלם בחוזקה. הוא העתיק את המפה, חש סחרחורת קלה, והחליט לצאת למסע. המפה הובילה אותו לרחוב קטן ומוזנח בשכונת ילדותו, רחוב ששכח כמעט לגמרי. שם, בין בניינים מתפוררים, ניצב בית ישן, נטוש ומכוסה גרפיטי. הבית הזה לא הופיע בשום מפה רשמית.

[קריין]: אליהו חדר לבית הנטוש, פניו שטופות זיעה. האוויר היה דחוס ואבקתי, תחושה של הזנחה שארוכת שנים. הוא מצא את עצמו בחדר קטן, ריק כמעט לחלוטין, מלבד שולחן עץ ישן שעליו עמד כד חרס שבור. הוא הרים את הכד, ובתוכו מצא פיסת נייר קטנה, מקופלת בקפידה.

[קריין]: כשאליהו פתח את הנייר, הוא גילה ציור פשוט: דג צוחק רוכב על חמור. מתחת לציור, בכתב ידו של אליהו הצעיר, היו כתובות המילים: בל, בהלה בהלב, סלגכחד הדג, קושקושק חמור חמורותיים. התאריך היה יום הולדתו השביעי.

[קריין]: אליהו התמוטט על הרצפה, תחושה עמוקה של אובדן הציפה אותו. שנים של חיפוש, של שיגעון, של הקרבה, הסתכמו בזיכרון ילדות. אין סוד קדום, אין מפתח ליקום. רק ילד קטן, משועמם ומאושר, שממציא שפה משלו. הוא הבין, באותו רגע, שהחיפוש עצמו היה החיים שלו, ושהוא בזבז אותם על רדיפה אחר צללים.

[קריין]: כשהשמש שקעה, צבעה את העיר בצבעי כתום ואדום, אליהו עזב את הבית הנטוש. הוא חזר הביתה, לאשתו וילדיו, אדם אחר. הוא עדיין היה פרופסור לבלשנות, אבל הוא כבר לא חיפש את הפשר מאחורי המילים. הוא למד להקשיב להן, להנות מהצליל, מהמשחק, מהזיכרון. בל, בהלה בהלב, סלגכחד הדג, קושקושק חמור חמורותיים. יותר לא פחד מהן. הן היו חלק ממנו, תזכורת לכך שגם בשיגעון, יש יופי.