השאלה הייתה למה לא שורפים פרה אדומה בב' גיתות משנית פרה פרק ה
זה התשובה שקבלתי בכל המקורות שהוא ציטט לא מוזכר כלום ממה שהוא טוען,
- המקור הראשוני: ספרי (מדרש הלכה)
המקור שממנו לומדים את הפסול מתוך פסוקי התורה הוא הספרי על במדבר (פיסקא קכד).
על הפסוק "ושרף את הפרה לעיניו", דורש הספרי:
"'ושרף את הפרה' – ולא שתהא נשרפת בשתי גיתות."
ההסבר הלשוני: המילה "את" ו-ה' הידיעה במילה "הפרה" באות ללמד שהפרה צריכה להישמר כיחידה אחת שלמה בזמן השריפה. ברגע שחילקת אותה לשני מקומות, המעשה כבר לא מוגדר כשריפת "הפרה" אלא כשריפת חלקי פרה במוקדים שונים.
- המשנה והרמב"ם (מקור פסק ההלכה)
•
משנה, מסכת פרה, פרק ד', משנה ג': המשנה מונה רשימה של דברים הפוסלים את הפרה, וביניהם: "נשרפה בשתי גיתות... פסולה".
•
רמב"ם, הלכות פרה אדומה, פרק ד', הלכה י':
"נשרפה בשתי גיתות... הרי זו פסולה, שנאמר 'ושרף את הפרה' – שתהא שריפה אחת בגת אחת."
(כאן הרמב"ם כבר משלב את הלימוד מהספרי בתוך פסק ההלכה).
- ההסבר של "חוקה" (מדוע כל שינוי פוסל?)
המקור לכך שכל שינוי קטן בפרה אדומה פוסל אותה (בניגוד לקרבנות אחרים שלפעמים "בדיעבד כשר") הוא בגמרא במסכת יומא (דף מב, עמוד ב'):
הגמרא דנה שם מדוע בפרה אדומה גם דברים שנעשים מחוץ למקדש מעכבים, ועונה:
"כתב בה 'חוקה' - לעכב."
כלומר, כיוון שהתורה קראה לפרה אדומה "חוקת התורה", זה מלמד שכל פרט ופרט שכתוב בפרשה הוא לעיכובא (מעכב), ואם שינית – פסלת.
- ההסבר הלמדני (אחדות המעשה)
הסבר זה מופיע בדברי האחרונים שמנתחים את דברי הספרי, בראשם ה"מנחת חינוך" (מצוה שצז):
הוא מסביר שיש הבדל בין "תוצאה" לבין "מעשה מצווה":
•
אם המטרה הייתה רק שיהיה אפר, לא היה משנה איפה שורפים.
•
אבל מכיוון שהתורה הגדירה את השריפה כעבודה (כמו הקרבת קרבן), הרי ש"המעשה" חייב להיות מוגדר ומאוחד. חלוקה לשתי גיתות מפרקת את המעשה לשתי פעולות שונות, ובכך חסר ב"מעשה השריפה" שהתורה ציוותה עליו.
לסיכום: המקור לדין הוא בספרי, המקור לפסול המעשי הוא במשנה ובנדון בגמרא ביומא, וההסבר המושגי מפותח אצל הרמב"ם והמפרשים.