מדריך | צאט gpt 4.5 מדהים בדיוק שלו התורני על ידי הפקודה הבא...

[yehokarpel]

אני מנוי plus בcat gpt.com ולאחרונה אופן אי שחררו את המודל שלהם החדש צאט גי פי טי 4.5 המציע דיוק רב ביכולתו ופחות הזהיות בכ23% מצאט גי פי טי 4 הרגיל וגם מדבר בשפה יותר טבעית וכו... אבל זה לא הנקודה אני לאחר שאני הזהנתי לו את הפקודה הבא בCustomize ChatGPT
הוא פשוט מדייק בצורה הרבה יותר טובה מ4 הרגיל גם בחיפוש בWeb Search שלא נדבר בכללי ואני פשוט שואל אותו שאלות בהלכה מקורות והוא פשוט מדייק בצורה טובה עם שיפור משמעותי... אבל! וזה דגש חשוב אם לא מהזינים לו את הבקשה הבא בCustomize ChatGPT אז למרבה עצר הוא עדיין לא מתקרב להיות מדוייק הלכתי ובמקורות שלא מבקשים ממנו להשתמש בWeb Search ובידע הכללי שיש לו עדיין לא מספיק טוב כדי להגיע למ100% דיוק או 95% דיוק לכן צריך לבקש ממנו שבדברים שקשורים ליהדות ותורה הוא יצטרך להשתמש בWeb Search למטרה זאת ואז כל אחד יעשה את השאלת רב שלו אם הוא יכול להשתמש בזה למטרות תורניות כי מנסיון שלי זה טוב מאד לכל דבר שקשור למידע תורני ומקורות פשוט עושים את הצעדים הבאים קודם נרשמים לצאט גי פי טי ואז צריך בשביל זה לרכוש מנויי פלוס ואז להגדיר שהמודל שיחה יהיה cat gpt 4.5 ואז תחפשו את ההגדרה של איך להנחות את צאט גי פי טי איך להתנהג עם המשתמש באיזה צורה ומה שהוא רוצה לדעת עליכם ולהזין לו את הבקשה הבא:

"Please, when asking questions related to Judaism and Torah, search the Web for accurate answers to the question and do not rely on your general knowledge of Judaism for questions other than the interpretation of Torah texts, except for the Gemara, which you will interpret as the interpretation of Teislentz presented on Artnet."

אם זה לא עובד פקודה זאת טוב באנגלית פשוט תרגמו את זה לעברית ככה:

"נא בשאלות שקשורות ליהדות ותורה לחפש בWeb Search תשובות מדוייקות לשאלה ולא להסתמך בשאלות של יהדות על הידע הכללי שלך חוץ מפירוש טקסטים תורניים חוץ מגמרא שלזה תפרשי אותה כפירוש שטייזלנץ המובא באירטנט"

אני השקעתי לכתוב את הפוסט הזה כי אני התרשמתי עם איך שאפשר להתאים אותו לנושא שאתה צריך וזה עובד טוב בהצלחה לכם עם זה!

[yehokarpel]

מי שלא הבין מה מיוחד בזה שאני מבקש ממנה לחפש בwab search כי שעשיתי את זה עם 4 הרגיל זה היה לא טוב ומחרטט לפעמים וב4 וחצי זה יותר מדוייק בהרבה

[yehokarpel]

דרך אגב מי שלא מאמין או מפקפק בזה יכול לתת לי שאלה שאני ישאל את cat gpt 4 וחצי ואני יתן לכם את התשובה

[yehokarpel]

אני השתמשתי עכשיו בdeep research עבודת מחקר ובקשתי ממנה על מלאכת בורר זה מה שיצא (אני מסופק אם עשיתי את זה עם צאט גי פי טי 4 וחצי או 4o mini כי לא שמתי לב באיזה מודל השתמשתי אבל שתבינו את הרעיון)
"מלאכת בורר – הגדרות, מקורות וחקר העיון
מקורות בש״ס (התלמוד הבבלי)
מסכת שבת דף ע״ג–ע״ד (73–74): המשנה במסכת שבת מונה את מלאכת בורר כאחת מל״ט אבות מלאכה. הגמרא שם דנה בקבוצה של שלוש מלאכות דומות – זורה, בורר ומרקד – שעניינן הפרדת אוכל מפסולת בדרכים שונות​
HE.WIKISOURCE.ORG
. רשי״י בביאורו למשנה מגדיר: “הזורה – ברחת לרוח; הבורר – פסולת בידיו; המרקד – בנפה”, ומיד שואלת הגמרא: הרי שלושתן עוסקות בהפרדת פסולת מתוך אוכל, ולכאורה הן מלאכה אחת​
HE.WIKISOURCE.ORG
. התשובה הניתנת היא שכל מלאכה נעשתה במשכן באופן שונה, ולכן מונין אותן בנפרד​
HE.WIKISOURCE.ORG
– אף שעניינן דומה, דרך הביצוע שונה (זורה ברוח, בורר ביד, מרקד בכלי). בכך נקבע יסוד: מלאכת בורר במשכן הייתה הפרדת הפסולת מן האוכל בידיים, בניגוד לזורה (ברוח) ומרקד (בנפה)​
HE.WIKISOURCE.ORG
. סוגיית “בורר ואוכל” (שבת עד.): הגמרא מביאה ברייתא יסודית לביאור גדרי המלאכה: “תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין, בורר ואוכל, בורר ומניח; ולא יברור, ואם בירר – חייב חטאת.”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. תחילה לא ברור מהו ההיתר ומהו האיסור, והגמרא מציעה כמה הסברים:
שיטת עולא: הברייתא מתירה ברירה “בו ביום” (כלומר באותו יום) ואוסרת ברירה ליום המחרת​
HE.WIKISOURCE.ORG
. עולא פירש: “בורר ואוכל לבו ביום, בורר ומניח לבו ביום; ולמחר – לא יברור, ואם בירר – חייב”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. אך רב חסדא דחה פירוש זה בהגיון: וכי מותר לאפות או לבשל “בו ביום” (דהיינו מוקדם מראש ליום עצמו)? ודאי שלא – יש איסור מלאכה גם על הכנה מאוחרת יותר באותו יום. משמע שסברת עולא אינה מספקת, שכן גם הכנה מאוחרת בתוך היום נחשבת מלאכה.
שיטת רב חסדא: הוא מציע שהברייתא עוסקת בכמויות קטנות פחות משיעור (פחות מכזית/כגרוגרת) – שמתירות משום שאין בהן שיעור לחיוב חטאת​
HE.WIKISOURCE.ORG
. אך פירוש זה אינו מתיישב היטב עם לשון הברייתא המתירה לכתחילה לברור, ולא רק פוטרת מחיוב.
הסברו של אביי (מסקנת הגמרא): אביי מיישב את הברייתא באופן שיתאים ללשונה: “בורר ואוכל לאלתר, בורר ומניח לאלתר; ולבו ביום – לא יברור, ואם בירר – נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, ההיתר בברירה הוא דווקא כאשר היא נעשית לאלתר (מיידית לצורך אכילה מיד), בין אם בורר כדי לאכול מיד ובין אם בורר כדי להניח (לאדם אחר או לחלק אחר של הארוחה) מיד. לעומת זאת, ברירה לצורך מאוחר יותר – אפילו מאוחר יותר באותו יום – אסורה, ואם עשה כן דינו כמבצע מלאכה לצורך אוצר (אחסון) וחייב קרבן חטאת​
HE.WIKISOURCE.ORG
. לשון אביי “לאלתר” מבטאת שהתוצאה של הברירה מנוצלת תכף ומיד. תנאי הזמן הזה – סמוך לאכילה ממש – נעשה אבן יסוד בהלכות בורר.
לאחר קביעת התנאי של זמן (לאלתר), דנה הגמרא בהמשך ההיאך של פעולת הברירה: מובאת מחלוקת בנוסח הברייתא השנייה: “היו לפניו שני מיני אוכלין ובירר ואכל, ובירר והניח...” – לפי גרסת רב אשי, במקרה זה יהיה פטור, ולגרסת רבי ירמיה מדפתי יהיה חייב. הגמרא מיישבת: אין סתירה, שני הנוסחים עוסקים במצבים שונים – “הא – בקנון ותמחוי, הא – בנפה וכברה”​
HE.WIKISOURCE.ORG
​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, אם הברירה נעשתה בכלים ייעודיים למיון (נפה וכברה =筛, מסננת), אפילו לאלתר – יש חיוב חטאת, שכן זו דרך ברירה רגילה. ואם נעשתה בכלי פשוט יותר כמו קנון (קערה רחבה) או תמחוי (קערת הגשה) – פטור מחטאת, כי זה נחשב שינוי מדרך המיון הרגילה (אך עדיין אסור מדרבנן)​
HE.WIKISOURCE.ORG
. שימוש בידיים בלבד (בלי כלי מיוחד) נחשב שינוי עוד יותר גדול – “כלאחר יד” ממש – עד שמותר לכתחילה כאשר הוא נעשה לצורך אכילה מיידית​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כך למד אביי שיש למעשה שלוש רמות: ברירה בנפה/כברה (דרך מלאכה גמורה) – אסורה וחייבים עליה, ברירה בקנון/תמחוי (שינוי חלקי) – פטור אבל אסור, ברירה ביד לאכילה לאלתר – מותרת לכתחילה​
HE.WIKISOURCE.ORG
. מן הסוגיה הזו בגמרא שבת עולה אפוא שלמלאכת בורר שלושה גורמי מפתח: מה מברר (אוכל מתוך פסולת או להפך), במה מברר (ביד או בכלי), ומתי מברר (לאלתר סמוך לאכילה או לזמן מאוחר יותר). התנאים להתיר ברירה בשבת הם שלושת הידועים: בורר ביד, אוכל מתוך פסולת, ולאלתר. הפרת אחד מהתנאים הללו מכניסה את הפעולה לגדר מלאכה האסורה מדאורייתא​
HE.WIKISOURCE.ORG
​
HE.WIKISOURCE.ORG
. סוגיות נוספות – שאר דפי שבת ויום טוב: הגמרא במסכת שבת דנה בעוד מקרים הנוגעים לברירה. למשל, בדף קל״ח ע״ב נידון מי שמסנן יין ומשקאות: “הבורר שמרים מתוך המשקין” – רבא מחשיב זאת תולדת בורר, ור’ זירא – תולדת מרקד​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, סינון נוזלים (כגון שפיכת יין דרך בד לסלק משקעים) אף הוא בכלל מלאכת ברירה/מרקד. עוד מופיע בגמרא (שבת קמ: וקמ"א.) היתר למיין ולטפל במזון תוך כדי אכילה: מותר, למשל, לקנח ולהוציא ביד חתיכות עצם או קליפה מתוך הפה בזמן האכילה (כי זה כבר תוך כדי אכילה ממש, ולא פעולה נפרדת) – אך אסור לכתחילה למיין ולהסיר פסולת מן האוכל על הצלחת לפני שמכניס לפה, אלא אם כן עושה זאת בצורה המותרת (אוכל מתוך פסולת סמוך לסעודה). במסכת ביצה (יום טוב) דף י״ד: נידונה ברירת קטניות ביום טוב. ביום טוב, מלאכות אוכל נפש מותרות ביתר הקלה, ולמרות זאת מצאנו מחלוקת: “הבורר קטנית ביום טוב – בית שמאי אומרים יברור אוכל ויאכל, ובית הלל אומרים יברור כדרכו בחיקו או בקנון ותמחוי” (ביצה יד:). כלומר, בית שמאי מחמירים שגם ביום טוב לא יברור כדרך מלאכה אלא רק באופן של היתר שבת (אוכל ביד ולאלתר), ואילו בית הלל מתירים ביום טוב לברור כדרכו בכלים רגילים (בחיק, בקנון, בתמחוי) משום שביום טוב צורך אכילה מתיר גם מלאכה כזו. הגמרא שם מעירה שאף בית הלל לא התירו ברירה בנפה וכברה ביום טוב (שזה כבר דרך תעשייתית ממש), אבל בכלי פשוט התירו (שהרי ביום טוב מותר אפילו טחינה וקצירה לצורך אוכל נפש בגבולות מסוימים). סוגיה זו מחזקת את הבנת גדרי בורר: מה שנאסר בשבת הותר חלקית ביום טוב לצורך אכילה, לפי בית הלל, אך אפילו ביום טוב הבחינו בין כלי גמור (נפה) האסור, לכלי פחות מקצועי (קנון) המותר​
HE.WIKISOURCE.ORG
. לסיכום מקורות התלמוד: מן הבבלי למדנו שמלאכת בורר מוגדרת כהפרדת פסולת מתוך אוכל (או מיון שני מיני אוכל), באופן רגיל של מלאכה. ההיתר לברור בשבת קיים אך ורק כאשר הפעולה נעשית בדרך אכילה ולא בדרך מלאכה – כלומר: ביד ולא בכלי מיוחד, את החלק הרצוי (האוכל) מתוך הלא-רצוי, ובסמוך לאכילה ממש. כעת נפנה לראות כיצד ראשוני הפוסקים הגדירו ושכללו עקרונות אלו.
שיטות הראשונים המרכזיים
שיטת רש״י
רש״י בפירושיו משרטט את גבולות המלאכה בצורה חדה. כבר ראינו שמשמעות “בורר” לרש"י היא “מוציא פסולת מתוך אוכל בידיו”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, האב-טיפוס של מלאכת בורר הוא נקיון האוכל על ידי סילוק הפסולת ביד. זה בדיוק מה שנעשה במשכן – לברור פסולת מתבואה לצורך הכנתה. לשיטתו, ברירה בכלי אחר (כגון בנפה) איננה "בורר" אלא “מרקד”, וברירה ברוח היא “זורה”​
HE.WIKISOURCE.ORG
, אף שכולן אותו עיקרון – ההפרדה בין פסולת לאוכל – הן נמנות בנפרד מחמת שינוי המעשה. חשוב מכל, רש״י מסביר מדוע לפעמים מותר לברור: בביאור דברי אביי שההיתר הוא “לאלתר”, כותב רש״י: “אוכל מתוך הפסולת – לא דרך ברירה היא”​
ETZION.ORG.IL
. כלומר, כאשר האדם לוקח את האוכל מתוך התערובת (ומניח את הפסולת), ובפרט כשזה נעשה סמוך לאכילה, אין זו "דרך ברירה" אלא "דרך אכילה" – פעולה טבעית של נטילת אוכל לאכילה ולא מלאכת מיון. רש"י גם מעיר על לשון הברייתא: הוא גורס "מיני אוכלין" במקום "שני מיני"​
DAF-YOMI.COM
, כדי לרמוז שהדינים אמורים בעיקר בתערובת של אוכל ופסולת או שני סוגי אוכלים, ולא בחפצים או בגדים (ואכן הפוסקים דנו האם מלאכת ברירה שייכת גם בתערובת חפצים – לדעת רבים כן, כלשון "מיני אוכל ומשאר מינין"​
DIRSHU.CO.IL
). לפי רש"י, אפוא, ההיתר היחיד לברור בשבת הוא כאשר הפעולה נתפסת כחלק מצורת האכילה הרגילה: ליטול ביד את מה שרוצה לאכול כעת. כל סטייה מכך – אם מוציא את הפסולת מן האוכל, אם משתמש בכלי מיוחד למיון, או אם עושה זאת זמן ניכר לפני שעת האכילה – חושפת שהמעשה הוא מלאכת ברירה ממש, האסורה בשבת. יתר על כן, מדברי רש"י עולה שבברירה לאלתר אפילו אם למעשה הוציא גם פסולת מתוך אוכל – כל עוד כוונתו ואופן פעולתו הם נטילת האוכל הנצרך לו כעת, אין זה דרך מלאכה. אולם בפועל נפסק שיש להקפיד גם באופן הברירה שיהיה על ידי הוצאת האוכל, כפי שנראה. דוגמה לגישת רש"י: הוא מתייחס למקרה של “בורר ומניח” המותר – דהיינו שמברר כעת ומניח את המבורר מעט, עד שיאכלנו בתוך הסעודה. רש"י מבהיר ש*“בורר ומניח לאכול לאלתר – שאין זו דרך בוררים”​
HE.WIKISOURCE.ORG
, כלומר כיוון שגם הנחה קצרה זו היא חלק ממהלך ההגשה המיידית לסעודה, עדיין נחשב מעשהו דרך אכילה ולא דרך מלאכה. עיקר ההגדרה: "לאלתר" אצל רש"י הוא כל מה ששייך לסעודה הנוכחית. וכפי שנביא בהמשך, ראשונים הגדירו זאת – על פי שיטת רש"י ורבנו חננאל – כמשך הזמן שבו המסובים יושבים לאכול​
HE.WIKISOURCE.ORG
. נמצא שרש"י רואה את מלאכת בורר כהפוכה מ"דרך אכילה": מלאכה היא סילוק הפסולת מן האוכל לשם תיקון האוכל (כפי שעושים בהכנת מזון או באחסון), ואילו דרך אכילה היא נטילת האוכל הרצוי כדי לאוכלו מיד. על כן הוא מדגיש: “אוכל מתוך הפסולת – לאו דרך ברירה היא”​
ETZION.ORG.IL
. רש"י לא מזכיר בפירוש האם הוצאת הפסולת מהאוכל אפילו לאלתר אסורה – אך משתמע שכן, שזהו מעשה המלאכה עצמה, ואין הבדל אם עושהו לאלתר; רק נטילת האוכל נחשבת שינוי לצורת אכילה. ואכן כך הבינו שאר הפוסקים את שיטת רש"י.
שיטת תוספות ורבנו חננאל
בעלי התוספות מקיפים את סוגיית בורר ומחדדים מספר נקודות. תוספות (שבת עד ע״א ד״ה “היו לפניו שני מיני אוכלין”) מביאים את פירוש רבינו חננאל (ר״ח) לברייתא: גם כאשר לפני האדם שני מיני אוכל שניהם אכילים, אחד מהם מוגדר “פסולת” לגבי חברו – “אותו שאינו חפץ לאכול עכשיו, חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול”​
DAF-YOMI.COM
. מכאן מובן שאפילו מיון בין שני מאכלים טובים עלול להיחשב בורר: הכל תלוי ברצון האדם באותו רגע. למשל, מי שיש לפניו תערובת שקדים וצימוקים ורוצה כעת רק שקדים – הרי שהצימוקים (כרגע בלתי רצויים) נחשבים כפסולת ביחס לשקדים (האוכל הרצוי). אם יברור את הצימוקים החוצה – עבר על בורר פסולת מתוך אוכל. עליו אפוא להוציא את השקדים מתוך התערובת ולאכלם. תוספות מדגישים עיקרון זה כדי ליישב את לשון הברייתא. אצל רש"י הובא שגרסתו “מיני אוכלין” (בלי המילה "שני"), אך לפי גרסת ר"ח ותוספות "שני מיני אוכלין" – כוונת הברייתא להדגים שאפילו בתערובת שני סוגי אוכל, יש כאן דיני בורר, כי אחד ייחשב פסולת יחסית​
DAF-YOMI.COM
. דברי הירושלמי שהביא ר"ח (שבת פ"ז ה"ב) מורים כן: “הבורר אוכלים מתוך אוכלים – חזקיה אמר וכו’”, שגם שם חז״ל התייחסו למושגים "אוכל" ו"פסולת" באופן יחסי לרצון האדם. נוסף לכך, תוספות מתמודדים עם סתירה לכאורה בין סוגיית שבת לסוגיית ביצה: בשבת לפי אביי משמע שאם זה לאלתר – יהיה מותר לברור אפילו בכלי (שהרי אביי לא חילק בכלי), אך בביצה ראינו שאסור בנפה וכברה בכל עניין, אף ביום טוב​
HE.WIKISOURCE.ORG
. תוספות (שם ד״ה “היו לפניו שני מיני אוכלין”) מיישבים בשם רבינו יצחק (רי״ד): הברייתא בשבת המדברת על ההיתר לאלתר עוסקת דווקא בבורר ביד, ולא בכלי, ואילו האמירה בגמרא שחילקה בין קנון/תמחוי לנפה/כברה מתייחסת לברייתא אחרת על ברירה בכלים. למעשה ישנן שני דינים: בברירה ביד – לאלתר מותר, שלא לאלתר – חייב; ואילו בברירה בנפה וכברה – אפילו לאלתר חייב חטאת. ולכן הוצרכנו להעמיד שהברייתא הראשונה מיירי ביד, ואילו הסיפא שהתפרשה בנפה היא ברייתא נפרדת​
HE.WIKISOURCE.ORG
. תוספות מסכמים, על פי רבינו חננאל: שלושה דינים בבורר – “לאלתר ביד – מותר לכתחילה; בקנון ותמחוי – פטור אבל אסור; בנפה וכברה – חייב חטאת”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כך אכן מבואר גם בדברי הרא"ש (הלכות שבת פ"ז סימן ה') ובר"ן על הרי"ף​
HE.WIKISOURCE.ORG
, וכן פסק למעשה הרמב"ם כפי שנראה. יוצא אם כן שהתוספות מסכימים בעיקרי ההגדרות של רש"י, אך מדגישים יותר: (א) מושגי “אוכל” ו“פסולת”* הם סובייקטיביים – נקבעים לפי מה שרוצה עכשיו ומה שלא; (ב) התנאי של לאלתר וביד הוא קריטי להתיר, ואפילו השהייה קלה (או כלי קל) הופכים זאת לאיסור. נוסף על כך, תוספות מעירים פירוש נוסף ל*“בורר ומניח”* שבברייתא: רש"י פירשו “מניח לאלתר” (לאדם אחר או לחלק מאוחר יותר של אותה סעודה), אך תוספות כתבו שיכול להיות הכוונה “לצורך אחרים”​
HE.WIKISOURCE.ORG
– דהיינו, שהוא בורר ומניח עבור שמישהו אחר יאכל מיד. לשני הפירושים אין נפקא מינה למעשה, כי סוף סוף מדובר בברירה לצורך אכילה מיידית, בין אם של עצמו ובין אם של חבירו – ומותרת. לסיכום שיטת תוספות: הם מאמצים את העיקרון שרק ברירה בדרך אכילה מותרת – יד, אוכל מתוך הפסולת, ולאלתר – ומפרשים כך את הסוגיה. חידודם הוא בזיהוי “פסולת” כקטגוריה יחסית ובקביעה הברורה שכל הוצאת פסולת מתוך אוכל, אף אם הוא רוצה לאכול את האוכל לאלתר, נחשבת עדיין מלאכה ואסורה (כי בחר דווקא לסלק את הדחוי). אין אצלם הבדל אם הפסולת היא ממש דבר בלתי ראוי לאכילה או סתם משהו שאינו חפץ בו כעת – בשני המקרים דינה שווה בפעולת הברירה.
שיטת הרמב״ם
הרמב״ם בפירושו ההלכתי (משנה תורה, הלכות שבת פרק ח הלכות י"ב–י"ג) מסדר את דיני בורר באופן בהיר, התואם לסיכום הגמרא. וכך פסק: “הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר – בנפה ובכברה חייב, בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור, ואם בירר בידו לאכול לאלתר – מותר”​
HEBREWBOOKS.ORG
. הרמב"ם מוסיף ומחדד: “הבורר אוכל מתוך פסולת בידו להניחו אפילו לבו ביום – נעשה כבורר לאוצר וחייב. היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבים – בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד. ואם בירר והניח לאחר זמן אפילו לבו ביום, כגון שבירר בשחרית לאכול בין הערביים – חייב”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. נפרט את דבריו:
שימוש בכלי מיון מקצועי (נפה, כברה) – אסור וחייב חטאת, שהרי זו צורת המלאכה הרגילה.
שימוש בכלי פחות מקצועי (קנון – סל רחב, תמחוי – קערה) – אסור מדרבנן (ולכן “פטור” מחטאת) כי דומה למעשה מלאכה, אף שאינו כלי המיון הקלאסי​
HE.WIKISOURCE.ORG
.
ברירה ביד – אם היא לאלתר לצורך אכילה מותרת לגמרי (ולא נחשבת מלאכה כלל), אך אם היא לצורך הנחה לזמן מאוחר יותר באותו יום – הרי “נעשה כבורר לאוצר”, דהיינו שקול למי שמכין את האוכל לאיחסון, וחייב. כלומר, הרמב"ם מדגיש שאין פטור של “יד” אלא אם מצטרף אליו תנאי הזמן של מיידיות. ברירה ביד שאינה לאלתר – דינה כמלאכה גמורה.
בנוסף לכך, הרמב"ם מבחין בין שני מצבים שתחת ידינו: הפרדת פסולת מתוך אוכל לעומת מיון שני מאכלים זה מזה. בלשונו: “הבורר אוכל מתוך פסולת בידו להניחו ... חייב” לעומת “היו לפניו שני מיני אוכלין ... בירר... ואם בירר והניח לאחר זמן... חייב”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. ניסוחו עורר דיון: הבית יוסף דייק מלשון הרמב"ם שיש הבדל דק – שמשמעו שלדעת הרמב"ם אדם שבורר פסולת מתוך אוכל אפילו לשהות של כמה שעות מיד חייב, בעוד אדם שבורר מין ממין אחר לשהות קצרה (כמה שעות) ייתכן ואינו חייב אלא אם השהה עד זמן משמעותי (משחרית לערב)​
ETZION.ORG.IL
. הבית יוסף כותב: “מדייק הבית יוסף… שהבורר אוכל מפסולת כדי להניח לעוד ג׳ או ד׳ שעות – חייב, והבורר אוכל מאוכל כדי להניח לעוד ג׳ ו-ד׳ שעות – אינו חייב, ורק בבורר שחרית כדי לאכול בין הערביים – חייב”​
ETZION.ORG.IL
. כלומר, הבית יוסף תהה אם הרמב"ם סובר שגדר “לאלתר” שונה בין ברירת פסולת (שבה אפילו 3-4 שעות זה לא לאלתר ולכן חייב) לבין ברירת שני מיני אוכל (שבה אולי 3-4 שעות עוד נחשב לאלתר לגביהם, כל עוד זה באותה מסגרת יום, ורק משחרית לערבית נהיה חייב). הבית יוסף עצמו מסתייג ואומר שדין מחודש כזה מוקשה, ואין ברור אם זו אכן כוונת הרמב"ם או רק אופן ניסוח​
ETZION.ORG.IL
. בפועל, רבים לא הבחינו בחילוק זה להלכה, וגם לשון הרמב"ם ייתכן שלא נתכוון אלא לחזור על הדין בשני אופנים. כך או כך, לדעת הרמב"ם שתי הסיטואציות – פסולת מתוך אוכל, ושני מיני אוכלים – כלולות במלאכת בורר, אלא שאת הראשון הוא מכנה אולי “בורר” ממש, ואת השני ניתן לכנות “מיין” (בלשון האחרונים) – מיון שני מינים. נקודה חשובה נוספת בשיטת הרמב"ם: הגדרת “אוכל” ו“פסולת”. מהמילים שציטטנו לעיל ניכר שהרמב"ם מדבר על “הבורר אוכל מתוך פסולת” במשמעות הפשוטה – פסולת ממש, דבר שאינו ראוי לאכילה (קליפות קשיחות, אבנים, פסולת גרגרים וכד'), לעומת “שני מיני אוכלין” ששם אין פסולת גמורה אלא שני אוכלים. מפרשי הרמב"ם הסיקו מכאן שייתכן והרמב"ם חלק על ההגדרה של ר"ח: אולי לשיטתו המושגים אוכל ופסולת אינם יחסיים לרצון רגעי, אלא אובייקטיביים – “אוכל הוא החפץ הראוי ומיועד לאכילה, ופסולת הוא החפץ שאינו ראוי לאכילה”​
ETZION.ORG.IL
. לפי הבנה זו (ראו שיעורי רבני ישיבת הר עציון​
ETZION.ORG.IL
​
ETZION.ORG.IL
), הרמב"ם מחדש שיש למעשה שני דינים בתוך מלאכת בורר:
דין “ברירה” – סילוק פסולת בלתי אכילה מתוך אוכל (דבר הדומה לתיקון האוכל מגופו).
דין “מיון” – הפרדת שני מיני מאכל מעורבים למיניהם.
הרמב"ם לא אמר זאת במפורש כמושגים נפרדים, אך לשונו מרמזת, ודיוק הבית יוסף אף מחזק זאת. לפי זה, יובן מדוע הרמב"ם לא הצריך בברירת שני מיני אוכל לקחת דוקא את המין הרצוי ולהשאיר את השני – כי לשיטתו שם שניהם מוגדרים “אוכל”, והפעולה אסורה (אם נעשית ככל מלאכה) מצד עצם המיון לצורך אחסון, בלי תלות בשאלה מי נטל את מי. ואכן הרמב"ם כתב סתמית: “בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד”​
ETZION.ORG.IL
– לא ציין איזה, כי באמת כל עוד זה לאלתר, מותר לו לברור את זה או את זה (שניהם אוכל). אבל כשהזהיר על ברירה שלא לאלתר, חלוקה לשניים: אם זו ממש פסולת מתוך אוכל – אפילו השהייה מועטה כבר מלאכה, ואם זה מיון שני אוכלים – צריך השהיה ארוכה יותר כדי לחייב (לשיטת הבית יוסף). יש לשים לב: על אף הניתוח התיאורטי הזה, להלכה גם הרמב"ם מסכים לגמרי לעקרונות שנלמדו: ביד, אוכל, ולאלתר – מותר; כל חריגה – אסור וחייב. חומרא מיוחדת אחת מודגשת בדברי הרמב"ם: “והבורר פסולת מתוך האוכל אפילו בידו ולאלתר – חייב”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. שורה זו הופיעה בספריו (היא מסתמכת כנראה על שיטת רש"י ור"ח גם יחד) – והרמב"ם פוסק במפורש שאם אדם בירר פסולת מתוך אוכל (במקום אוכל מתוך פסולת), אין להתיר זאת אפילו אם כוונתו לאכול מיד, אלא זו עצמה מלאכה. לכן, המעשה המותר חייב להיות מוגדר "בורר אוכל מתוך הפסולת". נמצא שלפי הרמב"ם:
“דרך אכילה” – מוגדרת כברירת אוכל מתוך פסולת ביד ולאלתר בלבד​
HE.WIKISOURCE.ORG
.
כל שינוי מזה – ברירת פסולת מן האוכל, או דחיית האכילה, או שימוש בכלי – מחזיר את הפעולה להגדרת “מלאכה”.
יצוין כי הראב״ד (בהשגותיו שם הלכה י"ב–י"ג) ככל הנראה מסכים בעיקר הדין, אך יש עדויות שהוא חלק בפרטי פרשנות. למשל, דנו האחרונים בדעת הראב"ד לגבי הוצאת עצם מדג: יש הסבורים שהראב"ד סבר שאסור להוציא אפילו עצם מדג לאלתר, אלא יש לאכול את הדג ולפלוט את העצם (כלומר הראב"ד החמיר עוד יותר ברכיב "אוכל מתוך פסולת")​
PH.YHB.ORG.IL
. כמו כן, הראב"ד הקשה על הרמב"ם בהלכות יו"ט בשאלה מדוע בשר שנשחט היום שונה מבשר מאמש לענין ברירה (סוגיא מורכבת), אך בסוגייתנו אין בהשגותיו ביטול לעיקרי ההלכה. הוא כן התריע שאין להתיר בכלים או בשהייה, ותמך למעשה בגישה הנוקשה: ברירה ביד ולאלתר – מותרת; כל השאר – אסור.
שיטת הרא"ש והטור
הרא"ש (רבנו אשר) בפסקים על מסכת שבת הביא את דברי התוספות והר"ח והסכים עמהם. הוא מונה שלושה מצבי ברירה: “ביד – מותר לאלתר; בקנון ותמחוי – פטור אבל אסור; בנפה וכברה – חייב”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. הרא"ש מדגיש ש“לאלתר” היינו לאותה סעודה ממש. הוא מצטט את רבינו חננאל שהגדיר: “שיעור לאלתר – מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, מותר לברור רק את מה שנצרך עבור הארוחה הנוכחית, סמוך לזמן האכילה. ואם בירר לצורך סעודה אחרת (אפילו של אותו יום) – כבר אינו לאלתר ואסור​
HE.WIKISOURCE.ORG
. עוד חידד הרא"ש (שם פ"ז סי' ה') שאם בירר בתוך כדי הסעודה מעבר לצורך המידי – למשל השאיר חלק מהמזון המבורר לאחר שגמר סעודתו – למפרע התברר שלא אכל את הכל לאלתר, וייתכן שעבר על איסור. בלשונו: “אם השהה מהם (המאכלים המבוררים) עד אחר שעמד מסעודתו – לא מקרי לאלתר וחייב”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. ולכן הזהירו הפוסקים שלא לברור כמות גדולה מהדרוש. גם המרדכי (הל' שבת, פרק “כלל גדול”) כתב: “דדוקא להתחיל לאכול אחר ברירתו מיד – שרי, אבל לאכול אחר שעה – נעשה כבורר לאוצר”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. הרא"ש אינו דן רבות בהגדרת פסולת ואוכל – כנראה קיבל את שיטת ר"ח שתלויה ברצון האדם. מכל מקום, מדברי בנו הטור (אורח חיים סימן שי״ט) עולה שבני אשכנז נקטו שגם אם הפסולת עצמה ראויה לאכילה (כגון שני מיני דגים מעורבים, שאחד מהם רוצה עכשיו והשני לא) – עדיין יש בהפרדתם משום בורר, וחלים אותם איסורים והיתרים​
SEFARIA.ORG.IL
. הטור, בעקבות אביו, העתיק להלכה את לשון הגמרא: “בורר ואוכל לאלתר, בורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור ואם בירר – חייב”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. הוא אף הסביר ש"ומניח" הכוונה להניח לצורך אחרים (כפי שתוספות אמרו)​
HE.WIKISOURCE.ORG
, והרמב"ם פירש "מניח לאכול מיד בסעודה זו" – ושני הפירושים למעשה אחד הם​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, הטור מסכים שעיקר ההיתר הוא כשכל הברירה מכוונת לסעודה הנוכחית. הטור גם מדגיש את חלוקת הכלים: בנפה וכברה אסור אפילו לאלתר, בקנון ותמחוי אסור שלא לאלתר (אבל לאלתר יש שהתירו בשעת הצורך, עיין שם). נקודה מעניינת בטור ובפסיקה האשכנזית: יש סימנים שהם נטו להקל מעט יותר בהגדרת "לאלתר". ראינו שהבית יוסף הבין שהטור סבור שלאלתר תלוי אך ורק בזמן (סעודה נוכחית), ולא באופן – ומשמע שלשיטת הטור אם מישהו הוציא פסולת מן האוכל וק Immediately ate – ייתכן שפטור כי היה לאלתר (אף שזה נגד הכלל של "אוכל מתוך פסולת"). ואמנם הזכרנו שיש דעה בדברי הראשונים (יתכן הטור עצמו או רבני גרמניה) שסוברת: כל ברירה לאלתר דינה כדרך אכילה, גם אם המעשה הוא סילוק הפסולת. אולם דעה זו לא הובאה בפירוש בטור או ברא"ש. להפך, הטור עצמו פוסק בסעיף ב' בסימן שי"ט: “צריך לברור דווקא את האוכל מתוך הפסולת, ולא את הפסולת מתוך האוכל” – משמע שגם הוא מסכים לתנאי הזה. ייתכן שהבין שגם הפסולת מתוך אוכל לאלתר – אסור, כמו שאר הראשונים.
שיטת הר״ן
הר"ן (רבי ניסים) בחידושיו למסכת שבת ובפירושו על הרי"ף מבאר ומאמץ את דברי רבינו חננאל והרא"ש. הוא כותב במפורש שיש שלושה מדרגות: בורר בכלי גמור – חייב, בכלי שאינו מיוחד – פטור (אך אסור), ביד – מותר אם לאלתר​
HE.WIKISOURCE.ORG
. הר"ן גם מזכיר את הירושלמי בשבת (פ״ז ה"ב) שמתאר מקרה חריג: אדם שיושב על ערימת תבואה ומסלק ממנה צרורות כל היום – בירושלמי נאמר ש*“אינו מתחייב”, ורק אם נטל בידו כמות וברה אותה – אז מתחייב​
ETZION.ORG.IL
. הר"ן כנראה מביא זאת כדי להמחיש שמלאכת בורר מוגדרת כתיקון האוכל: כל עוד הערימה הגדולה לא תוקנה (הוא רק מסלק קצת פסולת הפזורה עליה ללא מגמה לסיים), אין זה “גמר מלאכה” לחייב. אבל אם לקח כמות ביד וזרה הצרורות ממנה – הרי שחלק מזוכך של אוכל בידו, והוא חייב. ירושלמי זה מחדד שהחיוב על בורר הוא כשהתערובת משתפרת ונעשית קרובה למוכנות. הר"ן מצטט רעיון זה בהסבריו (עי’ ר"ן על הרי"ף, שבת פ"ח). דבר זה עולה בקנה אחד עם הבנת הרמב"ם שהמלאכה היא “תיקון החפץ” – האוכל מתוקן ע"י סילוק הפסולת​
ETZION.ORG.IL
. הר"ן איפוא אינו חולק בדבר על הראשונים שקדמוהו. ייתכן שבספריו הוא גם מזכיר את חומרת סילוק פסולת אפילו לאלתר. בספר היד (הרמב"ם) ובפסקי הרא"ש לא היה חולק על כך, וגם הר"ן ודאי סובר כן (שהרי מקורו בגמרא: “פסולת מתוך אוכל – לא יברור, ואם בירר – חייב”). למעשה, הר"ן משמש בעיקר כמסכים ומחזק, ואין לו שיטה ייחודית אחרת.
שיטת הראב״ד
הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם התייחס לכמה פרטי דינים, אך לא חלק על עצם ההלכה. כאמור, נראה שהראב"ד סובר גם הוא שעיקר ההיתר הוא רק אוכל מתוך פסולת לאלתר. אמנם, ישנה מחלוקת בפירוש דבריו בסוגיות אחרות שמשיקות לבורר:
לגבי הוצאת אבן מכלי שיש בו אוכל (למשל צלחת זיתים עם אבן בתוכה) – רבים התירו להוציא את האבן מהצלחת (כי קל לנער, או כי אבן אינה מאכל כלל ואולי אין זה בורר אלא פשוט סילוק מכשול). אולם יש דעה (המובאת ברמ"א או באחרונים) בשם הראב"ד שאוסר להסיר אפילו אבן מתוך פירות, אלא צריך לשפוך קצת פירות יחד עם האבן כדי שלא יתפס כבורר פסולת מהאוכל​
PH.YHB.ORG.IL
. גישה זו משקפת החמרה בהגדרת פסולת – שגם דבר חיצוני לחלוטין אסור לסלק לבדו. אולם דעת רוב הפוסקים לא כך, ומתירים לסלק חרצן או אבן מקרית מהאוכל סמוך לאכילה, משום שאין דרך אחרת (וכנראה שאין זה "מעשה ברירה" משמעותי אלא כעין סילוק קוץ).
הראב"ד גם הקשה על הרמב"ם בדין דומה ביומ טוב: הרמב"ם התיר לברור קטניות ביד לאכילה ביום טוב, והראב"ד העיר שיש להשוות זאת לבשר שנשחט היום לעומת מאתמול (דיון בסוגיית מוקצה וברירה ביום טוב). זו סוגיה סבוכה, אך אין בה כדי לשנות את מסקנות השבת.
בשורה התחתונה, הראב"ד לא מוכר כמי שחלק באופן חזיתי על גדרי מלאכת בורר שקבעו הגמרא והרמב"ם. לכל היותר החמיר בפרטי יישום מסוימים, כדרכו להעמיד גדרים קשיחים למלאכות. לכן אפשר לומר שגם לשיטתו: ברירה מותרת רק בגבולות הצרים של היד-לאלתר-אוכל, ובחוץ לזה – אסורה.
שיטת הסמ״ג (ספר מצוות גדול)
הסמ״ג (רבי משה מקוצי, מאה י"ג) בהלכות שבת (לאוין סימן סה) מסכם את ההלכה בצורה דומה לרמב"ם ולר"ח. הוא מביא את הגמרא כי זורה, בורר ומרקד דומים והופרדו כי נעשו במשכן כל אחד​
HE.WIKISOURCE.ORG
. אחר כך כותב: “פסק רבינו חננאל שיש שלושה ענייני ברירות בלאלתר: כיצד? הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר – בנפה ובכברה חייב, בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור, וביד מותר לכתחילה. במה דברים אמורים? שבורר לאכול לאלתר, אבל אם בירר להניח אפילו לבו ביום – נעשה כבורר לאוצר וחייב. ואפילו בירר ביד. והבורר פסולת מתוך האוכל אפילו בידו ולאלתר – חייב”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כאן מפורש בסמ"ג שני דגשים חשובים: (א) הוא מאמץ כלשונם את שלושת התנאים להיתר – יד, לאלתר, ולקחת את האוכל מן הפסולת. (ב) הוא מוסיף ומבהיר בפירוש את מה שרבים הבינו כבר: אם הוציא פסולת מתוך אוכל אפילו ביד ולאלתר – חייב. זהו חיזוק לשיטת הרמב"ם ורש"י שאין להתיר הוצאת הפסולת עצמה. בהמשך, הסמ"ג דן ביישוב סוגיית הירושלמי לגבי קילוף שומים ובצלים: בירושלמי (שבת פ"ז) נאמר משהו שמשמעו היה שאסור לקלוף שום ובצל לאלתר (ויש שסברו שם שחייב משום דש או בורר). הסמ"ג מיישב, בעקבות רבינו חננאל, שירושלמי זה עוסק במקרה שונה – כנראה כאשר כותשים שום עם קליפתו (הדומה לדישה), אבל לקלוף שום או בצל כדי לאוכלו לאלתר – מותר לכתחילה. הוא כותב: “ומההיא דירושלמי אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר, דההוא דירושלמי לא מיירי בקולף לאכול לאלתר... נראה לי דמיירי בשוחקו עם קליפתו שדומה לדש... אבל שוחק שום קלוף (או קולף שום לצורך אכילה מיד) – שרי”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. מבין השיטין למדנו חידוש: קילוף ירקות או פירות לאכילה מיידית – למרות שהוא הסרת “פסולת” (קליפה) מהאוכל – מותר ואינו נחשב בורר. מדוע? כי זוהי דרך אכילה מקובלת; אין דרך אחרת לאכול פרי עם קליפתו הקשה. ואכן הפוסקים כתבו שדין קילוף שונה מהוצאת פסולת רגילה: כל שקליפה הצמודה לאוכל שמסירים אותה כדי לאכול מיד – מותרת, ואין בכך מלאכת בורר (חלקם תלו זאת משום שזו חלק מצורת אכילת הפרי, וחלקם משום שהקליפה מגינה על הפרי עד רגע האכילה ודינה כדבר המחובר שעתה הוא תהליך אכילתו ולא מלאכת סילוק פסולת). זו דקודה חשובה, שהסמ"ג והרשב"א הזכירוה: “דבר שאין אפשר לאוכלו בלא סילוק הפסולת – סילוקו נחשב מעשה אכילה, לא ברירה”. על כל פנים, שיטת הסמ"ג זהה בעיקרה לשיטת הרמב"ם והר"ח, והוא אף מספק ניסוח פסיקה מקיף שמשקף את עיקרי הסוגיה: רק ברירה ביד לאכילה מיידית, ובאופן של נטילת האוכל – מותרת; כל חריגה – אסורה.
ראשונים נוספים:
נזכיר בקצרה שגם שאר הראשונים הלכו בדרך זו. הריטב"א (שבת עד.) מסביר כרש"י וכתוספות את הסוגיה, ומדגיש שאין ברירה אלא בתערובת ממש, אבל אם הדברים אינם מעורבים – אין איסור (למשל, לקח פרי אחד מבין רבים מפוזרים – זה לא "בורר" כי לא תערובת). הרמב"ן (מלחמות השם, ביצה פ"א) דן בהרחבה בדיני ברירה ביום טוב ומשווה אותם לשבת – הוא מצדד שעיקר ההגבלה של "לאלתר" ו"אוכל מתוך פסולת" שייכת גם ביום טוב לדעת בית שמאי, אבל בית הלל מקילים במקצת. ספר התרומה והסמ"ק (ספר מצוות קטן) – שניהם תלמידי בעלי התוספות – הביאו את ההלכות והדגישו לדוגמה שמותר לקלוף ולהפריד קליפות ביצים, שומים וכדומה בשבת, כי עושים זאת לאלתר. הם, בדומה לסמ"ג, לא חששו לאסור זאת משום ברירה. ניתן אם כן לסכם שאין מחלוקת מהותית בין הראשונים בהגדרת מלאכת בורר: כולם מסכימים לתנאים שנלמדו בגמרא. ההבדלים הם בניואנסים והדגשות: רש"י ור"ח הדגישו את מהות המלאכה – סילוק הפסולת ותיקון האוכל; תוספות ורי”ף/רא"ש הדגישו את התנאים המעשיים – יד, לאלתר, אוכל; הרמב"ם סידר את ההלכה ושמר על קו ברור עם חומרא להוציא פסולת; והפוסקים הביאו דוגמאות יישומיות (קליפות, סינון, וכדומה) כדי לבאר את הגבולות.
חקירות ועיונים בגדרי המלאכה
לאחר שהצבנו את שיטת התלמוד ודברי הראשונים, ניתן להעמיק בכמה חקירות עיוניות באופי מלאכת בורר, שהתעוררו מתוך דברי הראשונים: א. הגדרת מהות המלאכה – סילוק פסולת או הכנת אוכל?
ניתן לשאול: האם מלאכת בורר מוגדרת כפעולת הסרת הדבר הלא רצוי (פסולת) מתוך הדבר הרצוי (אוכל), או שמא היא מוגדרת כהכשרת האוכל לאכילה על ידי מיון ותיקון (בין אם בסילוק פסולת, בין אם במיון סוגים)? ניסוח אחר לאותה שאלה: האם עיקר האיסור הוא בעצם הפרדת הפסולת, או בעצם העשייה של תיקון ותוצאה המועילה באוכל? גישת רש"י, ר"ח ותוספות – משמע שמיקוד המלאכה הוא סילוק הפסולת מתוך האוכל. הביטוי "להפריש פסולת מתוך אוכל" חוזר תדיר​
HE.WIKISOURCE.ORG
. לכן דווקא המעשה הזה (פסולת מתוך אוכל) הוא צורת המלאכה. כאשר עושה בצורה שונה – לוקח אוכל מתוך פסולת – זה מוגדר כ"שינוי" וכדרך אכילה ולא מלאכה​
ETZION.ORG.IL
. כך גם משמע מהירושלמי שתיאר: “המנפה (הבורר) פסולת מתוך אוכל – מיד חייב”, לעומת מי שמסלק צרורות מפוזרים מערימה – שאינו מתקן את הערימה לגמרי ולכן עוד לא חייב​
ETZION.ORG.IL
. לפי זה, המהות היא: יצירת אוכל נקי על ידי הברירה. אם לא נוקה – אין מלאכה גמורה; אם נוקה – עיקר המלאכה בהוצאת הפסולת. גישת הרמב"ם – נוטה לראות את המלאכה כתיקון האוכל. כמו שהסברנו, יש אצלו אולי שני סוגי "תיקון": אחד – ניקוי אוכל מפסולת ממש (קליפות/אבנים), שני – מיון מאכלים (למשל הפרדת גרגרי חיטה מסוגים שונים או קטניות שונות). שניהם היו במשכן (ניקוי תבואה, וברירת סממנים שונים). ואכן הרמב"ם, כמתואר, הזכיר לחיוב גם בורר שני מיני אוכלין בזמן שאינו סמוך לאכילה​
HE.WIKISOURCE.ORG
. משמע שהדגש אצלו אינו רק סילוק הפסולת הגמור אלא עצם המיון וההכנה. לשון הרמב"ם: “שהזורה, והבורר, והמרקד – דומין ענייניהן זה לזה”​
HE.WIKISOURCE.ORG
– שלושתם פעולות הכנה של המזון (הוצאת תבן מן התבואה, הוצאת פסולת ידנית, וסינון הקמח) לקראת השימוש בו. כלומר, הפעולה האסורה היא לעשות סדר בתערובת ולתקן אותה לקראת שימוש מאוחר יותר. במבט ראשון, אין הבדל מעשי בין ההדגשות: כך או כך, פסולת מתוך אוכל אסור, אוכל מתוך פסולת מותר (לאלתר). אבל נפקא מינה אחת שראינו: לשיטת רש"י-ר"ח, הסיבה שהוצאת אוכל מותרת היא כי אינה צורת המלאכה הרגילה – זו לא "דרך ברירה"​
ETZION.ORG.IL
, אלא פעולה אחרת (פעולת אכילה). ואילו לשיטת הרמב"ם, הסיבה היא שכשעושה כן לא נוצר מצב של תיקון לשימור – שהרי אוכל אותו מיד. במילים אחרות:
לפי רש"י, מטרת האדם קובעת: אם כוונתו לאכול לאלתר – שינה מצורת המלאכה והרי זו אכילה. אם כוונתו להניח – הרי כוונתו למיין ולתקן (מלאכה).
לפי הרמב"ם, תוצאת המעשה קובעת: האם נוצר אוכל מתוקן העומד לזמן מה (מלאכה) או שכל מה שעשה נצרך מיד לאכילה (פטור כי לא נחשב שהתקין משהו).
שני ההסברים משלימים, ולא בהכרח סותרים: שניהם מובילים לאותם שלושה תנאים. אולם העיון מחדד מדוע למשל קילוף מותר לאלתר – כי אי אפשר להגיע לאוכל בלי זה, וזה חלק מתהליך האכילה (לשון רש"י: “לאו דרך ברירה”; לשון אחרונים: “הוכרח לעשות כן כדי לאכול”). מאידך, מהי הסיבה שפסולת מתוך אוכל אפילו לאלתר נאסרה? לפי רש"י: כי זה עצמו מעשה ברירה, הוא עושה כמו בררן שמנקה את האוכל, אף אם אוכל תיכף. לפי סברת "תוצאה": אולי אפילו אם אוכל מיד, עדיין בפועל הוא בחר לסלק את הפסולת – דהיינו, הוא פעל בדיוק את מלאכת הניקוי, ולכן אין זה שונה מהותית ממלאכה. ישנו צד מחשבה נוסף: היו אחרונים (ישועות יעקב, הובא ב"משנה ברורה" ושעה"צ סי’ שי"ט) שניסחו הבנה שלישית – שמלאכת בורר היא עצם ההפרדה בין שני מינים. כלומר, האיסור הוא על עצם פעולת ההפרדה (להבדיל מטחינה, שהיא פעולת כתישה, או לישה, פעולת ערבוב – כאן הפעולה ההפוכה, הפרדה, היא האיסור). לפי זה, פחות משנה אם לקח את הטוב או את הרע; עצם הפרדת התערובת בצורה מכוונת שלא למטרת שימוש מיידי – זה איסור. הבנה זו יכולה להסביר מדוע יש איסור ברירה גם בדברים שאינם “תיקון אוכל” (כגון מיון בגדים או מסמכים המעורבים זה בזה – שגם אותו רבים אוסרים כשאינו לצורך מיידי, כי דינו כברירה). אף שאינו מתקן אוכל, הוא מבצע את אותה מלאכת מיון והפרדה, שזה מעשה אומנות של סידור וסילוק דבר מדבר. הבנה זו משתלבת יותר עם ההסתכלות התוצאתית: עשה סדר – עבר על מלאכה, לא משנה מה סילק. סיכום: מלאכת בורר אוסרת כל סידור מכוון של תערובת. במזון, הצורה הרגילה היא סילוק הפסולת – ולכן הוגדרה כך. אבל באמת גם מיון בדרך אחרת אסור אם זה נעשה כמעשה של תיקון (שלא לצורך המידי). התנאים (יד, לאלתר, אוכל) מוודאים שזה לא נתפס כ"סידור התערובת" אלא כדרך שימוש בה. ברגע שאלה לא מתקיימים – המלאכה מתקיימת במלואה. ב. בורר ביד לעומת בכלי – שינוי טכניקה או שינוי במהות?
הבחנה מרכזית בסוגיה היא בין ברירה ביד לברירה בכלים. כפי שראינו, רש"י אמר שבמשכן: בורר – ביד, מרקד – בנפה​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר ההבדל בין אב המלאכה "בורר" לאב "מרקד" הוא בכלי השימוש. עם זאת, בשבת שלנו, אין הבדל מבחינת האיסור: לברור בכל כלי – אסור; לברור ביד – מותר רק אם לאלתר. עדיין, אנו שואלים: האם השימוש בכלי עושה את הפעולה חמורה יותר מצד עצמה, או שזה רק סימן שזו דרך תעשייתית ולכן אסורה? התוספות חילקו שלושה כלים: נפה/כברה (מיוחדים מאוד), קנון/תמחוי (כלים רגילים פחות ייעודיים), ויד (ללא כלי)​
HE.WIKISOURCE.ORG
. ההבנה הפשוטה: הכל שאלה של שינוי מן הרגיל – ככל שמשתמש בכלי מקצועי יותר, זה "כדרך שהמלאכה נעשית", וככל שמשתמש בדרך פחות שגרתית – זה "שינוי" וממילא פוטר או מתיר. ואכן הרמב"ם כתב: “מפני שעיקר ברירה כך היא (בנפה), ובקנון – כלאחר יד הוא”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. רש"י עצמו תיאר בפירוט מהו קנון וכיצד מבררים בו – שמים הקטניות ומגלגלים, וכו'​
HE.WIKISOURCE.ORG
– וסיים: “פטור אבל אסור – מותר לכתחילה לא הוי, דדמי לברירה; וחייב חטאת לא הוי, דכלאחר יד הוא, דעיקר ברירה בנפה וכברה. אבל ביד – לא דמי לבורר כלל”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. משפט אחרון זה של רש"י חשוב: “ביד – לא דמי לבורר כלל”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, פעולה ביד, כשנעשית לצורך מיידי, כל כך רחוקה מצורת מלאכת ברירה הרגילה, שאינה נחשבת בכלל ‘בורר’. זו בדיוק הסיבה שהיא מותרת. מכאן ניתן להסיק: בעיני חז”ל, מלאכת ברירה במהותה נעשית בכלים – בנפה, בכברה, או לפחות בקנון – אלו היו כלי המיון של פעם. מי שמברר ביד – במידה רבה משנה מצורת העשייה. לכן הוא פטור ולעיתים מותר (אם הצטרף שינוי נוסף – שהוא אוכל ולאלתר). ביד ללא לאלתר – עדיין אסור, כי אף ששינה קצת (יד ולא כלי), עדיין מגמתו למיין, וחכמים גזרו על זה איסור (שמא יבוא לעשות בכלי, או משום שעצם ההכנה שלא לאכילה מיד עדיין מוכיחה שמלאכה עשה, רק בכלי שונה). מבט זה מדגיש: ההבדל בין יד לכלי הוא תולדה של שינוי אופי הפעולה. בכלי – זו פעולת מיון; ביד – זו פעולת אכילה. וכך באמת אנו מרגישים: כשאדם שולה במזלג חתיכת אוכל מתערובת – זה טבעי, אבל כשהוא מסנן במסננת – ברור שעושה פעולת מיון. לכן, ההלכה הבחינה מאוד בכוונות ובאופן:
מי שבורר בכלי מיוחד – אפילו טוען שזה “לאלתר” – לא נאמין לו להקל, כי עובדתית אנשים לא משתמשים בנפה כדי לאכול מיד; אם השתמש בנפה, מוכח שמעוניין במלאכה, ולכן אסור (כך הסבירו תוס' והרי"ן לגבי ביצה י"ד, שבנפה וכברה אפילו לאלתר אסור​
HE.WIKISOURCE.ORG
).
לעומת זאת, אם בורר ביד וטוען שזה לאלתר – סביר, כי אנשים כן מכינים אוכל ביד בסמוך לסעודה.
בגדיוק: כלי – מסמן מעשה אומנות מלאכתי; יד – מסמן מעשה שימוש מיידי. ואמנם, דנו הפוסקים בפרטים דקים: האם מותר להשתמש בכף או מזלג כדי להוציא אוכל? להלכה, מזלג וכף נחשבים כ"ידו" של האדם (אין זה כלי מיון המפריד, אלא כלי אכילה גרידא). אבל אם היה למשל כף מחוררת (כף שסינון) – זה כבר כמו כברה ואסור. אם יש כלי מיוחד להפרדת עלים, או "מלקט" להוציא פסולת – דינו ודאי ככלי ברירה ואסור. הגדר הוא: רק "כלי אכילה" המשמש כתותבת ליד (כף, סכין לחתוך וכד') אינו נחשב כלי ברירה. אבל "כלי ברירה" מובהק (מסננת, שיר, וכדומה) – אסור בהחלט. וכלי ביניים (קערה לנפות בה ע"י ניעור) – אסור מדרבנן. לכן, הבדל היד והכלי הוא מהותי למעשה, אבל טכני בסיבה: כי היד מורה על דרך אכילה, והכלי – על דרך מלאכה. וכמו שאמר רש"י: ביד – "לא דמי לבורר כלל"​
HE.WIKISOURCE.ORG
, היינו רחוק מצורת המלאכה. ג. "לאלתר" – האם תנאי טכני או הגדרה איכותית?
התנאי השלישי – זמן סמוך לאכילה – הוא אולי המשמעותי ביותר בפסיקה למעשה, כי הוא הפחות אינטואיטיבי. אדם מן השורה עשוי להבין שלא יברור עם מסננת (כלי), ושעדיף להוציא את האוכל ולא את הפסולת; אבל קשה לפעמים לתפוס מדוע אסור לברור אפילו אוכל ביד שעה לפני הסעודה. לכן נדרש ביאור: מה החשיבות של גורם הזמן בהגדרת המלאכה? התשובה שראינו: "לאלתר" עושה את הברירה לחלק מתהליך האכילה, ואילו אחסון (אפילו למספר שעות) מגדיר את הברירה כפעולה עצמאית. רש"י כאמור אמר: "בורר ומניח לאכול לאלתר – שאין זו דרך בוררים"​
HE.WIKISOURCE.ORG
. ז"א: אם מטרת הברירה אינה לשמירת האוכל לזמן מאוחר אלא לסעודה הנוכחית, זה לא מעשה של 'בורר במלאכתו' אלא כהכנת אוכל על השולחן. אבל אם מניח לזמן אחר – זה כבר "דרך בוררים", כמי שמברר לאוצר. הראשונים ניסו לתחום את "לאלתר": רבנו חננאל, רי"ף, רמב"ם – משמע שזה בתוך אותה סעודה. הרא"ש ניסח: כל עוד יושב בסעודה וצריך לזה – מותר, אבל אם השהה עד לאחר סעודתו – retroactively עשה איסור​
HE.WIKISOURCE.ORG
. רבינו ירוחם, מרדכי ושאר פוסקים שהביא הבית יוסף: לאלתר = לאותה סעודה ראשונה; לבו ביום = לסעודה אחרת באותו יום – אסור​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, אם עושה את הברירה לפני שהתחיל סעודה – מותר רק אם יאכל את זה באותה סעודה הראשונה שאחר הברירה, ולא ישמור חלק לסעודה שניה. ואם ברר כמות גדולה וחלקה יישמר לסעודה אחרת, עובר איסור. ואם ברר אחרי סעודה כדי לאכול בסעודה הבאה באותו יום – גם כן אסור, כי עכשיו אינו עוסק באכילה כלל אלא מכין למאוחר יותר​
HE.WIKISOURCE.ORG
. זה מוביל לתובנה: "לאלתר" איננו רק עניין של דקות ושעות, אלא עניין של הקשר השימוש. אם אדם בשעה 10:00 בוקר מברר אוכל לצהריים 13:00, זה אסור – אף שזה רק 3 שעות. אבל אם בשעה 12:00 במהלך הכנת הסעודה של 13:00 הוא מברר מרכיב ואז משתמש בו ב-13:00 באותה סעודה, זה מותר – אף שעברו 60 דקות. לכן הגדירו: לאלתר = חלק מתהליך ההכנה המיידי לסעודה. מה שחורג מכך – אסור. הבדלי הדעות בין הפוסקים היו קלים: יש שדרשו ממש מייד לפני האכילה (המגן אברהם כתב שלא יותר מ½ שעה). אך רבים (גר"א, משנה ברורה) אמרו: אם זה במסגרת ההכנות לאותה סעודה, גם שעה פלוס לפני – כל עוד מיד בסיום ההכנות אוכלים, שרי. אבל להכין כמה שעות מראש – לא. אם כן, האיכות שקובעת: האם הברירה היא חלק ממהלך הסעודה וההכנות הישירות אליה (אז היא "דרך אכילה" – חלק מההכנה המידית של המאכלים שעל השולחן), או שהיא מוקדמת ונפרדת (אז נהיית "דרך מלאכה" – הכנה לצורך אחסון/מאוחר). הרמב"ם אמר: אם ברר בשחרית לבTwilight – חייב​
HE.WIKISOURCE.ORG
. אבל משתמע שאם ברר שעה-שעתיים לפני הסעודה של הבוקר עצמו – אולי יהיה פטור (אף שאסור מדרבנן). למעשה, שולחן ערוך (שי"ט) פוסק בסתם: כל שאינו לאותה סעודה – אסור (ונעשה כבורר לאוצר)​
HE.WIKISOURCE.ORG
. והרמ"א מוסיף: “ואפילו לאכול אחר שעה – אסור”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, הכרעת ההלכה שדי בהפסקה של כשעה (מחוץ למסגרת הסעודה) כדי לאסור מדאורייתא. מה הרציונל של חומרה זו? – כדי שאנשים יבינו שברירה היא חלק מפעולת האכילה ורק אז מותר. אם היו מתירים להכין שעה מראש, חשש שתיטשטש ההבחנה בין זה לבין הכנה רגילה, ואנשים יבואו לברור גם כשלא מיידי. לכן הציבו גבול ברור: רק סמוך מאוד. נחדד: אין זו "התרת איסור" בזכות הזמן, אלא הגדרת הפעולה. כשעושה לאלתר – זו לא מלאכת בורר (אלא מעשה אכילה). כשעושה עבור יותר מאוחר – זו מלאכת בורר. זו הבחנה אונטולוגית, לא רק דרגת איסור. לכן לא נכון לומר "מותר לנו קצת איסור ברירה לצורך אוכל" – אלא: אם עשית כך וכך (יד, אוכל, לאלתר) – אין כאן בכלל מלאכת בורר. אבל אם חסר אחד מהם – יש כאן מלאכת בורר גמורה. הבדל זה מתבטא, למשל, בדין ספקות: אם מסופק האם מותר באופן מסוים – נחמיר, כי חוששים שאולי זה כבר מעשה ברירה. אם היינו רואים זאת כהיתר דחוק – אולי היינו מקילים יותר במקרי צורך. אבל למעשה, ההיתר הוא גורף במסגרת, והאיסור חמור מחוץ לה. מסקנת העיון בחקירות: שלושת התנאים (אוכל, ביד, לאלתר) הם שיוצרים את ההבדל בין “דרך אכילה” המותרת לבין “דרך מלאכה” האסורה. הראשונים כל אחד בלשונו תלה את עיקר ההיתר בהגדרת "דרך אכילה":
רש"י: "לאו דרך ברירה היא"​
ETZION.ORG.IL
.
תוספות: "כדי אכילה – מותר, דהוי כמאכל מבושל" (לשונם במקום אחר, לגבי דש).
הרמב"ם: "לא הווי דרך ברירה" (כס"מ מבאר שלדעתו כל לאלתר הווי דרך אכילה ולא שם בורר עליה​
HEBREWBOOKS.ORG
).
במלים אחרות, המלאכה נאסרה בשבת משום שזוהי מלאכת הכנה ועיבוד, אך באופן בו האדם עושה זאת כדי לאכול בו במקום – אין כאן "מלאכה" אלא חלק מתהליך צריכת המזון המותר. ובכך גם מתבאר מדוע אפילו ביום טוב, שבאופן עקרוני מותרות מלאכות אוכל נפש, אסרו חכמים לברור כדרך הרגילה: כי יכל לעשותה מערב יום טוב (הכנה מראש), ואין זו פעולת אכילה עצמה אלא הכנה. לכן הגבילו שגם ביום טוב יעשה שינוי (בית הלל מתירים בכלי פשוט ולא בנפה, כאמור). לכן:
אוכל מתוך פסולת – כי זו דרך האוכל, לא דרך ניקוי.
ביד – כי זו דרך לקחת אוכל, לא דרך לנפות.
סמוך לסעודה – כי אז זו חלק מהאכילה, לא שלב ייצור נפרד.
שלושת התנאים הם שלוש זוויות לוודא דבר אחד – שאין כאן מלאכת מיון עצמאית. ביטוי יפה לכך כתב ה"ערוך השולחן" (או"ח שי"ט): "שלושה סימנים נתנו חכמים להבחין בין בורר האסור לבורר המותר: אם כוונתו לברור את הפסולת ולהניח האוכל מתוקן – זו מלאכה; אם כוונתו ליטול לעצמו אוכל לאכול מיד – זו אכילה. וכן אם משתמש בכלי, מוכח שעוסק בתיקון; ביד – מוכח שאוכל. וכן אם עושה לזמן מאוחר, מוכח שמתקין; לאלתר – מוכח שאוכל" (לשונו למשמעות זו).
פסקי הבית יוסף (מרן ר׳ יוסף קארו) בהלכות בורר
הבית יוסף באורח חיים סימן שי״ט ליקט את כל דברי הראשונים לעיל והכריע להלכה. הוא מביא באריכות את לשון הגמרא והתוספות​
HE.WIKISOURCE.ORG
​
HE.WIKISOURCE.ORG
, מזכיר את שלושת התנאים (יד, כלי, לאלתר) כפי שפסקו הרא"ש, הר"ן והרמב"ם​
HE.WIKISOURCE.ORG
​
HE.WIKISOURCE.ORG
. הבית יוסף מעתיק למעשה את דברי הרמב"ם כמעט מילה במילה​
HE.WIKISOURCE.ORG
, שכן הוא רואה בהם סיכום מוסמך של ההלכה ומעידים שהם מוסכמים גם על שאר הגדולים. בנקודה שבה הרמב"ם היה דו-משמעי מעט (עניין ההבדל בין מיון שני מאכלים לפסולת גמורה לזמן קצר) – הבית יוסף דן בכך, כפי שציינו, והגיע למסקנה שאין בידו מקור ברור לחלק, ושכנראה אין הבדל מעשי: בכל מקרה, כל שאינו לאותה סעודה ממש – נחשב “בורר לאוצר” ואסור​
ETZION.ORG.IL
​
ETZION.ORG.IL
. על כן בפסקי השולחן ערוך (או"ח שי״ט) מרן קארו כתב בסעיף א': “הבורר אוכל מתוך פסולת, או שבורר שני מיני אוכלין זה מזה – בנפה וכברה חייב, בקנון ותמחוי פטור אבל אסור, וביד – מותר לאלתר בלבד. אבל אם בירר להניח – אפילו לאותו יום – חייב” (נוסח ע"פ שו"ע שם)​
PH.YHB.ORG.IL
. ובסעיף ב' הוסיף: “צריך לברור את האוכל מן הפסולת ולא את הפסולת מתוך האוכל”, וכן הדגיש שאם עבר ובירר פסולת מתוך אוכל – חייב חטאת. בזה אימץ השולחן ערוך את שיטת הרמב"ם (שכאמור תואמת שיטת שאר הראשונים). הוא לא ציין במפורש את טעם ההיתר ("דרך אכילה"), אך ברור מדבריו שסמך על המבואר בדברי הגמרא והראשונים שקדמו: רק באופן זה מותר. הרמ״א בהגהותיו שם (סעיף א–ב) הוסיף פרטי הלכה מוסכמים: למשל, שאם בירר כדי לאכול תיכף לאחר הברירה (כלומר לא בהכרח מיד באותה שנייה, אלא בתוך זמן קצר מאוד) – מקרי לאלתר​
DAAT.AC.IL
; וכן שכל זה אמור אפילו בשני מיני אוכלים (כגון שני מיני דגים מעורבים) שיש להם דין כפסולת ואוכל זה לגבי זה​
SEFARIA.ORG.IL
, ואין הבדל אם הפסולת אכילה או לא – העיקר שהוא אינו רוצה בה כעת. כמו כן הביא הרמ״א שיש דעות המקילות כשממש בשעת האכילה עצמה מפריד (לדוגמה: פותח גרעין חמנייה ואוכל תוכו – יש שכתבו שאין בזה בורר כי זה בתוך פעולת האכילה ממש, אך למעשה גם זה מותר רק לאלתר). כל זה להורות שכך הוא דין מוחלט בין לכל השיטות. הבית יוסף עצמו, לאחר שהביא את דיוקו בדעת הרמב"ם וחילוקו, מסיים: “ומשמע מדבריו (של הרמב"ם) שלא שרי אלא לברור כדי לאכול מיד אחר ברירתו כדברי המרדכי. ואפשר שכל שבורר לצורך סעודה, כל זמן שמיסב באותה סעודה – חשוב לאלתר כדברי רבינו חננאל”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, הוא מתלבט אם לאלתר משמע ממש מייד אחרי הברירה (כדעת המרדכי: להתחיל לאכול מיד כשגמר לברור), או שגם אם ברר קצת מראש בתוך ההכנות – עדיין נחשב לאלתר כל עוד הרצף הוא עד הסעודה (כר"ח). הבית יוסף נוטה שכן – שכל עוד הברירה היא חלק מההכנה הסמוכה לסעודה, שפיר דמי. ואכן כך משמע מפסיקתו בשולחן ערוך: הוא לא הגביל בדקות אלא אמר "לאכול מיד". ובמקום אחר (סימן שכ"א ס"ו) כתב בפירוש ש"לאלתר" היינו תוך כדי אותה סעודה. כך הבינו הפוסקים בדעתו. עוד חידד הבית יוסף (ע"פ רש"י) שכשמותר לברור ביד לאלתר – “אפילו מטיל האוכל לכלי אחר, ואפילו לתוך נפה וכברה – מותר, כיון שבורר לאכול לאלתר”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, כל עוד הפעולה בפועל נעשית בידו והוא אינו משתמש בכלי ככלי מיון אלא ככלי קיבול בלבד, אין בכך פסול. על כך הקשה הבית יוסף מן הירושלמי בביצה: הרי בית הלל שם התירו "בקנון ובתמחוי ובחיק" – שמשמע דווקא בחיק (בחיקו בידיו) מותר, ולא בכלי, אפילו קנון, אם כי הוא ביד. ומיישב: “צריך לומר הא דשרי (בית הלל) לערבב ביד בחיקו – היינו שנותן האוכל בחיקו; וקנון ותמחוי שאסרו – היינו שעושה הברירה בהם (מנענע את הקנון) ולא בידו”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. נמצא שאם ידו של האדם היא המבצעת את ההפרדה, לא אכפת לנו היכן הוא מניח את האוכל המבורר – זה לא הופך את המעשה למלאכתי, כי מה שקובע הוא אופן ההפרדה עצמה, האם נעשית ביד ככלי ברירה. אבל אם משתמש בכלי כדי להשלים את פעולת ההפרדה (למשל: מוזג תערובת דרך כלי מנוקב כדי שהפסולת תיתפס) – זה אסור. דברי הבית יוסף הללו מיוסדים היטב בדברי רש"י שהבאנו: “אבל ביד – לא דמי לבורר כלל”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. לסיכום פסיקת הבית יוסף בשו"ע:
התקבלו להלכה שלושת סימני ההיכר של ההיתר (יד, אוכל, לאלתר) כדיני חיוב ופטור במלאכת בורר.
הושמט כל חילוק שאינו מפורש בגמרא (כגון ההבדל בין סוגי תערובות – אין הבדל, גם בכלים ובבגדים יש בורר לדעתו, וכן בין אוכל-פסולת אובייקטיבי לסובייקטיבי – העיקר מה שהוא פסולת לגביו עכשיו).
למעשה, השולחן ערוך בסי' שי"ט קובע את דיני ברירה שעד היום נפסקו בכל קהילות ישראל:
אסור מן התורה לברור תערובת כדי להניח לזמן מאוחר יותר, או בכלי מיוחד, או להוציא את הפסולת ולהשאיר את האוכל.
מותר לברור ביד את האוכל הנצרך לו מתוך התערובת, סמוך לזמן אכילתו.
הבית יוסף הכריע כמקובל בשיטת הרמב"ם והרשב"א גם לגבי שאלת קילוף פירות וביצים: בהמשך הסימן (שי"ט ס"ד) נפסק שמותר לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר, כי אין כאן איסור בורר (ואף שמסיר פסולת, זה כדרך אכילתו). לעומת זאת, לגרד קשקשים מדגים – אסור, כי זה דומה לתיקון העור (דש). ועוד פרטים, אך אלו כבר דיני "תולדות" ולא עיקר הגדרת בורר. הבית יוסף מזכיר גם דיני סינון משקים במסננת – שביין צלול מותר לסננו, אבל ביין עכור אסור (כי הצלול לא נחשב תערובת משמעותית). כל אלו נידונים בפוסקים, אך חורגים מעבר לגדרי המלאכה הבסיסיים. מה שחשוב לנו: מרן הבית יוסף עשה סדר והכריע בין הדעות הקטנות – ולא השאיר מחלוקת של ממש בדינים אלה. למעשה, אין מחלוקת מהותית בפסיקה הספרדית והאשכנזית לגבי בורר: הרמ"א הסכים עם המחבר בכל, ורק הוסיף דוגמאות וביאורים (למשל, שאם בורר לאלתר עבור אחרים – מותר, שגם זה בכלל דרך אכילה; ציין את דעת המחמירים במקרים נדירים כמו שפירשנו בשם הראב"ד כדי ליידע, אך לא פסק כמותם). בכך הפכה ההלכה של בורר לאחת הידועות: אסור לברור פסולת מתוך אוכל בשבת, ורק באופן ידני ומיידי מותר לקחת את האוכל מתוך הפסולת.
סיכום קצר
מלאכת בורר היא המלאכה העוסקת בהפרדת תערובת של אוכל ופסולת (או שני סוגי אוכל) בשבת. מן התלמוד למדנו שהאיסור חל על עצם פעולת המיון והסינון שנעשית כעבודת הכנה, ושהותרה רק כאשר הברירה נעשית בדרך אכילה ולא בדרך מלאכה. חז״ל סימנו שלושה תנאים המגדירים "דרך אכילה": (1) לברור ביד ולא באמצעות כלי המיועד למיון; (2) להוציא את האוכל מתוך הפסולת (ולא לסלק את הפסולת מן האוכל); (3) לעשות זאת סמוך לזמן האכילה ("לאלתר"), לצורך אכילה מיידית. כל הראשונים אימצו עקרונות אלו, וביארו שכששלושת התנאים מתקיימים – פעולת הברירה נחשבת חלק מתהליך האכילה הרגיל ומותרת, ואילו בהיעדר אחד מהם – המעשה מוגדר כמלאכת בורר ואסור מן התורה. בלשון הראשונים: רש"י ורבנו חננאל הדגישו שמלאכת בורר היא בעיקרה "הפרשת הפסולת מתוך האוכל", ותיקון האוכל בכך. תוספות הבהירו שאפילו בין שני מאכלים – מה שאינך רוצה עכשיו נחשב "פסולת" לגבי מה שאתה רוצה, ואסור להפרידו אלא אם כן אתה נוטל ביד את הרצוי לאלתר. הרמב"ם ניסח את הדין להלכה: הבורר בכלי מיוחד – חייב, בכלי לא ייעודי – פטור (אסור מדרבנן), ביד לאלתר – מותר, והזהיר בפירוש שאם בורר פסולת מתוך אוכל (אפילו ביד ולאלתר) – הרי זה כבורר לאוצר וחייב. הרא"ש, הר"ן ושאר הראשונים הלכו באותה דרך, ללא מחלוקת ביניהם, ורק הביאו הגדרות לזמן "לאלתר" (שהוא תוך אותה סעודה) ודוגמאות (כגון היתר קליפת פירות לאכילה מיידית, איסור סינון משקין עכורים, וכד'). פסק ההלכה: נפסק בשולחן ערוך (או״ח שי״ט) שסיכום הדינים הוא: מותר לברור בשבת רק באופן שלוקח בידו את האוכל הנחוץ לו מתוך התערובת, סמוך לאכילתו, ואסור בכל אופן אחר – ואם עשה כן חייב חטאת (באיסור תורה). שלושת תנאים אלו הפכו לכלל יסוד בלימוד הלכות שבת. הם מבטיחים שהאדם לא יעסוק בהכנות ממושכות ובמלאכת מיון, אלא רק ישתמש בידיו לבחור לעצמו אוכל מיידי – שזה דרכו של אוכל ולא מלאכה. הרבנים בדורות האחרונים הביאו אף סימנים לזכירה: ראשי תיבות “אוכל, יד, לאלתר” – איי"ל – להזכיר שאם חסר א', י' או ל' – הרי זו מלאכה. בסיכום, מלאכת בורר מלמדת אותנו להבחין בין הכנת המזון (שאסורה בשבת) לבין אכילת המזון (המותרת). כל מעשה גבולי בשבת נבדק לאור עיקרון זה. הלימוד בעיונם של רבותינו הראשונים מחדד את ההבנה ההלכתית והרעיון: השבת, יום מנוחה, אוסרת עלינו לעסוק אפילו במלאכות "קטנות" של סידור וארגון לצורך מאוחר יותר, ומתירה לנו רק את העיסוק הישיר והמידי בצרכי חיינו – כגון לאכול ולשתות באופן טבעי. כך, מתוך דיוקי ההלכה בענין בורר, נגלה לעינינו ערך השבת וכבוד היום – שכל מלאכה אסורה בו אלא אם כן היא חלק בלתי נפרד ממעשה החיים המתנהל כעת לכבוד עונג שבת.

"

[yehokarpel]

זה בטוח עשיתי עם 4 וחצי בקשה לכולם: מלאכת בורר – שיעור ישיבתי עיוני
מקורות מהש"ס (התלמוד)
מלאכת בורר נמנית כאחת מל"ט אבות המלאכה האסורות בשבת, יחד עם מלאכות דומות לה כמו זורה ומרקד​
HE.WIKISOURCE.ORG
​
HE.WIKISOURCE.ORG
. במשכן הפרידו פסולת מתבואה בתהליכים שונים (זרייה ברוח, ברירה ביד, הרקדה בנפה), ולכן החשיבו כל דרך כזו כאב מלאכה נפרד​
HE.WIKISOURCE.ORG
. הגדרת המלאכה: ברירה היא הפרדת שני גופים מעורבים – בדרך הקלאסית מדובר בהפרדת חלק בלתי רצוי (פסולת) מתוך חלק רצוי (אוכל)​
HE.WIKIPEDIA.ORG
. הגמרא מבהירה שמהותן של זורה, בורר ומרקד אחת היא – סילוק הפסולת מתוך אוכל מעורב – אלא שנמנו כשלוש מלאכות משום שכל צורה הופיעה במשכן​
HE.WIKISOURCE.ORG
​
HE.WIKISOURCE.ORG
. הסוגיה המרכזית במלאכת בורר נמצאת במסכת שבת דף עד ע"א. שם מובאת ברייתא: “תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין, בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור, ואם בירר – חייב חטאת”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. הברייתא מציבה שלוש מצבים: (א) בורר ואוכל – מותר; (ב) בורר ומניח – מותר; (ג) "לא יברור, ואם בירר חייב" – מצב אסור מדאורייתא. הגמרא שואלת: "מאי קאמר?" – מה ההבדל בין המצבים המותרים לאסור? מכאן ואילך מציעה הגמרא כמה הסברים, שהם חקירות יסודיות בגדר ההיתר והאיסור בברירה:
הצעת עולא: הברירה המותרת היא "לבו ביום" (לצורך אכילה באותו יום), ואילו ברירה לצורך מחר – אסורה. לפי זה, הברייתא מתירה לברור לצורך הסעודה ביום עצמו, אך אוסרת הכנה מוקדמת ליום הבא​
HE.WIKISOURCE.ORG
. עולא קורא את הברייתא כך: “בורר ואוכל – לבו ביום, בורר ומניח – לבו ביום; ולמחר לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, הן אכילה מיידית והן הנחה לאכילה מאוחרת יותר באותו יום – מותרות, בעוד הכנה ליום המחרת אסורה.
קושיית רב חסדא על עולא: רב חסדא דוחה את הקריטריון של "היום vs. מחר". הוא מקשה: "וכי מותר לאפות לבו ביום? וכי מותר לבשל לבו ביום?" – וכי יש היתר לעשות מלאכה (אפיה, בישול) אפילו לצורך מאכל שיאכל היום? ודאי שלא; אם זו מלאכה, אין היתר לבצעה אף לצורך מאכלי אותו יום​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, הגבלת הזמן לבדה אינה מצדיקת היתר במלאכת ברירה.
הצעת רב חסדא: הברייתא עוסקת בכמות הברירה. הוא סובר שהיתר הברירה הוא כאשר עושים פחות משיעור (מכגרוגרת) בכל פעם, ואילו ברירה בכמות של שיעור מלא – אסורה מדאורייתא​
HE.WIKISOURCE.ORG
. לפי קריאתו: “בורר ואוכל – פחות מכשיעור; בורר ומניח – פחות מכשיעור; וכשיעור – לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, ברירה מועטה לצורך אכילה או הנחה – מותרת, אך ברירה בכמות משמעותית – אסורה. רב חסדא רואה בברירה מרובה מלאכה, אך בכמות זעירה – דרך אכילה.
– קושיית רב יוסף על רב חסדא: רב יוסף דוחה גם הבנה זו, משום שאף חצי שיעור אסור מהתורה (הוא אומנם פטור מחטאת אך איסורו עומד​
HE.WIKISOURCE.ORG
). אם כן, איך הברייתא תתיר לכתחילה לברור פחות מכשיעור?​
HE.WIKISOURCE.ORG
. מכאן שחייב להיות הבדל מהותי אחר בין הברירה המותרת לאסורה.
הצעת רב יוסף: ההבדל נעוץ באופן הברירה – ביד לעומת כלי. הוא מפרש: הברייתא מתירה לברור ביד, ואוסרת לברור בכלי ברירה. לפי זה: “בורר ואוכל – ביד; בורר ומניח – ביד. אבל בקנון ובתמחוי (כלי גדול) – לא יברור, ואם בירר – פטור אבל אסור; ובנפה ובכברה (כלי נפה) – לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, ברירה ביד אינה מלאכה כלל ומותרת לכתחילה, ברירה בכלי עזר פשוט (קערה, מסננת ידנית) אסורה מדרבנן (איסור פטור אבל אסור​
HE.WIKISOURCE.ORG
), ואילו ברירה בכלי מקצועי ממש (נפה וכברה) – אסורה מהתורה וחייבים עליה חטאת​
HE.WIKISOURCE.ORG
. רב יוסף מבחין בין דרך אכילה (ברירה ביד) שאינה נחשבת "מלאכה"​
HE.WIKISOURCE.ORG
, לבין דרך מלאכה (שימוש בכלי)​
HE.WIKISOURCE.ORG
.
– קושיית רב המנונא על רב יוסף: רב המנונא טוען שהברייתא כלל לא הזכירה סוגי כלים, וקשה להכניס תנאי שלא נרמז ("מידי קנון ותמחוי קתני?!"​
HE.WIKISOURCE.ORG
). כלומר, אם אכן זו כוונת הברייתא, היה לה לפרש כלי בפירוש. צריך, אם כן, פירוש אחר.
הצעת רב המנונא: תנאי ההיתר הוא מה מבררים – אוכל מתוך פסולת לעומת פסולת מתוך אוכל. הוא לומד שהברייתא מתירה כאשר בורר את האוכל מן הפסולת, ואוסרת כאשר בורר את הפסולת מן האוכל. לפי גרסתו: “בורר ואוכל – (היינו) אוכל מתוך הפסולת; בורר ומניח – אוכל מתוך הפסולת; פסולת מתוך אוכל – לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, אם אדם מסלק את החלק הטוב ורוצה בו (דרך אכילה טבעית היא לקחת את האוכל הרצוי ולהותיר את הפסולת בצד) – אין זו מלאכה, אך אם הוא בורר את הפסולת החוצה מן התערובת – זו פעולת מלאכה האסורה מהתורה. לשון רב המנונא: “בורר ואוכל – אוכל מתוך הפסולת... פסולת מתוך אוכל – לא יברור ואם בירר חייב חטאת”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. הבנה זו נשענת על כך ש**"דרך הברירה"** הרגילה היא להסיר את הפסולת מן האוכל, בעוד נטילת האוכל מן הפסולת נתפסת כדרך אכילה ולא כמעשה מלאכה​
HE.WIKISOURCE.ORG
.
– קושיית אביי על רב המנונא: אביי מציין שהברייתא לא הזכירה בפירוש "אוכל" ו"פסולת" בדבריה ("מידי אוכל מתוך פסולת קתני?!"​
HE.WIKISOURCE.ORG
). היא דיברה על “מיני אוכלין” סתם, ומשמע שאפילו כששניהם אוכל גמור – יש ברירה. כלומר, ייתכן מצב של ברירת מין מאוכל אחר, לאו דווקא פסולת מובהקת. לכן אביי סבור שיש לחפש הגדרה רחבה יותר לברייתא.
הכרעת אביי (בסוגיה): אביי מציע את הפירוש המקובל להלכה, המשלב את העקרונות שהופיעו: ההבדל הוא מידת הסמיכות לאכילה – "לאלתר" (מיידי) מול "לאוצר" (מאוחר). לשון אביי: “בורר ואוכל – לאלתר, ובורר ומניח – לאלתר. ולבו ביום – לא יברור, ואם בירר – נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. לפי אביי, הברירה מותרת רק כשעושים אותה סמוך מאוד לאכילה הממשמשת ובאה (לאלתר – תיכף ומיד), בין אם אוכל מיד ובין אם מניח לכמה רגעים לצורך הגשה – ובלבד שהאכילה תהיה תכופה. אולם ברירה לצורך מאוחר יותר (אפילו מאוחר באותו יום) – נחשבת כבר כמעין מלאכת מיון לצורך אִחסון ("בורר לאוצר"), ואסורה מהתורה​
HE.WIKISOURCE.ORG
. אביי, אם כן, מגדיר את ההיתר כברירה שמהווה חלק מתהליך האכילה המיידית, לעומת האיסור – ברירה כתהליך נפרד שנועד להכין ולשמור מזון לזמן מאוחר יותר.
לבסוף, רבא מקבל את הסברו של אביי: “אמרוה רבנן קמיה דרבא, אמר להו: שפיר אמר נחמני (אביי)”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, רבא מסכים שהפירוש של אביי הוא הנכון, וכך הברייתא אכן מיושבת. להלכה, אכן מתקבלים דברי אביי, שקבעו את שלושת תנאי ההיתר הידועים במלאכת בורר: א) ברירה ביד (ולא בכלי), ב) ברירת אוכל מתוך פסולת, ג) לצורך אכילה לאלתר (מיידית)​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כל ברירה שאינה עומדת בשלושת התנאים הללו – אסורה; אם היא בשינוי קל (כלי שאינו מיועד ממש לברירה, או לאכילה קרובה מאוד) ייתכן איסור דרבנן; ואם היא כדרך מלאכה ממש (בכלי גמור, או להנחה לזמן ממושך, או הוצאת הפסולת מהאוכל) – היא אב מלאכה שחייבים עליה​
HE.WIKISOURCE.ORG
​
HE.WIKISOURCE.ORG
. מקורות תלמודיים נוספים: הגמרא ממשיכה לדון בפרטי דינים: מובאת מחלוקת אמוראים כיצד לפסוק במקרה של ברר שני מיני אוכלין (ולא אוכל ופסולת מובהקת). נפסק שרק אם ברר בכלי גמור – חייב, אבל ביד – פטור (או מותר אם לאלתר)​
HE.WIKISOURCE.ORG
. עוד מסופר על רב ביבי שקיבל אורחים בשבת: הוא הגיש לפניהם סל פירות מעורבים בעלי ונתן להם לבחור בעצמם, במקום לברור ולהגיש לכל אחד. הגמרא מסתפקת האם עשה כך משום שסבר שאפילו ברירת אוכל מתוך פסולת אסורה, או רק מטעם נימוס (עין יפה)​
HE.WIKISOURCE.ORG
. רש"י מסביר שכנראה מטעמי הלכה – רב ביבי חשש לברור את האוכל (הפירות) מן הפסולת (העלים) ולכן רק פיזר את התערובת לפניהם, באופן שהמאכל ייפרד מאליו​
HE.WIKISOURCE.ORG
. עוד נדון מקרה של תורמוסין (מין קטניות מרות) ששליקו אותם עם קליפתם: חיזקיה אמר שהבורר תורמוסין מן הפסולת שלהן – חייב​
HE.WIKISOURCE.ORG
, משום שבמקרה ייחודי זה הקליפה המרה (שנחשבת "פסולת") משביחה את הטעם במהלך הבישול, ולכן הסרת התורמוס מהקליפה נחשבת כאילו ברר פסולת מתוך אוכל​
HE.WIKISOURCE.ORG
. סוגיות נוספות עוסקות באנלוגיות של ברירה בסינון נוזלים ומשקאות (דין מסנן יין ומשקין משמרים – שנחלק אם הוא בורר או מרקד) ובדיני ברירה ביום טוב (ששם יש היתר מסוים בברירת אוכל לצורך אותו יום כיון שהותרו מלאכות אוכל נפש) – אך עיקר גדרי המלאכה נלמדים מהסוגיה דלעיל במסכת שבת.
דיון בדברי הראשונים
הראשונים דנו בהרחבה במלאכת בורר ובגדריה, ועמדו על פרטי התנאים שהסיקה הגמרא. נציג את שיטותיהם המרכזיות, מחלוקותיהם והגדרות שהם מחדשים: רש"י: בפירושו לסוגיה מחדד רש"י את ההבחנה בין דרך מלאכה לדרך אכילה. למשל, על דברי רב יוסף שהתיר ברירה ביד ואסר בכלי, כותב רש"י: “פטור אבל אסור – מותר לכתחילה לא הוי, דדמי לברירה; וחייב חטאת לא הוי, דכלאחר יד הוא, דעיקר ברירה בנפה וכברה, אבל ביד לא דמי לבורר כלל”​
HE.WIKISOURCE.ORG
​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, שימוש בקנון ותמחוי (כלי פשוט) דומה למעשה ברירה ולכן אסור מדרבנן, אבל עדיין "כלאחר יד" ביחס לנפה וכברה, ולכן אין בו חיוב חטאת. לעומת זאת, ברירה בידיים אינה דומה כלל למעשה ברירה הרגיל, ולכן אינה מלאכה (מותרת). עוד כותב רש"י: “אוכל מתוך הפסולת – לא דרך ברירה היא”​
HE.WIKISOURCE.ORG
– נטילת האוכל מן הפסולת אינה "מעשה ברירה" טיפוסי; וכן: “בורר ומניח לאלתר – לאכול לאלתר, שאין זה דרך בוררין”​
HE.WIKISOURCE.ORG
– כשהמיון נעשה סמוך לסעודה, אין זו מלאכת מיון אלא חלק מההכנה המיידית לאכילה. מדברי רש"י עולה ששלושת תנאי ההיתר (אוכל מתוך פסולת, ביד, ולאלתר) מוסברים בכך שרק צירוף תנאים אלה הופך את הפעולה ל**"דרך אכילה"** טבעית ולא למעשה מלאכה של בירור ומיון​
HE.WIKISOURCE.ORG
. ברירה באופן שונה מכך – כבר נחשבת "דרך בוררין" ולכן אסורה בשבת. תוספות ורבינו חננאל (רי"ף, רא"ש ועוד): בעלי התוספות והר"ח דנים בהגדרת "אוכל" ו"פסולת". שאלה עקרונית היא: כאשר לפני האדם תערובת שני מיני מאכלים שראויים לאכילה – מה נחשב "אוכל" ומה "פסולת"? למשל, מי שיש לפניו תערובת של בוטנים ושקדים, והוא חפץ כעת רק בבוטנים – האם השקדים (שאינם רצויים כעת) דינם כ"פסולת" לברירה? רבינו חננאל ותוספות מחדשים שכן: “באוכל מתוך אוכל שייכא ברירה, שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול – דאותו שאינו חפץ בו חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול”​
HE.WIKISOURCE.ORG
​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר, המושגים "אוכל" ו"פסולת" מוגדרים באופן סובייקטיבי בהתאם לרצון האדם באותו רגע: המרכיב שהאדם רוצה בו עכשיו נחשב עבורו "האוכל", ומה שאין רצונו בו כעת – דינו כ"פסולת" לגבי אותו הקשר. כך גם הירושלמי מנסח: “הבורר אוכלים מתוך אוכלים – חזקיה אמר וכו’” (הובא בתוס’ שם​
HE.WIKISOURCE.ORG
). לשיטה זו, ברירת כל תערובת – אפילו של שני מאכלים טובים – אסורה אם מוציא את הדבר שאינו צריך כעת מתוך הדבר הרצוי. לעומת זאת, יש לשים לב לשיטת הרמב"ם שמציג הבנה מעט שונה: הרמב"ם בהלכות שבת ח' מפסיק בין שני מצבים – ברירת פסולת מאוכל וברירת אוכל מתוך אוכל (מיון). לשונו (הל’ יב–יג): “הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובורר מין ממין אחר – בנפה ובכברה חייב, בקנון ובתמחוי פטור, ואם בירר בידו לאכול לאלתר – מותר. והבורר פסולת מתוך האוכל, אפילו בידו – חייב... הבורר אוכל מתוך הפסולת בידו להניחו (כלומר, אינו אוכל מיד אלא מניח) – אפילו לבו ביום (מאוחר יותר באותו יום) – נעשה כבורר לאוצר וחייב. היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין, בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד, ואם בירר והניח לאחר זמן, אפילו לבו ביום, כגון שבירר בשחרית לאכול בין הערביים – חייב”​
ETZION.ORG.IL
​
ETZION.ORG.IL
. מדברי הרמב"ם אנו לומדים כמה נקודות יסוד:
הרמב"ם מאמץ את אותם שלושה תנאים שהתבארו בגמרא (יד, אוכל מתוך פסולת, ולאלתר) – ורק בצירופם הברירה מותרת​
ETZION.ORG.IL
. הוא אף מדגיש שכל חריגה: הוצאת פסולת ואפילו ביד – חייב​
ETZION.ORG.IL
; השארת אוכל להמשך היום – חייב​
ETZION.ORG.IL
; שימוש בנפה – חייב, שימוש בקנון – פטור אבל אסור​
ETZION.ORG.IL
.
חידושו של הרמב"ם: נראה שהוא מבחין בין ברירת פסולת מתוך אוכל (מה שנקרא ברירה קלאסית) לבין מיון שני סוגי אוכלין. לדעתו, הגדרת "פסולת" ו"אוכל" היא אובייקטיבית: "אוכל" = מה שראוי ומיועד לאכילה, "פסולת" = דבר שאינו ראוי לאכילה כלל​
ETZION.ORG.IL
. לכן אם שני המרכיבים ראויים לאכילה – אין כאן פסולת גמורה, אבל עדיין קיימת מלאכת מיון. ממילא, כאשר אדם ממיין שני מיני אוכל – הוא עובר על תולדת בורר הנקראת "מיון" (הפרדת מין ממין)​
ETZION.ORG.IL
. להלכה, דינה של מלאכת המיון דומה מאוד לברירה: יש איסור אלא אם כן נעשה ביד ולאלתר. אך הרמב"ם לומד מלשון הברייתא הבדל דק: במקרה של שני מיני אוכלין, לא כל איחור נחשב "לאוצר". הוא כתב שחיוב במקרה זה הוא אם בירר בשחרית לצורך בין הערביים – שמשמעו איחור ניכר של כמה שעות​
ETZION.ORG.IL
. משמע שאם האיחור היה קצר יותר (נניח לברור שעה לפני הסעודה עצמה), ייתכן שלדעת הרמב"ם אין זה נחשב "לאוצר" במיון שני מאכלים. לעומת זאת, בברירת פסולת מאוכל, הרמב"ם מחמיר יותר – שם אפילו השהייה של “עוד ג' או ד' שעות” הייתה נחשבת לאיסור, כפי שבית יוסף דייק מדבריו​
ETZION.ORG.IL
. סברת ההבחנה: כשמסלק פסולת לאכילה מאוחרת, הוא בבירור עסוק בתיקון האוכל ושמירתו (מלאכת ברירה גמורה); אך כשממיין שני סוגי אוכל, ייתכן שאם זה לצורך קרוב – אין זה כעשייה ל"אוצר" אלא הכנה לסעודה קרובה (כיון ששניהם אוכל, המיון פחות בולט כמלאכת תיקון המזון).
ראינו, אם כן, מחלוקת דקה בין הראשונים: האם "פסולת" מוגדרת סובייקטיבית (כדעת ר"ח ותוספות) – כך שאפילו מאכל שאינך רוצה כעת הוא פסולת לך, וחייב לברור דווקא את הרצוי; או שמא הגדרה אובייקטיבית (כשיטת הרמב"ם) – שרק דבר שאינו ראוי אכילה בעצמו נחשב פסולת גמורה, אבל שני מאכלים ראויים נחשבים שניהם "אוכל" והמלאכה שבהפרדתם היא מיון. למעשה, שתי הגישות מסכימות בתוצאה שצריך תמיד לקחת את מה שרוצים כעת (אחרת עובר על ברירה), אבל ההגדרה העיונית שונה. תוספות מעדיפים את לשון הירושלמי ור"ח שהולכים בסובייקטיבי​
HE.WIKISOURCE.ORG
, ואכן הרא"ש והטור כתבו בפירוש שכל תערובת ששני חלקיה שווים בערכם – מה שאין האדם רוצה עכשיו הוא "פסולת לגביו"​
HE.WIKISOURCE.ORG
. הרמב"ם לעומתם, כאמור, יודה שאסור לברור את מה שלא רוצים עכשיו, אבל ממנחי הלשון שלו למדו האחרונים (מגיד משנה וב"י) את ההבחנה הנ"ל. ראשונים נוספים:
הרא"ש (פרק "כלל גדול" בשבת) פוסק כעקרון כדברי אביי להלכה, וסיכם: “הבורר חייב – וה"מ בבורר בנפה ובכברה, או הבורר לאוצר אפילו ביד; אבל בידו כדי לאכול מיד – מותר. הלכך, היו לפניו אוכלים עם פסולת שלהם – בורר בידו לצורך אותה אכילה. ואם בירר יותר, אפילו לבו ביום, נעשה כבורר לאוצר וחייב. בקנון ובתמחוי – לא יברור, ואם בירר – פטור; ואם בירר בנפה ובכברה – חייב חטאת”​
HE.WIKISOURCE.ORG
. בדבריו רואים את שלושת התנאים להיתר: ברירה ביד, אוכל מתוך פסולת, ולאכילה "מיד". הוא מדגיש שאם ברר יותר ממה שצריך לאותה סעודה – אפילו יואכל בו ביום מאוחר יותר – דינו כבר כבורר לאוצר. כך פסקו גם רבינו ירוחם ורוב הראשונים. הטור (או"ח סימן שי"ט) העתיק את דברי הרא"ש הללו כמעט מילה במילה.
הריף מציין גם הוא את ההלכה כמו שיצאה מסוגייתנו: ביד ולאלתר מותר, לאוצר או בכלי – אסור (הריף כדרכו מקצר בלשון הגמרא עצמה).
הרמב"ן, הרשב"א והר"ן בחידושיהם לשבת מנתחים את הסוגיה. הר"ן (על הרי"ף, שבת פ"ז) מביא בשם רבינו חננאל את הגדרת "לאלתר" – שהוא משך הזמן של סעודה קרובה: “דהיינו שיעור מה שמסב על השולחן באותה סעודה בלבד”​
MIDRASH.JCT.AC.IL
. כלומר, מותר לברור ממש לפני הסעודה וכחלק מההתארגנות אליה, אבל אם מברר ומשהה עד לסעודה אחרת – כבר אינו לאלתר. זהו הביאור המקובל: "לאלתר" = בתוך מהלך ההכנה המיידית לאכילה הקרובה, ולא שעות רבות לפני כן.
סוגיה נוספת שהעסיקה את הראשונים: הגדרת כלי ברירה. רש"י כבר אמר שעיקר ברירה בכלי הוא בנפה וכברה (כלי ניפוי מקצועיים)​
HE.WIKISOURCE.ORG
. תוספות (שבת עד.) דנו מה דינו של כלי ביניים – קנון ותמחוי – ולמה הברייתא לא הזכירה אותם. מסקנת חלק מהראשונים היא שאמנם להלכה גם ניפוי בקערה רחבה או בנפה מאולתרת אסור מדרבנן, אך כיוון שאין זה "דרך מלאכה" גמורה – אין בו חיוב חטאת​
HE.WIKISOURCE.ORG
. שימוש בידיים או אפילו בכף/מזלג נחשב כיד (הכף המשמשת כאצבעו להוציא את המאכל) ומותר, בעוד מסננת ייעודית – אסורה מן התורה.
הכרעת הבית יוסף (והשיקולים בפסיקתו)
הבית יוסף (רבי יוסף קארו, בביאורו על הטור או"ח סימן שי"ט) אוסף את כל דברי הראשונים הנ"ל ומכריע את ההלכה, אשר אותה קִבע לאחר מכן בשולחן ערוך. פסיקתו מתמצתת את השיטות לכדי דין ברור, תוך התייחסות למחלוקות: ראשית, הבית יוסף מדגיש שהלכה כאביי ורבא – כלומר שיש צורך בכל שלושת התנאים להיתר ברירה בשבת​
HE.WIKISOURCE.ORG
. הוא מביא את לשון הרא"ש (שהוא עיקר יסוד הפסיקה הספרדית והאשכנזית כאחד), וכן את שיטת הרמב"ם. למעשה, פסיקת הבית יוסף תואמת מאוד את שיטת הרמב"ם והרא"ש גם יחד, כי ביסודו של דבר שתיהן מסכימות על הכללים הבאים:
איסור ברירה מהתורה חל כאשר מברר פסולת מתוך אוכל, או שמברר אוכל ומתכוון להניחו לזמן מאוחר, או כאשר מברר באמצעות כלי ברירה מקצועי. בכל המקרים הללו העושה זאת חייב חטאת בשוגג (ומזיד – עונשו חמור כאיסור תורה).
איסור מדרבנן (פטור אבל אסור) מתקיים כאשר המלאכה נעשית בשינוי קל: למשל, ברירה ע"י כלי שאינו מקצועי (כגון קערה – "קנון ותמחוי")​
HE.WIKISOURCE.ORG
, או כאשר הברירה כן ביד אך לא לצורך ממש מיידי (יש ראשונים שחוששים שגם השהייה של יותר משעה-שעתיים אינה "לאלתר"). חכמים אסרו אופנים אלה כדי להרחיק מן המלאכה גמורה, אע"פ שהחיוב מהתורה אינו מתקיים בהם.
היתר גמור ישנו רק כאשר מברר את האוכל מתוך הפסולת, ביד, ולצורך אכילה מיידית. באופן זה, כותב הרא"ש, “בידו כדי לאכול מיד – מותר”​
HE.WIKISOURCE.ORG
, כי אין זו נחשבת מלאכת ברירה כלל אלא דרך אכילה רגילה.
הבית יוסף מיישב בפירושו את הפער בין הרמב"ם לשאר הראשונים. הוא מציין (בד"ה "הבורר חייב") את דיוקו שלו עצמו בדברי הרמב"ם: מדברי הרמב"ם שהובאו לעיל הוא מסיק שהרמב"ם אכן חילק בין ברירת פסולת לברירת שני מיני אוכלים בהגדרת "לאלתר". הבית יוסף דן האם קיים הבדל להלכה: לדעת הרמב"ם, למשל, מי שמיין שני סוגי פירות והשאירם לשעתיים אח"כ – ייתכן ואינו חייב מהתורה (אלא איסור דרבנן), בעוד כל שאר הראשונים לא חילקו בכך וחייבו גם בזה. הבית יוסף מביא את שיטת המרדכי שהתייחס לשאלה זו במפורש: המרדכי כתב שההיתר לברור הוא רק לצורך אכילה מיידית ממש, ולא להכין כמה שעות מראש, ואפילו לא מוקדם בסעודה באופן שימתין עם האוכל הנבחר לסוף הסעודה. הבית יוסף נוטה להחמיר כשיטת רוב הראשונים, שסוברים שאין הבדל משמעותי בין שני מאכלים לבין אוכל ופסולת – בכל מקרה, אם ההפרדה נעשית זמן ניכר קודם האכילה, הרי זו מלאכה. שיקולו הוא שקולא דקה ברמב"ם שלא הוזכרה במפורש בדברי שאר הפוסקים – אין לסמוך להקל בה נגד הדעות. לכן בפסיקתו בשולחן ערוך לא חילק בכך. עוד התייחס הב"י להגדרת "לאלתר". הוא מצטט את דברי הר"ן בשם ר"ח ש"לאלתר" היינו כמשך אותה סעודה​
MIDRASH.JCT.AC.IL
. כלומר, מותר לברור רק מה שייאכל במהלך אותה ישיבה לשולחן. מכאן שאם בירר ואכל מקצת ואז הפסיק סעודתו לפני שאכל את הכל – למפרע מגלה שלא אכל "לאלתר" את מה שנברר, וייתכן שעבר באיסור. הבית יוסף מזכיר אזהרת פוסקים שיש להיזהר שלא לברור כמות גדולה ממה שבוודאי ייאכל מיד, כדי שלא יבוא לידי איסור. בין השיטין, הבית יוסף גם מסביר את לשון הטור "אוכלים עם פסולת שלהם" – מדוע נקט "פסולת שלהם". הוא מיישב שזה רומז למה שכתב הרא"ש בהתאם לר"ח: כביכול אפילו שני מיני אוכלים יש לכל אחד "פסולת שלו" – אותו מין שאינך רוצה עכשיו נחשב פסולת לגבי המין הרצוי​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלומר הב"י מדגיש שהלכה כדעת רבינו חננאל והתוספות בהגדרת פסולת באופן יחסי לרצון האדם (הרי הוא עצמו פוסק שיש חיוב גם כששניהם מאכלים טובים, אם בירר את ה"פסולת" – דהיינו את מה שאינו חפץ בו עכשיו). לאחר דיוני הבית יוסף, מסקנתו נפסקה בשולחן ערוך (או"ח סימן שי"ט) בקווים ברורים: מותר לברור בשבת רק באופן של "אוכל מתוך פסולת ביד ולאלתר". אבל אם התכוון להניח את האוכל לזמן מאוחר יותר – אפילו מאוחר יותר באותו יום – הרי זה בורר לאוצר ואסור מן התורה​
HE.WIKISOURCE.ORG
. ואם בירר פסולת מן האוכל – אפילו כוונתו מיד – חייב, כיוון שעשה דרך ברירה של איסור. וכן ברירה בכלי (נפה) – חייב; ובקערה – פטור אבל אסור​
HE.WIKISOURCE.ORG
. כלשון השו"ע: “הבורר אוכל מתוך הפסולת בידו להניחו, אפילו לבו ביום, נעשה כבורר לאוצר וחייב... היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים, בורר אחד מאחד ומניח... לאכול מיד”​
HE.WIKISOURCE.ORG
​
HE.WIKISOURCE.ORG
(והרמ"א מוסיף שאותו דין חל בשני מיני דגים, אף שחתיכותיהן גדולות – כל שני מינים נחשבים תערובת לברירה). פסיקת מרן הבית יוסף משלבת אפוא את שיטת הראשונים לכדי דין אחיד: שלושת תנאי אביי הם הכרחיים ומספיקים להתיר, וכל סטייה מהם – אסורה. ניתן לראות שהבית יוסף הכריע בעיקר ע"פ שיטת הרא"ש והרמב"ם, שהיו העמודים שלו בפסיקת אורח חיים. הוא לא חשש לשיטת יחיד כלשהי המקלה (לא מצינו שהקל בשיטתו של הרמב"ם לגבי מיון שני מיני אוכלין לזמן קצר), אלא העדיף את הגישה המחמירה יותר התואמת את כלל הראשונים. שיקולו היה שגדרי מלאכת בורר הם חמורים – “הלכותיה מרובות” כלשון הפוסקים – ולכן יש לדבוק בשלושת הקריטריונים בלי פשרות. דקויות הגדרת "לאלתר" יושמו אצלו בזהירות: רק מה שנצרך לאותה סעודה ממש. בכך מנע כל פרצה שעלולה להביא אדם לידי מלאכה דאורייתא בשגגה, חלילה.
סיכום קצרצר
יסוד מלאכת בורר: הפרדת פסולת מאוכל בתערובת. בגמרא הוסבר שזוהי מלאכה זהה בעיקרה לזרייה ולריקוד (ניפוי), ולכן כולן נאסרו. הברייתא הגדירה שברירה מסוימת מותרת ואחרת אסורה, והאמוראים ביררו שכוונתה לברירה ביד, אוכל מתוך פסולת, ולאכילה מידית. כל סטייה מכך – היא "דרך מלאכה" ואסורה​
HE.WIKISOURCE.ORG
.
תנאי ההיתר של הגמרא (אביי): מותר לברור בשבת אוכל מתוך פסולת, ביד, ולאלתר​
HE.WIKISOURCE.ORG
. למשל: לסלק ביד עצמות מדג – אסור (פסולת מתוך אוכל); אבל לבחור את חתיכות הדג הרצויות מתוך העצמות – מותר, ובלבד שעושה זאת סמוך לסעודה. למיין תערובת פיצוחים לסוגיהם ולהניחם בקופסה למחר – אסור, כי זה "לאוצר". להשתמש במסננת או בכלי ניפוי – אסור מהתורה, אך לברור ביד או בכף אכילה – מותר (אם שאר התנאים מתקיימים).
דעות הראשונים: רש"י הדגיש שברירה מותרת היא כזו שאינה נראית כמלאכת מיון אלא כהכנה לאכילה (דרך אכילה ולא דרך מלאכה)​
HE.WIKISOURCE.ORG
. תוספות ורבינו חננאל הגדירו שפסולת יכולה להיות גם דבר אכיל שאינו חפץ בו כעת – הכל תלוי ברצון האדם​
HE.WIKISOURCE.ORG
. הרמב"ם הסכים לעיקר התנאים, אך הבדיל בין סילוק פסולת (החמור) לבין מיון שני מאכלים (הקל במקצת), והדגיש בלשונו שברירת אוכל כדי להניחו לכמה שעות אסורה – במיוחד אם מדובר בפסולת מתוך אוכל​
ETZION.ORG.IL
​
ETZION.ORG.IL
. הרא"ש ושאר הפוסקים לא חילקו בחומרה בין שני סוגי התערובות, ופסקו בפשיטות כשיטת הגמרא: רק ביד, רק אוכל מהפסולת, ורק לצורך מיידי – מותר, וכל היתר אסור​
HE.WIKISOURCE.ORG
.
הכרעת ההלכה (בית יוסף ושולחן ערוך): נפסק להלכה שכל שלושת התנאים הכרחיים להיתר. ממילא, הבורר בשבת באופן שאינו עומד בהם – עובר איסור. ביד ובאכילה לאלתר – מותר לברור פסולת מאוכל (כי הופך לחלק מתהליך האכילה עצמו). אבל המברר פסולת מתוך אוכל, או שמברר זמן רב מראש, או בכלי המיועד לברירה – הרי זה כבורר כדרך המלאכה וחייב חטאת​
HE.WIKISOURCE.ORG
​
HE.WIKISOURCE.ORG
. בית יוסף הביא את כל השיטות וחידד שאין לסמוך על שום קולא של "לאלתר" מעבר לסעודה עצמה. בכך נקבעו הלכות בורר כפי שמקובל עד ימינו: להיזהר שלא למיין ולברור בערבוביות בשבת, אלא אם כן עושים זאת בזמן ובאופן שהוא דרך אכילה ולא דרך מלאכה.
עם העמקה בדברי הסוגיה והראשונים, מתברר שמלאכת בורר מלמדת אותנו על הגבול הדק בין פעילות יומיומית תמימה (הכנת מאכל לאכילה) לבין מלאכה האסורה בשבת. ההגדרות המדויקות – מהו "תהליך אכילה" מותר לעומת "מעשה ברירה" אסור – נוסחו ע"י חכמים בדרכה של תורה שבעל פה, ומתוך דבריהם למדנו את גדרי המלאכה לדורות. הלומד סוגיה זו יראה כיצד דקדוק לשון הברייתא והבנת דרך בני אדם באכילתם, הובילו יחד לפסיקה מאוזנת: התירו לברור רק באופן המשמש את הסעודה המיידית (ובדרך הפשוטה ביד), ואסרו כל מיון שנראה כתיקון ואצירה של האוכל. כך מובטח שבשבת אנו אוכלים ונהנים ממה שהוכן, אך נמנעים מעיסוק מלאכתי של מיון ותיקון המזון, כראוי ליום המנוחה המקודש. מקורות: הברייתא וסוגיית הגמרא בשבת עד ע"א​
HE.WIKISOURCE.ORG
​
HE.WIKISOURCE.ORG
; פירושי רש"י ותוס' שם​
HE.WIKISOURCE.ORG
​
HE.WIKISOURCE.ORG
; רבינו חננאל​
HE.WIKISOURCE.ORG
; רמב"ם הל' שבת פ"ח הי"ב–י"ג​
ETZION.ORG.IL
​
ETZION.ORG.IL
; רא"ש שבת פ"ז סי' ג'​
HE.WIKISOURCE.ORG
; בית יוסף או"ח סימן שי"ט; שו"ע או"ח סימן שי"ט סעיפים א–ג​
HE.WIKISOURCE.ORG
​
HE.WIKISOURCE.ORG
.

[אלי ויל]

בלימוד אין עניין בחיבור ואפ' בגאוניות אלא בלימוד עצמו של יהודי... וברוך השם יש מספיק ספרים תורניים עם סיכומים שונים וכו', ועדיף כמובן ללמוד מהם,
הוא כמובן יכול לעזור בחיפוש שזה דבר חשוב כמובן אבל לא יותר מזה, וגם בזה מכיוון שהוא לא התאמן על אוצר החכמה אז הוא די מוגבל.
אני לא מאמין שאם תשאל אותו קושיה רצינית של אחד האחרונים שהוא יוכל לתרץ (אלא א"כ ימצא זאת ברשת)

[מתושלח הבבלי]

@אלי-ויל כתב במדריך | צאט gpt 4.5 מדהים בדיוק שלו התורני על ידי הפקודה הבא...:

בלימוד אין עניין בחיבור ואפ' בגאוניות אלא בלימוד עצמו של יהודי... וברוך השם יש מספיק ספרים תורניים עם סיכומים שונים וכו', ועדיף כמובן ללמוד מהם,
הוא כמובן יכול לעזור בחיפוש שזה דבר חשוב כמובן אבל לא יותר מזה, וגם בזה מכיוון שהוא לא התאמן על אוצר החכמה אז הוא די מוגבל.
אני לא מאמין שאם תשאל אותו קושיה רצינית של אחד האחרונים שהוא יוכל לתרץ (אלא א"כ ימצא זאת ברשת)

כל הבינה מלאכותית כיום לא ממציאה שום דבר חדש רק לומדת ממה שיש באינטרנט

[יוסף אלחנן]

@מתושלח-הבבלי וכמו שהיא מחרטט במידע היא תחרטט גם בלימוד...

[yehokarpel]

@יוסף-אלחנן מוזמן לקרוא את מה שהיא כתבה לי ותראה שזה לא כל כך חרטוט

[yehokarpel]

@יוסף-אלחנן כאשר היא לא מפעילה את כלי החיפוש באירטנט סביר להניח שהיא תמציא לך מקורות אבל שמפעלים את זה Web sherech זה בדרך כלל עם מודלים מתקדמים ביכולת הדיוק שלהם כמו 4 וחצי נדיר שזה יחרטט משהוא

[yehokarpel]

@יוסף-אלחנן במודלים ישנים אני מסכים איתך