בקשת מידע | אפליקציית תשעה באב

[י.ר.ק]

@רפי-סאם מה עם אתר/תוכנה??????

[רפי סאם]

@י.ר.ק כתב:

אתר

עכשיו...

[י.ר.ק]

@רפי-סאם למה לא?

[רפי סאם]

@י.ר.ק אני עכשיו מכין אותו...

[י.ר.ק]

@רפי-סאם תודה רבה

[רפי סאם]

לגבי האפליקציה
יש לי שאלה
האם להגדיל קצת את המשקל של האפליקציה עם קצת קבצי שמע או להשאיר במשקל הנוכחי אבל אם אפשרות לטעינת תיקייה - או בלי אפשרות כלל
אשמח לתשובה
וד"א
חסר לי את ההלכות של תשעה באב
שולחן ערוך או״ח - תעניות ובין המצרים תקמ״ט תקס״א
משנה ברורה על הלכות אלו תקמ״ט תקס״א
שולחן ערוך יו״ד - הלכות אבלות שמ״א ת״ג
זה ממש דחוף

[הרשוש]

@רפי-סאם כתב:

שולחן ערוך או״ח - תעניות ובין המצרים תקמ״ט תקס״א

https://www.toratemetfreeware.com/online/f_01975_part_32.html
זה טוב?

[חד צורבא]

@רפי-סאם
שולחן ערוך

Spoiler

סימן תקמט
(א) להתענות ד' תעניתים. ובו ב סעיפים: חייבים להתענו' בתשעה באב ובשבעה עשר בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת מפני דברים הרעים שאירעו בהם:
(ב) אף על גב דכתיב בקרא בחדש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר אין מתענין בט' בו אלא בי"ז בו מפני שאף על פי שבראשונה הובקעה בט' בו כיון שבשניה הובקעה בי"ז בו תקנו להתענות בי"ז בו משום דחורבן בית שני חמיר לן:
סימן תקנ
(א) הבדל שיש בין ט' באב ליתר צומות. ובו ד סעיפים: הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר: הגה מיהו עוברות ומיניקות שמצטערות הרבה אין להתענות (הגהות מיימוני והמגיד פ"ה) ואפי' אינן מצטערות אין מחוייבות להתענות אלא שנהגו להחמיר ודוקא בג' צומות אבל בט' באב מחויבות להשלים (כדלקמן סי' תקנ"ד סעיף ה'):
(ב) צומות הללו חוץ מט' באב מותרים ברחיצה וסיכה ונעיל' הסנדל ותשמיש המטה ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום:
(ג) כל ד' צומות הללו אם חלו להיו' בשבת נדחין לאחר השבת: הגה ואם חלו בע"ש קורים בשחרית ומנחה ויחל (ב"י) ואם יש חופה ביום התענית בערב שבת נוהגין להתפלל מנחה ולקרות ויחל ואח"כ עושין החופה (וע"ל סי' רמ"ט סעיף ד' אם משלימין התענית):
(ד) בשבת קודם לצום מכריז שליח צבור הצום חוץ מט"ב וצום כפור וצום פורים וסימנך אכ"ף עליו פיהו (ומנהג האשכנזים שלא להכריז שום אחד מהם) :
סימן תקנא
(א) דין שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה. ובו יח סעיפים: משנכנס אב ממעטין בשמחה ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם לישתמיט מיניה דריע מזליה: הגה מילה שהיא מר"ח עד ט' באב נוהגין שהמוהל ובעל ברית ואבי הבן לובשין בגדי שבת (מנהגים) אבל בלאו הכי אסור אפי' בשבת של חזון אין מחליפין ללבוש בגדי שבת כי אם הכתונת לבד (מרדכי הל' ט"ב והגהות אשירי פ"ד דתענית ואגודה ורוקח) אבל פורשין פרוכת של שבת אם לא שאירע ט' באב בשבת ונדחה שאז אין פורשין פרוכת של שבת ומי שיש לו נישואין בשבת נחמו מותר ללבוש בגדי שבת בשבת של חזון (מהרי"ל)
(ב) מר"ח עד תענית ממעטים במשא ומתן ובבנין של שמחה כגון בית חתנות לבנו או בנין של ציור וכיור ובנטיע' של שמחה כגון אבורנקי של מלכי' שנוטעים לצל להסתופף בצילו או מיני הדס ומיני אהלי' ואם היה כותלו נוטה ליפול אע"פ שהוא של שמחה מותר לבנות (ולצורך מצוה הכל שרי) (ר"ן ספ"ק דתענית) ואין נושאין נשים ואין עושין סעוד' אירוסין אבל ליארס בלא סעודה מותר ואפי' בתשעה באב עצמו מותר ליארס שלא יקדמנו אחר: הגה ונוהגין להחמיר שאין נושאים מי"ז בתמוז ואילך עד אחר תשעה באב (מנהגים):
(ג) שבוע שחל בו ט' באב אסורים לספר ולכבס אפי' אינו רוצה ללובשו עתה אלא להניחו לאחר ט' באב ואפי' אין לו אלא חלוק אחד אסור וכן המכובסים מקודם בין ללבוש בין להציע בהם המטה ואפי' מטפחו' הידים והשלחן אסור וכיבוס שלנו מותר אבל גיהוץ (פי' מעבירין על הבגדים אבן חלוק להחליקו. ערוך) שלנו אסור וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ והרי הם ככיבוס שלנו ומותר והני מילי לגוהצן ולהניחן עד אחר תשעה באב אבל אסור ללבשן בשבוע זה ונהגו לאסור אפי' כלי פשתן ואפי' בכיבוס שלנו בין ללבוש בין לכבס ולהניח ואין להקל בדבר כיון שנהגו וכ"ש דאפשר דמדינא נמי אסור שהרי יש מי שכתב דכיבוס שלנו קרוי (גיהוץ) לשל בני בבל שאין מתלבנים יפה לפי שמימיהם הם עכורים שאינה ארץ הרים וגבעות כארץ ישראל וכיבוס של שאר ארצות אפשר שהוא ככיבוס של ארץ ישראל ואסור ועוד יש מי שפירש דגיהוץ היינו מים ואפר או נתר ובורית וכבוס היינו במים לבד ובזמן הזה אין מכבסים במים לבד ונמצא שכל כיבוס של זמן זה הוי גיהוץ ואסור מדינא אפי' בכלי פשתן ללבשן מיהא: הגה ואנו נוהגין להחמיר בכל זה מתחילת ר"ח עד אחר התענית אם לא לצורך מצוה כגון אשה הלובשת לבנים מותרת לכבס וללבוש לבנים ולהציע תחתיה (רוקח וא"ז) אבל בט' באב עצמו לא תלבש לבנים רק לובשת חלוק בדוק ויפה (הגהות שערי דורא) וכן לכבוד שבת לובשים כלי פשתן ומציעין לבנים כמו בשאר שבתות ואסור ליתן כלים לכובסת עכו"ם לכבס מר"ח ואילך אבל קודם ר"ח מותר לתת אע"פ שכובסת אחר ר"ח. (תוספות פ"ד דתענית ומהרי"ל):
(ד) לאחר התענית מותר לספר ולכבס מיד ואם חל תשעה באב ביום ראשון או בשבת ונדחה לאחר השבת מותר בשתי השבתות בין שקודם התענית בין שאחריו ויש מי שאומר שנהגו לאסור כל שבוע שלפניו חוץ מיום ה' ויום ו': הגה ונוהגין להחמיר מתחלת ר"ח לענין כיבוס אבל תספורת נוהגים להחמיר מי"ז בתמוז (מנהגים)
(ה) אסור לעבריות לכבס בגדי העכו"ם בשבוע זו:
(ו) כלים חדשים בין לבנים בין צבועים בין של צמר בין של פשתן אסור ללבוש בשבת זה: (ואנו מחמירין מראש חדש ואילך):
(ז) יש אומרי' שאסור לתקן בגדי' חדשי' ומנעלים חדשים בשבת זה ויש להחמיר בזה מר"ח: הגה וה"ה דאסור לקנותן וכן אומן ישראל אסור לעשותן לאחרים בין בשכר בין בחנם (תה"ד וב"י) ונהגו להקל בזה אבל אם ידוע ומפורסם שהמלאכה של עכו"ם שרי (תה"ד) וכן נהגו לתת לאומנים עכו"ם לתקן כלים חדשים תוך זמן זה כדי שיהיו מוכנים לאחר התענית ומיהו טוב למעט בזה במקום דאפשר דלא עדיף משאר משא ומתן דממעט לן:
(ח) נשי דנהיגי דלא למשתי (פי' מלשון או בשתי או בערב) עמרא מדעייל אב מנהגא (ונוהגין שלא לקדש הלבנה עד אחר ת"ב) (מהרי"ל ודעת עצמו):
(ט) יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו (ומותר בחומץ של יין) (אגודה ומהרי"ל) ויש שמוסיפין מראש חדש עד התענית ויש שמוסיפין מי"ז בתמוז: הגה ומצניעים מר"ח ואילך הסכין של שחיטה (ר' ירוחם ני"א ח"ג והגהות מיימוני) שאין שוחטים כי אם לצורך מצוה) כגון לחולה או שבת או מילה או פדיון הבן וכיוצא בו:
(י) יש מי שאומר שהנוהגים שלא לאכול בשר בימים הנזכרים מותרים בתבשיל שנתבשל בו בשר ואסורים בבשר עוף ובשר מלוח ויין תוסס ומותר לשתות יין הבדלה וברכת המזון: הגה ונוהגין להחמיר שלא לשתות יין בברכת המזון ולא בהבדלה (תשובת מהרי"ל סי' ק"ו) אלא נותנים לתינוק ובמקום דליכא תינוק מותר בעצמו לשתות הבדלה ובסעודת מצוה כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסעודת אירוסין אוכלין בשר ושותין יין כל השייכין לסעודה אבל יש לצמצם שלא להוסיף ובשבוע שחל ט' באב בתוכה אין לאכול בשר ולשתות יין רק מנין מצומצם וזה אפי' בערב ת"ב שרי (מנהגים ומהרי"ל) ובלבד שלא יהיה בסעודה שמפסיק בה (ד"ע)
(יא) כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור פורץ גדר הוא וינשכנו נחש: (ומותר לשתות כל שכר אפי' של דבש שקורים מע"ד):
(יב) תספורת שבוע זה אחד ראשו ואחד כל שער שבו אסור:
(יג) ובזקן כל שמעכב את האכילה מותר:
(יד) אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשב' שחל ט' באב להיות בתוכה: הגה מיהו בגדים שמלפפין בהם הקטנים לגמרי שמוציאים בהם רעי ומשתינין בהם הני ודאי משרא שרי ואפי' בבגדי שאר הקטנים נוהגים להקל (ב"י)
(טו) מי שתכפוהו אבילות של מת ושל שבת זו והכביד שערו מיקל בתער אבל לא במספרים ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ובחול:
(טז) יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חודש ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו ויש מתענים מי"ז בתמוז עד ת"ב: הגה ולצורך מצוה שרי ולכן נדה רוחצת וטובלת (מהרי"ל) ואפי' אם טובלת ליל י' באב מותר לה לרחוץ בערב ת"ב אם א"א לה לרחוץ ליל י' (אגודה) ונראה דה"ה אשה הלובשת לבנים יכולה לרחוץ מעט כדרכה כשאר שנה הואיל ואינה עושה לתענוג רק לצורך מצוה ונוהגין שלא לרחוץ אפי' בצונן מר"ח ואילך (ת"ה סי' ק"ו) אפי' בע"ש של חזון אסור לרחוץ כי אם ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן (מהרי"ל ותשובת מהרי"ל סי"ו וב"י) ויש מקילין בחפיפת הראש בחמין למי שרגיל בכך כל שבת:
(יז) טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה: (וכן בפרי שלא ימצא אחר ט' באב מותר לברך ולאכלו בין המצרים) (בנימין זאב סימן קס"ג ותשובת מהרי"ל):
(יח) צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט) ולא יכו התלמידים בימים ההם:
סימן תקנב
(א) דין ערב ט' באב. ובו יב סעיפים: ערב תשעה באב לא יאכל אדם בסעודה המפסקת שאוכלה אחר חצות בשר ולא ישתה יין ולא יאכל שני תבשילין: הגה ואף ממשקים אחרים ממעט בשתייתן ממה שרגיל לשתות (טור וב"י בשם תוספות ורוקח) וכן לא יאכל אחר סעודתו צנון ומליח דברים שנוהג בהם בשאר פעמים כדי שיתנהג בפרישות (מרדכי):
(ב) אפילו בשר מלוח שעברו עליו יותר משני ימים ולילה אחת ובשר עופות ודגים ויין מגתו דהיינו שאין לו יותר משלשה ימים נהגו לאסור:
(ג) אפילו בשל מין אחד בשתי קדרות מקרי שני תבשילין וכן יש להחמיר וליזהר משני מינים בקדרה א' אלא א"כ הוא דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונין (מיני זרעונים ובלע"ז ציצירי) שנותנים עליהם בצלים וביצים ותבשיל הנעשה מדבר שנאכל כמות שהוא חי מקרי תבשיל לענין זה: הגה ואין חילוק בין צלי למבושל לענין זה (מרדכי הלכות תשעה באב):
(ד) מותר לאכול פרות כשהם חיים אפי' כמה מינים:
(ה) נוהגים לאכול עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם שהם מאכלי אבלים: הגה ויש נוהגים לאכול ביצים קשים שהוא גם כן מאכל אבלים (הגהות מיימוני פ"ה):
(ו) מי שאפשר לו לא יאכל בסעודה המפסקת אלא פת חריבה במלח וקיתון של מים: הגה ויש מחמירים לטבל אחר אכילה פת באפר ולאכלו על שם ויגרס בחצץ וגו':
(ז) נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת: (ואין צריך לחלוץ מנעליו) (הגהות מיימוני ורמב"ם פ"ז וב"י):
(ח) יש ליזהר שלא ישבו שלשה לאכול בסעודה המפסקת כדי שלא יתחייבו בזימון אלא כל אחד ישב לבדו ויברך לעצמו:
(ט) וכל זה בסעודה המפסקת שאין דעתו לאכול עוד אחריה סעודת קבע וכשהוא אחר חצות אבל אם היה קודם חצות או אחר חצות ודעתו לאכול אחריה סעודת קבע א"צ ליזהר בדברים הללו: הגה ומנהג בכל גלילות אשכנז לאכול סעודה קבועה קודם מנחה ואח"כ מתפללין מנחה ואוכלי' סעודה המפסקת (מהרי"ל) ונוהגין להרבו' קצת בסעודה ראשונ' כדי שלא יזיק להם התענית הואיל ופוסקין מבע"י כמו ביו"כ ויש קצת ראי' לזה ממדרש איכה רבתי מיהו מי שיוכל לסגף עצמו ויודע בעצמו שאין התענית מזיק לו ומחמיר על עצמו נקרא קדוש כנ"ל:
(י) אם חל תשעה באב באחד בשבת או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו ואפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו (מיהו צריך להפסיק מבעוד יום) (סמ"ק):
(יא) מי שקיבל עליו תענית שני וחמישי כל ימות השנה ואירע ערב תשעה באב להיות בשני ישאל על נדרו או ילוה תעניתו ופורע: הגה והגאונים כתבו דמתענה עד אחר תפלת מנחה ואוכל סעוד' המפסקת קודם ביאת השמש (הגהות אשירי ומרדכי ות"ה סע"ה) וכן נוהגין והוא הדין מי שמתענ' תענית חלום (מהרי"ל):
(יב) אין אומרים תחנ' ערב תשעה באב במנחה משום דאיקרי מועד: (ואם הוא שבת אין אומרים צדקתך) (מהרי"ל ומנהגים):
סימן תקנג
(א) דין סעודה המפסקת. ובו ב סעיפים: אע"פ שאכל סעודה המפסקת מותר לחזור ולאכול אלא א"כ קבל עליו בפירוש שלא לאכול עוד היום הגה וקבלה בלב אינה קבלה אלא צריך להוציאו בשפתיו (בית יוסף בשם התוס'):
(ב) תשעה באב לילו כיומו לכל דבר ואין אוכלים אלא מבעוד יום ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים: הגה ומותר ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל עד בין השמשות ומיהו בחול נוהגין לחלוץ מנעלים קודם שיאמר ברכו ואם הוא שבת חולצים לאחר ברכו מלבד ש"ץ שחולץ קודם ברכו (הגהות מיימוני) רק אומר תחלה המבדיל וכו' (מנהגים בשם מהרא"ק) ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך כי אם בדברים המותרים בתשעה באב ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי אבות (מהרי"ל ומנהגים) וכן לא יטייל ערב תשעה באב:
סימן תקנד
(א) דברים האסורים בתשעה באב. ובו כה סעיפים: תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובגמ' בהלכות ובאגדות משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב ותינוקות של בית רבן בטלים בו אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ואם יש ביניהם פסוקי נחמה צריך לדלגם:
(ב) ומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין וכן ללמוד פירוש איכה ופירוש איוב:
(ג) יש מי שאוסר ללמוד ע"י הרהור:
(ד) ומותר לקרות כל סדר היום ופרשת הקרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש רבי ישמעאל: הגה ומותר לחזור הפרשה בתשעה באב (מנהגים)
(ה) עוברות ומניקות מתענות בט' באב ומשלימות כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור אבל בג' צומות אחרים פטורו' מלהתענו' ואעפ"י כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה אלא כדי קיום הולד (וע"ל סימן תק"ן סעיף א'):
(ו) חיה כל שלשים יום וכן חולה שהוא צריך לאכול אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד דבמקום חולי לא גזרו רבנן: הגה ומיהו נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה והמקיל לא הפסיד:
(ז) רחיצה אסורה בט' באב בין בחמין בין בצונן אפי' להושיט אצבעו במים אסור:
(ח) טבילה של מצוה בזמנה מותרת אבל בזמן הזה אין טבילה בזמנה הילכך לא תטבול בו וכן נהגו:
(ט) אם היו ידיו מלוכלכו' בטיט ובצואה מותר לרחוץ להעביר הלכלוך ולא יטול כל ידיו אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך: הגה ואם עשה צרכיו אם מותר לרחוץ דינו כמו ביום כפור וע"ל סימן תרי"ג ס"ג:
(י) נוטל אדם ידיו שחרית וצריך ליזהר שלא יטול ידיו אלא עד סוף קשרי אצבעותיו:
(יא) ולאחר שניגב ידיו ועדיין לחות קצת מעבירם על עיניו ואם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצם במים רוחץ ומעבירו ואינו חושש דהוה ליה כטיט וכצואה שרוחץ כדרכו ואינו חושש:
(יב) ההולך להקביל פני רבו או אביו או מי שגדול ממנו או לצרכי מצוה עובר במים עד צוארו ואינו חושש וכן בחזרה מותר:
(יג) ההולך לשמור פירותיו עובר במים עד צוארו ואינו חושש אבל בחזרה אסור:
(יד) הבא מן הדרך ורגליו כהות מותר לרחוץ במים: הגה ומותר לשרות מפה במים בערב תשעה באב ומוציאה מן המים והיא מתנגבת ומקנח בה פניו ורגליו אפי' אינו עושה רק לתענוג שרי כיון שהיא נגובה (טור)
(טו) סיכה אינה אסורה אלא של תענוג אבל מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש:
(טז) נעילת הסנדל דוקא של עור אבל של בגד או של עץ או של שעם (פי' קליפי עץ) וגמי מותר ושל עץ מחופה עור אסור:
(יז) אבל ומנודה שמהלכים בדרך מותרים בנעילת הסנדל וכשיגיעו לעיר יחלוצו וכן בט' באב: הגה וכן במקום שדרים בין העכו"ם לא יחלוץ כי אם ברחוב היהודים וכן נהגו (טור והגהות מיימוני הגהות מרדכי רפ"ק):
(יח) יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה ונכון הדבר משום לך לך אמרינן נזירא:
(יט) אם חל ט"ב בשבת מותר בכלן אפי' בתשמיש המטה: הגה ויש אוסרים בתשמיש המטה וכן נוהגין (טור בשם ר"י ואגור ומנהגים):
(כ) אין שאלת שלום לחבירו בתשעה באב והדיוטות שאינם יודעים ונותנים שלום משיבים להם בשפה רפה ובכובד ראש:
(כא) יש מי שאומר שלא ילך ויטייל בשוק כדי שלא יבא לידי שחוק וקלות והתול:
(כב) מקום שנהגו לעשות מלאכה בט"ב עושין במקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום ת"ח בטלים וכל הרוצ' לעשות עצמו תלמיד חכם לענין זה עושין ואפי' במקום שנהגו שלא לעשות מותר ע"י עכו"ם אפי' בביתו ופרקמטיא להרויח ולהשתכר במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אסור ובמקום שנהגו לעשות מותר אלא שממעט שאפי' משנכנס אב אנו ממעטין מלישא וליתן: הגה ולא נהגו באיסור מלאכה כי אם עד חצות (מנהגים) ונהגו להחמיר עד חצות בכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת אפילו מעשה הדיוט אבל דבר שאין בה שיהוי כגון הדלקת נרות או קשירה וכדומה מותרת ולחלוב הפרות טוב לעשות ע"י עכו"ם אם אפשר בעכו"ם:
(כג) ומלאכת דבר האבד מותר כדרך שאמרו בחולו של מועד:
(כד) כל העוש' מלאכ' בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה:
(כה) כל האוכל ושות' בתשעה באב אינו רואה בשמחת ירושלים וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה וכל האוכל בשר או שותה יין בסעודה המפסקת עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם:
סימן תקנה
(א) דיני תפילין וציצית בט"ב. ובו ב סעיפים: נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה ובמנח' מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם:
(ב) יש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב מוטה על הארץ ומשים אבן תחת ראשו: הגה ויש לאדם להצטער בענין משכבו בליל תשעה באב שאם רגיל לישכב בב' כרים לא ישכב כי אם באחד (תו' סוף תענית) ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם זכר למה שנא' ויקח מאבני המקום שראה החורבן (מרדכי דמועד קטן) מיהו עוברות שאינן יכולין להצטער אינן חייבות בכל אלה (תוס') וימעט אדם מכבודו ומהנאתו בתשעה באב בכל מה שאפשר:
סימן תקנו
תשעה באב שחל ביום ראשון. ובו סעיף אחד: ליל תשעה באב שחל בא' בשבת כשרואה הנר אומר בורא מאורי האש ואין מברך על הבשמים ובליל מוצאי תשעה באב מבדיל על הכוס ואינו מברך לא על הנר ולא על הבשמים:
סימן תקנז
לומר נחם ועננו בתשעה באב. ובו סעיף אחד: בתשעה באב אומר בבונה ירושלים נחם ה' אלהינו את אבילי ציון וכו' ועננו בשומע תפלה ואם לא אמר לא זה ולא זה אין מחזירין אותו: הגה והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של תשעה באב לפי שאז הציתו אש במקדש ולכן מתפללים אז על נחמה (רוקח ואבודרהם) מי שאכל בט"ב יאמר נחם בברכת המזון (מהרי"ל):
סימן תקנח
במוצאי תשעה באב אין אוכלין בשר. ובו סעיף אחד: בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי ומפני כך מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי: הגה ויש מחמירין עד חצות היום ולא יותר (הגהות מיימוני) אם חל תשעה באב בשבת ונדחה ליום א' מותר לאכול בשר ולשתות יין יום ב' אבל בלילה אסור מפני אבילות של יום (מהרי"ל):
סימן תקנט
(א) מנהגי ט"ב ודין מילה בט"ב. ובו י סעיפים: חל תשעה באב במוצאי שבת אין אומרים צדקתך במנח' בשבת: הגה ומבדילין בלילה בתפלה כשאר מוצאי שבת (הגהות מרדכי הלכות תשעה באב) ואם שכח מלהבדיל ע"ל סי' רצ"ד סעיף ג' ומתפללים בנחת ודרך בכי כאבלים וכן עושים בקריאת איכה (הגהות מיימוני) ובכל איכה מגביה קולו יותר (מהרי"ל) וכשמגיע החזן לפסוק השיבנו אומרים אותו הקהל בקול רם ואח"כ מסיים החזן וחוזר הקהל ואומר השיבנו בקול רם וכן החזן (הגהות מיימוני):
(ב) בליל תשעה באב (מתפללים ערבית ואומרים איכה וקינות) (הגהות מיימוני ומהרי"ל) ואומר אחר קינות ואיכה סדר קדושה ומתחיל מואתה קדוש ואם חל במ"ש אין אומרים ויהי נועם: הגה ולא למנצח בנגינות ולא ויתן לך (כל בו) ומסירין הפרוכת מלפני הארון על שם בצע אמרתו (מנהגים):
(ג) ליל תשעה באב ויומו יושבים בבית הכנסת לארץ עד תפלת המנחה: (ועכשיו נהגו לישב על ספסליהם מיד אחר שיצאו מב"ה שחרית ומאריכין עם הקינות עד מעט קודם חצות) ואין מדליקין נרות בלילה כי אם נר אחד לומר לאורו קינות ואיכה:
(ד) אין אומרים תחנון (ולא סליחות) (הגהות אשירי) בת"ב ואין נופלין על פניהם משום דמקרי מועד: הגה וקורין בתורה כי תוליד בנים ומפטירין בירמיה אסף אסיפם וכל הקדישים שאומרי' אחר איכה עד שיוצאים למחר מב"ה אין אומרים תתקבל ואין אומרים אל ארך אפים (טור ומנהגים) ולא למנצח (מנהגים) ולא פטום הקטורת (מרדכי) ואין צריך לשנות מקומו בת"ב:
(ה) בשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת חוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבלות וכל שכן שלא ישיח עם העכו"ם (ונוהגין לומר קצת נחמה אחר הקינות לפסוק בנחמה) (הגהות מיימוני):
(ו) אם יש אבל בעיר הולך בלילה לבית הכנסת וגם ביום עד שיגמרו הקינות:
(ז) אם יש תינוק למול מלין אותו אחר שגומרים הקינות ויש ממתינים למולו עד אחר חצות ומברכין ברכת המילה בלא בשמים (והמנהג כסברא ראשונה) ואם היולדת מצויה במקום המילה יברך על הכוס ותשתה ממנו היולדת והוא שתשמע הברכה ולא תפסיק בדברים בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס ואם אינה שם יברך על הכוס ויטעים לתינוקות:
(ח) בעל ברית לובש בגדים אחרים אך לא לבנים ממש: הגה ואבי הבן והמוהל והסנדק כולם נקראים בעלי ברית (ב"י) ומותרים ללבוש בגדי שבת לאחר שגמרו הקינות ובאין למול התינוק אבל לא ילבשו לבנים (מהרי"ל)
(ט) ט' באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון בעל ברית מתפלל מנחה בעוד היום גדול ורוחץ ואינו משלם תעניתו לפי שיום טוב שלו הוא:
(י) נוהגים שלא לשחוט ושלא להכין צורכי סעודה עד אחר חצות: הגה והולכין על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת [ב"י בשם תוס'] ואם אירע מת בט' באב אין אומרים צדוק הדין (תשב"ץ):
סימן תקס
(א) לעשות זכר לחורבן. ובו ה סעיפים: משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר [פי' מצוייר] כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד והלוקח חצר מסויידת ומכויירת הרי זו בחזקת' ואין מחייבים אותו לקלוף בכותלים:
(ב) וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירה מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם כדי שלא יהיה תכשיט שלם וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין: הגה ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבלות בראש החתן (כל בו) . וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים שנא' אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי:
(ג) וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם: הגה ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה [טור] ואסור לשומעם מפני החורבן ואפי' שיר בפה על היין אסורה שנא' בשיר לא ישתו יין וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא על היין: הגה וכן לצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי [תוס' וסמ"ג והגהות מיימוני]:
(ד) וכן גזרו על עטרות חתנים שלא להניח כלל ושלא יניח החתן בראשו שום כליל שנא' הסר המצנפת והרם העטרה וכן גזרו על עטרות הכלה אם הוא של כסף אבל של גדיל מותר לכלה ודוקא לחתן וכלה אבל בשאר כל אנשים ונשים לא גזרו:
(ה) אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה:
סימן תקסא
(א) דין הרואה ערי יהודה וירושלים והמקדש בחורבנם. ובו ה סעיפים: הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע [ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם כמן הצופים לירושלים] [ב"י]:
(ב) הרואה את ירושלים בחרבנה אומר ציון היתה מדבר שממה וקורע וכשרואה בית המקדש אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היתה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה וקורע ומהיכן חייב לקרוע מן הצופים ואח"כ כשיראה המקדש קורע קרע אחר וכל קריעה טפח ואם בא דרך המדבר שאז רואה המקדש תחלה קורע על המקדש טפח ואח"כ כשיראה ירושלים מוסיף על קרע ראשון כל שהוא:
(ג) אם קרע על אחת מערי יהודה אינו חוזר וקורע כשיראה שאר ערי יהודה חוץ מירושלים שחוזר וקורע עליה קרע אחר בפני עצמו ואם קרע על ירושלים תחלה אינו צריך לקרוע על שאר ערי יהודה:
(ד) כל הקרעים האלו בידו ומעומד וקורע כל כסותו שעליו עד שיגלה את לבו ואינו מאחה קרעים אלו לעולם אבל רשאי לשללן למללן ללקטן לתופרן כמין סולמות:
(ה) היה הולך ובא לירושלים הולך ובא תוך ל' יום אינו קורע קרע אחר ואם לאחר ל' יום חוזר וקורע [והוא הדין בערי יהודה ובמקדש]:
סימן תקסב
(א) דין קבלת התענית. ובו יג סעיפים: כל תענית שלא שקעה עליו חמה דהיינו שלא השלימו עד צאת הכוכבים דהיינו שיראה ג' כוכבים בינונים או שהלבנה זורחת בכח ותאיר על הארץ (הגהות אשירי פ"ק דתענית והגהות מיימוני פ"א) אינו תענית ואם דעתו לאכול קודם לכן אינו מתפלל עננו: הגה מיהו נוהגין להתפלל עננו אע"פ שאין משלימין עד צאת הכוכבים וכן דעת מקצת רבוותא (תה"ד סי' קנ"ז) ונראה לי דדוקא ביחיד דאומר עננו בשומע תפלה דבלאו הכי יכול להוסיף כמו שנתבאר לעיל סי' קי"ט אבל שליח ציבור לא יאמר עננו אא"כ משלימין וכן נוהגין:
(ב) יש אומרים שמי שרגיל להתענות עשרת ימי תשובה כיון שאין רגילות לקבלם בתפלה אין צריך להתענות עד צאת הכוכבים אלא עד שיצא מבה"כ: הגה והיחיד מתפלל עננו (הגהות אשירי ומרדכי פ"ק דתענית) וכן חתן יתפלל עננו קודם שיכנס לחופה ואז יוכל לשתות מכוס של ברכה (תה"ד סימן קנ"ז) אבל מי שמתענה מי"ז בתמוז עד תשעה באב צריך להשלים אע"ג דאינו צריך קבלה וכן מי שאינו מתענה כל עשרת ימי תשובה רק מתענה יום או יומים בעי קבלה והשלמה (תה"ד סי' קמ"ו) ונראה לי דדוקא בסתם אבל אם התנה שלא להשלים הרשות בידו דלא עדיף משאר תענית:
(ג) יחיד שקבל עליו תענית סתם בערב שבת צריך להתענות עד צאת הכוכבים אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד שישלימו הצבור תפלתם: (וע"ל סימן רמ"ט):
(ד) תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים ואפי' בע"ש (וע' לעיל סי' רמ"ט סעיף ד'):
(ה) כל תענית שלא קבלו עליו היחיד מבעוד יום אינו תענית: הגה להתפלל עננו ולא לענין אם חייב תענית סתם והתענה כך לא יצא ידי נדרו (מרדכי והגהות מיימוני פ"א) (מיהו) יש אומרים דמתפלל עננו (מרדכי בשם ר"י) וכן נראה לי לנהוג בתענית יחיד ולכולי עלמא המתענה תענית חלום מתפלל עננו אע"פ שלא קבל עליו מאתמול:
(ו) אימתי מקבלו בתפלת המנחה אומר בשומע תפל' או אחר שסיים תפלתו קודם שיעקור רגליו הריני בתענית יחיד מחר יהי רצון שתהא תפלתי ביום תעניתי מקובלת ואם לא הוציא בפיו אם הרהר בלבו שהוא מקבל תעני' למחר הוי קבלה והוא שיהרהר כן בשעת תפלת המנחה: הגה וטוב יותר לקבלו אחר תפלה מבשעת תפלה כדי שלא להפסיק תפלתו (המגיד והגהות מיימוני כל בו וב"י):
(ז) קיבל עליו תענית בתפלת המנחה אע"פ שהוא אוכל ושותה בלילה לא הפסיד כלום וכן אם קבל עליו להתענות שלשה או ארבעה ימים או יותר זה אחר זה להתענות בימים ויאכל בלילות אף ע"פ שהוא אוכל כל הלילות לא הפסיד כלום דהוי קבלה לכולם אע"פ שלא קיבל כל אחד ואחד במנחה שלפניו: הגה ואם קיבל להתענות שני ימים רצופין מותר לאכול בלילה שביניהם אם לא פירש בהדיא אף הלילה (מרדכי פ"ק דתענית) ואז מתפלל כל יום במנחה עננו (בפסקי מהרא"י סי' ק"ח):
(ח) אם קיבל עליו בתפל' המנחה שלשה או ארבע' תעניו' ולא רצופין זה אחר זה כגון שקבל עליו להתענות שני וחמישי שני וכיוצא בזה יש מי שמסתפק אי סגי בקבלה אחת לכלם או אם צריך קבלה לכל אחד ואחד: הגה מיהו נהגו העם לקבלם בקבלה אחת וסגי בהכי וכן דעת מקצת רבוואתא (מרדכי והגהות מיימוני):
(ט) קבל עליו להתענות למחר והתענה ובליל' שאחר התענית נמלך להתענות אע"פ שלן בתעניתו שלא אכל בליל' והתענה כל היום השני אינו תענית מפני שלא קבלו עליו מבעוד יום:
(י) מתענה אדם תענית שעות והוא שלא יאכל כל היום כיצד (הרי) שהי' טרוד בחפציו ומתעסק בצרכיו ולא אכל עד חצות או עד ט' שעות ונמלך להתענות בשעות שנשארו מן היום הרי זה מתענה אותם שעות ומתפלל בהם עננו שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית ויש אומרים שגם זה תענית שעות צריך שיקבלנו עליו מאתמול והיכי משכחת לה כגון שמקבל עליו מאתמול להתענות עד חצי היום וכשהגיע לחצי היום נמלך וגמרו או שקבל עליו להתענות למחר מחצי היום ואילך ולמחר נמלך ולא אכל גם בחצי היום ראשון הרי זה תענית שעות:
(יא) אם קבל עליו תענית עד חצי היום ואכל אח"כ או שאכל עד חצי היום וקבל עליו תענית משם ואילך אינו נקרא תענית להתפלל עננו אבל נקרא תענית לענין שצריך להשלים נדרו:
(יב) תענית שגוזרים על הצבור אין כל יחיד צריך לקבלו בתפלת המנחה אלא שליח צבור מכריז התענית והרי הוא מקובל ויש אומרים דהני מילי בארץ ישראל שהיה להם נשיא לפי שגזירתו קיימת על כל ישראל אבל בחוצה לארץ צריכים כל הצבור לקבל על עצמם כיחידים שכל א' מקבל על עצמו:
(יג) יש מי שאומר שמי שנדר ואמר אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית מאחר שמה שהתנה הוא דבר הרשות הוי אסמכתא (פי' שאדם סומך בדעתו שיוכל לעשות דבר אחד ועל סמך זה הוא נודר או מתחייב בדבר מה) אבל אם אמר אם לא אעשה מצוה פלונית אשב בתענית וכן אם אמר אם יצילני ה' מצרה או אם יצליח דרכי לא הוי אסמכתא:
סימן תקסג
דין מי שהרהר בלבו להתענות. ובו סעיף אחד: מי שהרהר בלבו שלא בשעת תפלת המנחה להתענות למחר לא הוי קבלה דלא עדיף מהוציא בפיו להתענות למחר דלא הוי קבלת תענית כיון שלא קבלו בתפלת המנחה:
סימן תקסד
דין ליל שלפני התענית. ובו סעיף אחד: כל תענית שאוכלים בו בלילה בין צבור בין יחיד הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר והוא שלא ישן (שינת קבע) (טור) אבל אם ישן (שינת קבע) אינו חוזר ואוכל ולא שותה אא"כ התנה לאכול או לשתות: הגה ויש אומרים דבשתייה אין צריך תנאי דמסתמא דעתו של אדם לשתייה אחר השינה והוי כאלו התנה (טור ומרדכי והגהות מיימוני והגהות אשירי):
סימן תקסה
(א) דין תפלת עננו. ובו ו סעיפים: יחיד אומר עננו בשומע תפלה בין יחיד שקבל עליו תענית בין יחיד המתפלל עם הצבור בתענית צבור וכן שליח צבור שמסדר תפלתו בלחש כיחיד דמי ובשומע תפלה: הגה ואומרו קודם כי אתה שומע וכו' ולא יחתום בעונה בעת צרה אלא כשמגיע לכל עת צרה וצוקה יסיים כי אתה שומע תפלת וכו' (ב"י בשם תוספות) ולא ישנה ממטבע ברכה אפי' כשמתענה יחיד יאמר עננו בצום תעניתנו וכו' (רשב"א סימן נ"ה):
(ב) אם שכח מלומר עננו אין מחזירין אותו (וע"ל סי' רל"ד סעיף ד' וה') ואם נזכר קודם שעקר רגליו אומרו בלא חתימה (לאחר תפלתו):
(ג) יש אומרים שאין היחיד אומר עננו כי אם במנחה שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו אבל שליח ציבור אומרו גם בתפלת שחרית כשהוא מתפלל בקול רם שאי אפשר שלא יתענו קצת מהקהל ובארבע צומות גם היחיד אומרו בכל תפלותיו דאפי' יאחזנו בולמוס ויאכל שייך שפיר למימר עננו ביום צום התענית הזה כיון שתקנו חכמים להתענות בו: הגה ונהגו בכל הצומות שלא לאומרו כי אם במנחה מלבד שליח צבור שאומרו שחרית כשמתפלל בקול רם:
(ד) טוב לומר בתחנונים שאחר תפלת המנחה לאחר א-להי נצור וכו' רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו וכו':
(ה) אין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפלה ובקשת רחמים דדבר שבקדושה הם אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא אומרם: הגה וכן אין ליחיד לומר סליחות או ויעבור (מהרי"ל בשם א"ז):
(ו) המתענה ומפרסם עצמו לאחרים להשתבח שהוא מתענה הוא נענש על כך:
סימן תקסו
(א) דין תענית צבור. ובו ח סעיפים: בתענית ציבור אומר שליח ציבור עננו בין גואל לרופא וחותם בא"י העונה לעמו ישראל בעת צרה (ואם שכח ע"ל סוף סי' קי"ט סעיף ד') וקורים ויחל בשחרית ובמנחה בין שחל בשני ובחמישי בין שחל בשאר הימים: הגה ומפטירין במנחה דרשו ובשחרית אין מפטירין חוץ מבתשעה באב וקורין אפי' כשחל בערב שבת (מהרי"ל) ואם מתענים בראש חודש קורים שחרית פרשת ר"ח ומנחה בשל תענית (ר"ן ספ"ק דתענית וב"י בשם רוקח):
(ב) כשהציבור גוזרים תענית על כל צרה שלא תבא עליהם וכן בתענית שני וחמישי ושני שאחר הפסח ואחר החג שנוהגים באשכנז להתענות הציבור נהגו הראשוני' לו' שליח צבור עננו בין גואל לרופא ולקרו' ויחל: הגה ומיהו אם קבעו התענית בב' וה' אין דוחין פרשת השבוע בשחרית אלא קורין בשחרית בפרשה ולערב קורין ויחל בלבד ב' ה' ב' שמתענין אחר הפסח וסוכות שקורין שחרית וערבית ויחל והכי נהוג ויש שתמהו עליהם והקשו עליהם והרא"ש יישב קושייתם הילכך למנהג הראשונים שומעין ומיהו היכא שגוזרים תענית שלא לשום צורך אלא לשוב בתשובה יש נוהגים לדונו כתענית ציבור לענין ענינו בין גואל לרופא וקריאת ויחל ויש נוהגים לדונו כתעני' יחיד שאף שליח ציבור אינו אומר עננו אלא בשומע תפלה ואין מוציאין ספר תורה:
(ג) אין שליח צבור אומר עננו ברכה בפני עצמה אלא א"כ יש בבית הכנסת עשרה שמתענין ואפי' אם יש בעיר עשרה שמתענין כיון שאין בבית הכנסת עשרה שמתענין לא:
(ד) נוהגים להרבו' סליחות בברכת סלח לנו ויש שאין נוהגין לומר סליחות עד אחר סיום י"ח ברכות וכן הנהיגו הקדמונים בא"י והוא המנהג הנכון:
(ה) בתענית צבור ש"צ שאינו מתענה לא יתפלל:
(ו) יש מי שאומר שאין עומד לקרות בתורה בתענית ציבור מי שלא התענה ואם הכהן אינו מתענה יצא הכהן מבית הכנסת ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה:
(ז) בתענית צבור יעמדו שנים אצל שליח צבור מזה אחד ומזה אחד שיאמרו עמו סליחות:
(ח) כל תענית צבור יש בו נשיאו' כפים במנחה חוץ מביום הכיפורים: הגה ובגלילות האלו אין נוהגין בנשיאות כפים רק במוסף של יום טוב וכבר נתבאר בהלכות נשיאת כפים (מרדכי דתענית והגהות מיימוני פרק א'):
סימן תקסז
(א) טעימה ורחיצת הפה שמותר בתענית. ובו ג סעיפים: השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית ובלבד שיפלוט וביום הכפורים ובתשעה באב אסור: הגה ויש מחמירין בכל תענית צבור והכי נוהגין (תוס' והגהות מיימוני פ"א ות"ה סימן קנ"ח):
(ב) יש אומרים שלא התירו רביעית בפעם אחת אלא מעט מעט ויש אומרים שאפילו בפעם אחת יכול לטעום עד כדי רביעית אם יודע בעצמו שיכול להעמיד עצמו שלא יבלע כלום:
(ג) מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית בת"צ לא כשר למעבד הכי אבל בתעני' יחיד שרי כיון שפולט ואפי' יש במים שרוחץ יותר מרביעית: הגה ומותר ללעוס עצי קנמון ושאר בשמים ועץ מתוק ללחלח גרונו לפלוט מלבד ביוה"כ דאסור (מרדכי דתענית והגהות מיימוני פרק א'):
סימן תקסח
(א) דיני נדרי תענית. ובו יב סעיפים: נדר להתענות יום זה ושכח ואכל משלים תעניתו והוא הדין אם היה תענית חלום או שהיה תענית צבור או שהיה יום ידוע לו להתענות כיום שמת בו אביו או רבו אבל אם נדר להתענות יום א' או שני ימים וכשהתחיל להתענות שכח ואכל כזית איבד תעניתו וחייב לצום יום אחר (ויש מחמירין דאפי' בנדר להתענות יום זה דחייב להשלים מ"מ מחמירין להתענות יום אחר) (ת"ה סימן קנ"ו):
(ב) הנודר לצום עשרה ימים באיזה יום שירצה והיה מתענה ביום אחד מהם והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול (או שמצטער) (טור) הרי זה לוה ופורע יום אחר שהרי לא קבע הימים בתחלת הנדר אבל אם לא קבל עליו קודם לכן להתענות יום אחד אלא במנחה קבל עליו להתענות למחר מקרי תענית זה ואינו יכול ללותו: הגה וכל שכן יום זה ממש כגון שאמר בתחלת נדרו אתענה יום פלוני או אתענה שני וחמישי כל השנה או כדומה לזה (ת"ה סי' רע"ה וכל בו) וכן אם היה תענית חלום אינו יכול ללותו: הגה וכ"ש שאינו יכול ללות לפרוע תענית צבור (ת"ה סי' קנ"ו וכל בו ורבי' ירוחם) מיהו תענית שני וחמישי ושני שנוהגים להתענות אחר פסח וסוכות או אפי' בעשרת ימי תשובה ואירע ברית מילה מצוה לאכול וא"צ התרה כי לא נהגו להתענות בכהאי גונא ודוקא כשאוכלים שם אבל אם שולחים לו לביתו אין לו לאכול ואם קיבל עליו התענית במנחה צריך להתענות (הגהת מיימוני פ"א) יש אומרים שאם מצטער הרבה בתעניתו יכול לפדותו בממון והוא הדין באונס אחר (הרא"ש בשם הראב"ד ור' ירוחם נ"ה ח"א) ונראה דוקא בקיבל עליו תענית בעלמא אבל אם קבלו דרך נדר צריך לקיים נדרו:
(ג) מי שנדר להתענות כך תעניות יכול לדחותם עד ימות החורף (ויכול ללות יום ארוך ולשלם יום קצר דכל א' מקרי יום) (פסקי מהרא"י סי' ס' והגהות מרדכי):
(ד) יש מי שאומר ששני ימים ושני לילות רצופים יש להשוותם לארבעים תעניות שאינם רצופים: הגה ויש אומרים דבאדם חלש סגי לו בב' ימים רצופים אבל אדם בריא ג' ימים (הגהות מנהגים בשם מהר"י ברי"ן) ונ"ל דכל זה לא מיירי אלא במי שנתחייב לצום מ' ימים שאינן רצופים מכח תשוב' כדי להצטער ואז משוינן האי צער להאי צער ועל כיוצא בזה נאמרו דינים אלו בדברי האחרונים ז"ל אבל מי שנדר לצום מ' יום צריך לקיים מה שנדר דלא גרע מיום זה דאינו לוה ופורע ואפי' למ"ד אפי' יום זה לוה ופורע הכא מודה דצריך לקיים נדרו כ"ש מ' יום שלפני י"כ שמתענים לזכר עליית משה בהר שמי שקבל עליו שאין להם תשלומין בשני או שלשה ימים רצופים:
(ה) המתענה תענית חלום ביו"ט או בחולו של מועד או בראש חודש או בחנוכה ופורים או בערב יום הכפורים צריך למיתב תעניתא לתעניתיה כדין המתענ' תעני' חלום בשבת (וע"ל סי' רפ"ח סעיף ד'):
(ו) אין תעני' צבור בבבל ליאסר במלאכ' ולהפסיק מבעוד יום אלא תשעה באב בלבד הילכך יחיד שקיבל עליו תענית לא חיישינן שמא תעני' צבור קיבל עליו ומותר בכולן ומכל מקום לכתחילה טוב לו' בשעת קבלת התענית הריני בתעני' יחיד לפניך מחר:
(ז) כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר והשנה מעובר' יתענה באדר ב': הגה ויש אומרים דיתענה בראשון (מהרי"ל ומהר"י מינץ) אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני (ת"ה סי' רצ"ה) וכן המנהג להתענות בראשון מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם (פסקי מהר"י בשם מהר"י מולין):
(ח) אין צריך להתענות אלא ביום מיתת אביו ולא ביום קבורה:
(ט) אם אירע יום מיתת אביו בשבת או בראש חודש ידחה למחר: הגה ואין נוהגין כן אלא אין מתענין כלל וכן בשאר ימים שאין בהם תחנון:
(י) הנודר לילך על קברי צדיקים שבמקום פלוני ונתעכב ימים רבים ואחר כך אירע שהשכירוהו ללכת שם די בהליכה זו:
(יא) הנודר לצום סכום ימים רצופים ואירע בהם תעני' חובה עולין לו:
(יב) כל השרוי בתעני' בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו בין שהי' מתענ' עם הציבור על צרתם הרי זה לא ינהג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו ולא יהי' שמח וטוב לב אלא דואג ואונן כענין שנא' מה יתאונן אדם חי:
סימן תקסט
(א) דין נודר בעת צרה. ובו ב סעיפים: יחיד המתענה על כל צרה ועברה או על חולה ונתרפא או מת צריך להשלים כל התעניו' שקיבל עליו אבל ציבור שמתענין על שום דבר ונענין קודם חצות לא ישלימו ואם תלמידי חכמים ורוב ציבור רוצים להשלים אין היחיד רשאי להפריש עצמו מהם:
(ב) יחיד שמתענה על צרה ונודע שקודם קבלת התעני' כבר עברה אינו צריך להשלים: הגה וה"ה לצבור ששמעו אחר חצות שקבלו התענית בטעות א"צ להשלים (תה"ד סי' ר"פ):

[חד צורבא]

@רפי-סאם
משנה ברורה

Spoiler

סימן תקמט
(א) (א) חייבים להתענות וכו' והוא מדברי הנביאים כדכתיב בקרא (זכריה ח) צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואחז"ל צום הרביעי זה י"ז בתמוז שהוא בחדש רביעי למנין החדשים וצום החמישי זה ט' באב שהוא בחודש החמישי וצום השביעי זה צום גדלי' שהוא בחודש השביעי וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחודש העשירי. וכל אלו הימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון הדברים אלו נשוב להטיב כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:
(ב) (ב) מפני דברים הרעים וכו' כי בי"ז בתמוז ארעו בו ה' צרות בו נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר כמפורש בתורה ובוטל התמיד עוד מלהקריב בבית הראשון והובקעה העיר בחורבן בית שני ושרף אפוסטמוס הרשע את התורה והועמד צלם בהיכל. ובט"ב היה בו חורבן הגדול שנחרב בו הבית הראשון וגם השני ובזה היום נגזר על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ ובזה היום נלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל ונפלו כולם ביד העכו"מ ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן ביהמ"ק ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש. ויום ג' בתשרי בו נהרג גדליה בן אחיקם שמינוהו לראש לאחר החורבן על הפליטה הנשארה ונכבה גחלת ישראל הנשארה כי ע"י שנהרג גלו כולם ונהרגו מהם לאלפים. ועשרה בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק ומזה נמשך החורבן:
(ג) (ג) בהם מי שטעה ואכל בהם מ"מ צריך להשלים התענית אחר שאכל דמי שאכל שום יחזור ויאכל שום ואם צריך להתענות יום אחר עיין לקמן סימן תקס"ח ס"א ובמ"ב שם:
(ד) (ד) בתשעה ולא רצו לגזור גם בט' דאין מטריחין על הצבור יותר מדאי:
סימן תקנ
(א) (א) ואסור לפרוץ גדר ר"ל אע"ג דמסקינן בגמרא דבזמן דאין מצוי גזירות עובדי כוכבים על ישראל תלוי הדבר ברצון ישראל דהיינו אם רצו רוב ישראל והסכימו שלא להתענות בהג' צומות הרשות בידן כתבו הפוסקים דעכשיו כבר רצו וקבלו עליהן כלל ישראל מדור דור ואסור לפרוץ גדר:
(ב) (ב) מיהו וכו' דבשעה שרצו וקבלו עליהן להתענות הקילו לכתחלה עליהן:
(ג) (ג) עוברות ומניקות וכו' ומסתברא דעוברת מיקרי משעה שהוכר הולד כדקי"ל לענין ווסתות ומ"מ אפשר דאפילו לאחר ארבעים יום ליצירת הולד נמי הו"ל בכלל מעוברת לענין זה אם מרגשת צער אבל בבציר מהכי נראה דהויא לה ככל הנשים לכל דבר אם לא שמצטערת הרבה. ואם מרגשת חולשה אין להחמיר בה כלל [מור וקציעה עיי"ש]:
(ד) (ד) אין להתענות וכ"ש אם הוא חולה שאין בו סכנה בודאי פטור מלהתענות ואסור לו להחמיר על עצמו:
(ה) (ה) אלא שנהגו להחמיר ואם הם חלושות נראה דאין להם להחמיר ומ"מ אף הצריך לאכול לא יתענג עצמו בבשר ויין רק כפי מה שצריך. וכן הקטנים שיש להם דעת להתאבל אע"ג שאין מחוייבין לחנכם אפילו בן י"ב שנה ואפילו בתענית שעות מ"מ ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף לחם ומים או שאר מאכל פשוט לפי התנוק כדי שיתאבלו עם הצבור:
(ו) (ו) מותרים ברחיצה וכו' דבשעה שרצו וקבלו עליהם לצום בכל הארבע תענית הנ"ל לא קבלו עליהם שיהיו בחומר ת"צ כט"ב לפי שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ובעל נפש יחמיר בכולן כמו בט"ב אלא שאם חל ליל טבילה יקיים עונתו וגם בנעילת הסנדל לא יחמיר משום חוכא וטלולה וכן אם חל י' בטבת בע"ש אין להחמיר ברחיצה בחמין מפני כבוד השבת:
(ז) (ז) ואין צריך וכו' מבעוד יום כמו בט"ב אלא מותר בהם באכילה ושתייה בלילה:
(ח) (ח) כל ד' צומות כל לאו דוקא דלעולם אין עשרה בטבת חל בשבת כמ"ש סימן תכ"ח ס"ב:
(ט) (ט) נידחין לאחר השבת ולא קודם דאקדומי פורעניתא לא מקדמינן:
(י) (י) ואם חלו בע"ש האי לישנא ג"כ לאו דוקא דכל הד' צומות ג"כ א"א לחול בע"ש לפי הקביעות המבואר לעיל בסימן תכ"ח כ"א עשרה בטבת בלבד:
(יא) (יא) בשחרית ומנחה ויחל וה"ה דאומר הש"ץ ענינו בין גואל לרופא אבל אין אומרים וידוים ונפילת אפים במנחה לפי שהוא ע"ש. ומטעם זה אין לעשות בע"ש יו"כ קטן באם ר"ח בשבת כ"א ביום חמישי שלפניו לפי שאין לומר סליחות גם וידוים בע"ש במנחה:
(יב) (יב) ואח"כ עושין החופה ואסור אז החתן לשתות מכוס של ברכה כיון שהוא עדיין מבע"י אלא נותנין לתינוק לשתות. [ובנדחה יכול החתן לשתות מכוס של ברכה וכן לאכול ולשתות אח"כ ועיין לקמן בסימן תקס"ב ס"ב דאם התענית הוא רק מחמת עצמו שהוא התענה ביום זה א"צ להשלים] וכן כשחל אחד מהצומות בתוך שבעת ימי החופה ישלים תעניתו אבל יא"צ א"צ להתענות בתוך ז' ימי החופה אם נשא בתולה או בחור אלמנה:
סימן תקנא
(א) (א) ממעטין בשמחה עיין במ"א דר"ל שאין שמחין בו כלל כמ"ש התוס' פ"ק דמגילה:
(ב) (ב) לישתמיט מיניה עד ר"ח אלול ועכ"פ עד אחר ט"ב:
(ג) (ג) ובעל ברית היינו אותו שתופס התינוק על ברכיו בשעת המילה אבל המכניס והמוציא התינוק [שקורין קוואטער] אינו בכלל זה ומ"מ האשה המכנסת התינוק נוהגת ללבוש בגדי שבת שזה עיקר מצותה:
(ד) (ד) ואבי הבן ואמו:
(ה) (ה) אין מחליפין ואפילו הטלית. ולענין גילוח אם מותר לבעל ברית וכה"ג. עיין בשע"ת:
(ו) (ו) כ"א הכתונת לבד שאינו לובש אלא מפני הזיעה ומטעם זה מותר להחליף גם הפוזמקאות וזה מותר אפילו בשבת שחל בו ט"ב. ובק"ק ווילנא נוהגין ע"פ הגר"א ללבוש בגדי שבת ויש משנים בגד אחד וכ"כ ר"י עמדין בשם אביו הגאון שצריך ללבוש בגדי שבת אפילו בשבת שחל בו ט"ב:
(ז) (ז) פרוכת וה"ה מפות ומכסאות:
(ח) (ח) מותר ללבוש וכו' ואף אבי החתן והכלה לובשין בגד עליון של שבת לכבוד חתן וכלה:
(ט) (ט) בגדי שבת ומ"מ בגדים חדשים אסור:
(י) (י) בשבת של חזון ואפילו חל ט"ב בשבת אבל לאבי החתן אין להתיר באופן זה ללבוש שום בגד של שבת:
(יא) (יא) ממעטים במשא ומתן יש מן הפוסקים דס"ל דהיינו שלא ישא במו"מ של שמחה כגון לקנות כלי כסף או צרכי חופה וכדומה אבל סתם מו"מ אין צריך למעט כלל ויש דס"ל דכל מו"מ צריך למעט בעת הזאת ולא יעסוק אלא כדי פרנסתו וכן משמע בסימן תקנ"ד סוף סכ"ב דצריך למעט בכל מו"מ. [ורק אם הוא יריד י"ל דהוי דבר האבד ושרי בכ"ע אם הוא מוצא אז בזול יותר] ובזמנינו נהגו להקל בכל זה משום דהכל נחשב כעת כדי פרנסתינו:
(יב) (יב) ובבנין של שמחה וה"ה כל בנין שא"צ לו לדירתו ורק שעושה כן להרווחה בעלמא אסור ואם שכר לנכרי קודם ר"ח בקבלנות מותר בכל ואפילו בט"ב עצמו דנכרי אדעתא דנפשיה עביד וה"ה אם קצץ עם הנכרי בקבלנות לצייר ביתו מותר לצייר מטעם זה. ומ"מ אם יכול לפייסו בדבר מועט שימתין עד אחר ט"ב תע"ב. וביה"כ מותר דהוי מצוה דרבים:
(יג) (יג) נוטה ליפול ואפילו אם הוא בענין שאין בו משום סכנה [כגון שעומד הכותל בחצר ואפשר לסגור החצר ולא יכנס אדם לשם] אלא שיש לחוש להפסד ממון כגון שע"י נפילתו ישבר החומה ויתקלקל יותר אפ"ה מותר לבנות אף שהוא בנין של שמחה שהרי אינו עושה בשביל שמחה כ"א בשביל הפסד:
(יד) (יד) ולצורך מצוה וכו' כגון שאין לו אשה ובנים ואין לו בית חתנות מותר לבנות בית חתנות דמדינא אפילו נשואין מותר בזה ומה שאין נוהגין לישא אשה כלל היינו משום דלא מסמני מילתא וע"כ מותר לעשות בית חתנות או לעשות בגדים חדשים לצורך נשואין שיהיה אחר ט"ב אבל מי שקיים פריה ורביה אסור בכל זה:
(טו) (טו) ואין נושאין היינו אפילו בלא סעודה דבנשואין בלבד איכא שמחה ולהחזיר גרושתו מן הנשואין אפשר דשרי:
(טז) (טז) אבל ליארס וכו' דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה כ"כ וכ"ש דמותר להתקשר בכתיבת תנאים ומ"מ סעודה אסור לעשות אף באופן זה ואפילו בלא ריקודין ומחולות ואפילו בשבת אסור לעשות סעודה בשביל זה. מיהו מה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים לא מיקרי סעודה. ואסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך אפילו בלא אירוסין:
(יז) (יז) שלא יקדמנו אחר ר"ל אף דאירוסין ג"כ יש שמחה קצת והי"ל לנו לאסור עכ"פ בט"ב לזה אמר דמותר מטעם שלא יקדמנו אחר:
(יח) (יח) ונוהגין להחמיר שאין נושאין וכו' היינו אפילו מי שלא קיים פו"ר:
(יט) (יט) שאין נושאין וכו' אבל באירוסין אין נוהגין להחמיר ואפילו סעודת אירוסין מותר לעשות:
(כ) (כ) אסורין לספר ולענין נטילת צפרנים יש דעות בין האחרונים אכן לצורך טבילת מצוה בודאי שרי. וכן לכבוד שבת כגון שחל ט"ב בשבת שרי בע"ש ליטול הצפרנים [אחרונים]. ולענין סריקת הראש אין להחמיר אפילו בשאר ימי השבוע:
(כא) (כא) ולכבס אפילו וכו' דנראה כמסיח דעתו מהאבילות:
(כב) (כב) וכיבוס שלנו היינו של חו"ל מותר לפי שאין הכיבוס יפה ככיבוס א"י וע"כ מותר לכבס ולהניח עד אחר ט"ב דאלו לכבס וללבוש בכל מקום אסור [ב"י]:
(כג) (כג) וכלי פשתן וכו' היינו ישנים אבל לא בחדשים היוצאים מתחת המכבש:
(כד) (כד) משום גיהוץ אפילו בא"י וה"ה דאין בהם משום כיבוס שלהם:
(כה) (כה) אבל אסור ללבשן וכו' היינו אפילו אם גיהצן או כיבסן קודם שבוע זו:
(כו) (כו) בין ללבוש בין לכבס ולהניח ר"ל דנהגו לאסור אפילו לכבס ולהניח דללבוש מדינא אסור בכל גווני:
(כז) (כז) דכיבוס שלנו וכו' ר"ל מה שמוכח בגמרא דכיבוס שלנו מותר היינו רק לשל בני בבל וכו':
(כח) (כח) קרי לשל בני בבל כצ"ל. וכן איתא בשו"ע דפוס ראשון מהמחבר בעצמו:
(כט) (כט) עד אחר התענית ומי שאין לו אלא חלוק אחד יש להתיר לכבס מר"ח עד השבת:
(ל) (ל) מותרת לכבס ר"ל אפילו בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה:
(לא) (לא) רק לובשת חלוק בדוק ויפה ואם אין לה הסכימו הרבה אחרונים דמותרת ללבוש חלוק לבן דלצורך מצוה לא גזרו ועיין בדה"ח דמותרת ליתן לכובסת עכו"מ לצורך לבישת לבנים:
(לב) (לב) וכן לכבוד שבת לובשים כלי פשתן המכובסים ומשמע ממה שאמר וכן שגם לכבוד שבת מותר לכבס ביום ה' ויום וי"ו ובדרכי משה משמע שנהגו בזה לאיסור אכן אם אין לו כתונת לשבת יש להקל וע"י עכו"מ פשיטא דשרי אבל בתספורת אסור אפילו לכבוד שבת דבלא"ה אין רגילין לספר בכל שבוע [מ"א] ועיין בבה"ל:
(לג) (לג) ומציעין לבנים וכו' היינו על השולחנות מותר להחליף לבנים אבל להחליף סדינים לבנים נהגו איסור:
(לד) (לד) לכבס מר"ח ואילך ואפילו א"ל לכבס אחר ט"ב ג"כ אסור מטעם מנהגא [מ"א] ובספר א"ר צידד להקל ליתן לה מר"ח ואילך לכבס אחר ט"ב והביאו הפמ"ג ולענין כלי פשתן בודאי יש לסמוך ע"ז:
(לה) (לה) אחר ר"ח וה"ה אפילו אם תכבס בשבוע שחל ט"ב:
(לו) (לו) לאחר התענית מותר לספר וכו' וק"ו שמותר בבשר ויין. ואותן הנוהגין איסור בבשר ויין עד שבת נחמו י"א דמנהגא של טעות הוא וא"צ התרה אבל הב"ח ומ"א הסכימו דצריך התרה. ובעוד שלא התירו אסורין ג"כ לספר ולכבס עד יום ה' מפני כבוד השבת ועיין במ"א מש"כ עוד בענין זה:
(לז) (לז) מיד ועיין לקמן סימן תקנ"ח באחרונים דמצד מנהגא יש ליזהר בזה ביום עשירי עד חצות היום:
(לח) (לח) שנהגו לאסור היינו היכי שחל בשבת ונדחה אבל חל ביום א' מותר אף לדעה זו:
(לט) (לט) חוץ מיום ה' ויום וי"ו שמותר לכבוד שבת ועיין לעיל בס"ק ל"ב. הצריך לילך למרחקים בשבוע שחל בו ט"ב מותר ליתן לכובסת עכו"מ לכבס בגדי פשתן לכמה שבתות שצריך על הדרך:
(מ) (מ) מתחלת ר"ח ולא קודם שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו:
(מא) (מא) מי"ז בתמוז עיין לקמן בסט"ו במ"ב:
(מב) (מב) לכבס בגדי אע"ג דמדינא שרי שהרי אין איסור כיבוס משום דאסור במלאכה אלא כדי למעט בשמחה ולהראות האבלות והא לא שייך בכיבוס בגדי נכרים אפ"ה אסור מפני מראית העין שאין ניכר שהם של עכו"מ אמנם במקום שהעכו"מ יש להם מלבושים אחרים דניכר לכל שהם של עכו"מ יש להקל ובאין לו מה לאכול ודאי כדי חייו שרי עכ"פ:
(מג) (מג) בשבוע זה בזה אף לדידן לא נהיגין מר"ח מדלא כתב רמ"א דנוהגין אף בזה מר"ח כמו שכתב בסעיף שאח"ז [ח"א]:
(מד) (מד) כלים חדשים ובמקום שדרך לכבוש הבגדים במכבש א"כ הוו בכלל מגוהצין ואסורין אפילו הם ישנים שהגיהוץ עושה אותן כחדשים ואסורין ללבוש בשבוע זו ומה"ט נהגו איסור בבגדי שבת ללבשן בשבת חזון דאע"פ שלבשן מכבר כמה שבתות עדיין גיהוצן ניכר והוי כחדשים:
(מה) (מה) מראש חודש ואילך ומיירי שקנה בגד מתוקן כמו שהוא ובירך שהחיינו בשעת קניה קודם י"ז בתמוז וע"כ אין איסור קודם ר"ח דמי שקנה בגד שאינו מתוקן ונתן לאומן לתפור הלא מברך בשעת לבישה ואסור ללבוש מי"ז בתמוז משום שהחיינו. ולדעת המקילין דבשבתות שבין המצרים מותר לברך שהחיינו א"כ מותר ללבוש חדשים בשבתות שבין המצרים אבל מר"ח ואילך אסור אפילו בשבת ובגדים שאינם חשובים כ"כ שא"צ לברך עליו שהחיינו כגון מנעלים חדשים ואנפלאות וכיו"ב בודאי מותר לקנותו וללבשו מי"ז בתמוז עד ר"ח ועיין עוד מה שכתבנו בסעיף י"ז בשם הגר"א:
(מו) (מו) שאסור לתקן ר"ל שאסור לעשות בגדים חדשים וכן אנפלאות שקורין זאקי"ן אסור לארוג ולצורך נשואין מי שאין לו אשה ובנים מותר לעשות בגדים חדשים דהא מדינא מותר לו אפילו לישא וכנ"ל בס"ק י"ד ואפילו בט"ב עצמו שרי לעשות ע"י עכו"מ לצורך נישואין [אחרונים]:
(מז) (מז) ומנעלים חדשים וה"ה דאסור ללבשן:
(מח) (מח) מראש חודש דבירושלמי איתא והובא לקמן בס"ח דנהיגי שלא למישתי עמרא מדעייל ר"ח אב וכל תיקון בגדים הוי בכלל זה דהשתיה הוי תחלת המלאכה:
(מט) (מט) לקנותן אפילו דעתו שלא ללובשן עד אחר ט"ב ודומיא דאסרינן לעיל לענין כיבוס אפילו במכבסן להניח:
(נ) (נ) אסור לעשותן לאחרים וכו' ואם אין לו מה יאכל שרי כמו באבל לאחר ג' ימים:
(נא) (נא) להקל בזה ומשמע דאפילו לישראל נהגו להקל ומיירי שנתנן לו קודם ר"ח דאלו אחר ר"ח פשיטא דאסור ליתן לו:
(נב) (נב) אבל אם ידוע וכו' ר"ל דמדינא אומן העושה בשביל עכו"מ בודאי אינו שמח מזה ואין לאסרו רק משום מ"ע דיסברו שהוא של ישראל [ולזה קאמר בתחלה סתם אסור לעשותן לאחרים היינו אפילו לעכו"ם] ולזה קאמר אם ידוע ומפורסם וכו' מותר אפילו לקבל המלאכה אחר ר"ח ולעשותה:
(נג) (נג) לאומנים נכרים ולא לישראלים כיון שהוא אחר ר"ח וכנ"ל. והטעם שהקילו בזה יותר מכיבוס דאסרינן לעיל בסוף סעי"ג לפי שעדיין אינן שלו ולא נקרא שמו עליו:
(נד) (נד) למישתי עמרא פי' שלא לעשות חוטי שתי מצמר [וה"ה משארי דברים] ואסמכוה בירושלמי על שם שבטלה אבן שתיה וכתב ב"י דאין נ"מ בין לו ובין לאחרים ובין בשכר ובין בחנם [ט"ז] וטוויית החוטין לתפור בהן בגדים מותר שאינו בכלל זה וכן מותר לעשות קרוני"ן שאורגין בעצים דלאו בכלל בגד הוא [מ"א]:
(נה) (נה) עד אחר ט"ב עיין לעיל סימן תכ"ו ס"ב ובמשנה ברורה שם:
(נו) (נו) שלא לאכול בשר וכו' ומיד שהתפללו הקהל ערבית במוצאי שבת אע"פ שהיחיד לא התפלל עדיין והוא בתוך סעודתו אסור בבשר ויין וה"ה בר"ח לדידן [מ"א] אבל שארי אחרונים כתבו דבמוצאי שבת אם הוא לא התפלל עדיין מותר בבשר ויין דכיון שאומרים רצה בבה"מ שייך אצלו שבת:
(נז) (נז) ומותר בחומץ וכו' היינו אף בחומץ שנעשה מיין וכשנכנס שבת זו היה עדיין יין מותר כיון שעכשיו הוא חומץ ואין שמחה בשתייתו. וחומץ לענינינו מקרי כל שבני אדם נמנעין לשתותו מפני חמיצותו:
(נח) (נח) מר"ח עד התענית ור"ח בכלל וכן המנהג במדינותינו:
(נט) (נט) מי"ז בתמוז דמאז התחיל הפורענות של החורבן וכ"ז בימות החול אבל בשבת אין רשאי להחמיר בזה דאף אם חל ט"ב בשבת מותר ונדחה על יום א' וכדלקמן בתקנ"ד ואפי' אם קיבל עליו בפירוש שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז והלאה מותר בשבתות [וכן בסעודת מצוה] דכל הנודר אדעתא דמנהגא נודר ואין דעתו על שבת אם לא שהוציא זה בפירוש בלשון נדר שאמר הרי עלי שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז יש מחמירין:
(ס) (ס) ומצניעין מר"ח ואילך וכו' עד עשירי באב ובמקום הדחק יש להקל ולשחוט בט"ב אחר חצות אכן אם חל ט"ב ביום ה' לכו"ע מותר לשחוט אחר חצות לכבוד השבת וכתב המ"א וא"ר דבמדינתינו שמנהג הנכרים שאין אוכלין בשר ביום ו' וז' ושמא יטרף ולא ימצא קונים לבשר טריפה מותר לשחוט גם ביום ד' [דאל"כ ממנעי ולא שחטי] כדי שאם יטרף יהיה מוכן לו על יום ה' למכור:
(סא) (סא) לחולה אפילו חולה קצת ואף דבסימן תקנ"ד סק"ט כתב המ"א דנהגו קצת יולדות מז' באב ואילך למנוע מבשר ויין היינו שלא במקום חולי. ומי שחכר מהשר להאכיל בשר לערלים ואם לא ישחוט יפסיד אזי יתן מכל בהמה לעני חולה איזה חתיכה וא"א לכזית בשר בלא שחיטה [ח"א]:
(סב) (סב) וכיוצא בו כגון של פדיון הבן. וסעודה שעושין בלילה שלפני מילה אינה סעודת מצוה [יד אפרים]:
(סג) (סג) מותרים בתבשיל אבל שומן של בשר דינו כבשר עצמו ואסור לאכול תבשיל שיש בו שומן והאידנא נהיגי עלמא לאסור אף תבשיל של בשר ודוקא בתבשיל של בשר אבל אם רק נתבשל בקדרה של בשר פשיטא דמותר [אחרונים]. ונראה כל שנפל בשר לתבשיל ויש ס' פשיטא דשרי:
(סד) (סד) ואסורים בבשר עוף ומ"מ מי שא"א לו לאכול מאכלי חלב מותר לו לאכול בשר עוף או בשר מלוח ג' ימים. ומינקת שחלב רע לתינוק כשאינה אוכלת בשר יש להקל אף בבשר בהמה:
(סה) (סה) ובשר מלוח אפילו מזמן מרובה דמ"מ אית ביה שמחה קצת:
(סו) (סו) תוסס דהיינו תוך ג' לדריסתו שהוא מתוק ואינו חזק ופסול לגבי מזבח וכן כל אלו הנ"ל מ"מ קבלו אבותינו עליהם לאסור כל מיני בשר ויין:
(סז) (סז) ומותר לשתות וכו' דבה"ג לא קיבלו עלייהו כמו לענין שאר סעודת מצוה:
(סח) (סח) ונוהגין להחמיר וכו' כיון דאפשר למטעמיה לתינוק משא"כ בשאר סעודות מצוה:
(סט) (סט) שלא לשתות יין בבהמ"ז פשוט דכל זה מיירי בבהמ"ז דחול אבל בבהמ"ז דשבת של ג' סעודות פשיטא דשרי:
(ע) (ע) אלא נותנים לתינוק שהגיע לחינוך וישתה רוב הכוס ודוקא אם לא הגיע עדיין להתאבל על ירושלים ודוקא בזה שהוא מצוה אבל בלא מצוה אף שא"י להתאבל אסור בבשר ויין כשהוא בריא:
(עא) (עא) לשתות הבדלה אבל בהמ"ז יברך בלא כוס כיון דיש פוסקים דאף ג' שאכלו א"צ כוס עכ"פ בכה"ג יש לסמוך עלייהו:
(עב) (עב) ובסעודת מצוה וכו' ובזה אפילו כוס של בהמ"ז יש להתיר לשתות דלא גרע מיין שבתוך הסעודה דהותר:
(עג) (עג) וסיום מסכת ומ"מ אם לא נזדמן בלימודו הסיום לא ימהר או יאחר בשביל זה. וגם אם לא היה עושה סעודה בשאר הימים אפשר שלא יעשנה גם עתה. אכן אם נזדמן כראוי מותרין לאכול אף אותן שלא למדו עמהן אם היו הולכין ובאין גם בזמן אחר משום ריעות:
(עד) (עד) וסעודת אירוסין אף דמבואר לעיל בס"ב דאסור לעשות סעודת אירוסין אפשר דמיירי שלא בשעת אירוסין או שלא בבית ארוסתו דליכא שמחה כ"כ ויש שמוחקין אלו שני תיבות [מ"א]:
(עה) (עה) כל השייכין לסעודה היינו כל מי שהיה הולך בזמן אחר לסעודה זו הן מחמת קורבה או מחמת שהוא אוהבו ונשים השייכות לסעודה במקום שדרך לזמנן לסעודה ג"כ מותר. וכתב הח"א דאשת הבעל סעודה מותרת אף בסיום מסכת וכן בניו. ומי ששולחין לו לביתו אסור לו לאכול:
(עו) (עו) שלא להוסיף היינו מי שלא בא מחמת קורבה או אהבת רעים רק לאכול ולשתות ועבירה הוא בידו:
(עז) (עז) רק מנין מצומצם היינו מלבד הקרובים הפסולים לעדות ומלבד הבעלי מצוה מותר להוסיף עשרה משום ריעות והשאר אוכלים מאכלי חלב. והנה בלבוש כתב דמר"ח עד ט"ב לוקחין מנין מצומצם ויש לוקחים י' מלבד הקרובים השייכים לבעל הסעודה. והנה בח"א העתיק כהלבוש אבל בדה"ח משמע דיוכל לנהוג להקל כדעת הרמ"א דמר"ח עד השבוע שחל בו ט"ב מותר לזמן כל השייכים לסעודה ואפילו כמה מנינים. ואם חל המילה או הסיום מסכת בט"ב שחל בשבת לכו"ע מותר לזמן כל קרואים שירצה:
(עח) (עח) בערב ת"ב שרי ובלבד שיעשנה קודם חצות:
(עט) (עט) תספורת וכו' ואחד האיש ואחד האשה שוין לאיסור ואפשר שיש להתיר באשה [לגלח] ריבוי שער דצדעין [פמ"ג]:
(פ) (פ) ובזקן והיינו השפה:
(פא) (פא) לספר לקטנים דקטנים נמי שייך בהו חינוך אי משום אבילות או משום עגמת נפש:
(פב) (פב) בשבת שחל וכו' עיין בא"ר דלדידן יש להחמיר בתספורת מי"ז בתמוז וכיבוס מר"ח ובח"א כתב דלצורך קטנים אין להחמיר אף לפי מנהגינו אלא בשבת זו:
(פג) (פג) מיהו בגדים וכו' ומ"מ לא יכבסו הרבה ביחד. ויכבסו בצנעא אם אין מכבסו ע"ג הנהר [מ"א]:
(פד) (פד) משרא שרי דאין בכיבוסן של אלו משום שמחה [לבוש]:
(פה) (פה) של מת ושל שבת זו ר"ל דשלמו יום ל' של אבילות בתוך שבוע שחל ט"ב להיות בתוכה:
(פו) (פו) מיקל בתער משום שאין זה יפוי:
(פז) (פז) אבל לא במספרים וזהו דוקא כשחל יום שלשים בשבוע שחל ט"ב אבל כשחל מקודם לזה מותר לספר ולכבס אף לדידן שנוהגין בזה לאיסור בעלמא הכא שרי כיון שתכפוהו אבליו כ"כ הט"ז בשם הב"ח אבל הא"ר סובר דאין להקל כ"א כשחל יום שלשים לפני ר"ח וכ"כ כמה אחרונים:
(פח) (פח) שלא לרחוץ עיין לקמיה דאפילו בצונן יש ליזהר. ולרפואה מותר אפילו בחמין ואפילו בשבוע שחל בו ט"ב [א"ר]:
(פט) (פט) מראש חדש ואם חל ר"ח בע"ש אזי מותר לרחוץ אף כל גופו בחמין כל מי שרוחץ תמיד בע"ש לכבוד שבת:
(צ) (צ) ויש מתענים מי"ז בתמוז ות"ח אין כדאי שינהג בחומרא זו שממעט במלאכת שמים שא"א שלא יתמעט מלימודו איזה שעות מפני התענית וצריך לשקול במאזני צדק בענינים אלו [שע"ת ע"ש]:
(צא) (צא) עד תשעה באב עיין לקמן סימן תקס"ב ס"ב בהג"ה:
(צב) (צב) לרחוץ בעט"ב כדרכה בחמין:
(צג) (צג) הואיל וכו' לתענוג וכן קטנים שיש להם חטטין בראשן נוהגין לרחצן בראשן:
(צד) (צד) אפילו בצונן היינו כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו שרי לרחוץ בצונן [אחרונים]:
(צה) (צה) ואפילו בע"ש של חזון אסור וכו' היינו אפילו היה רגיל לרחוץ בכל ע"ש בחמין כל גופו אסור בע"ש של חזון לרחוץ כל גופו אפילו בצונן. ולענין טבילה הנוהג לטבול בכל ע"ש מותר ומי שמבטלה לפעמים מפני טרדת עסקיו או מפני הצנה אסור:
(צו) (צו) בחפיפת הראש בחמין אבל לא בזיי"ף ולוי"ג שעושין מאפר:
(צז) (צז) למי שרגיל בכך ועיין בח"א דה"ה דשרי פניו ידיו ורגליו בחמין למי שרגיל בכך כל השבת:
(צח) (צח) טוב ליזהר מלומר שהחיינו אע"ג דאפילו אבל מברך שהחיינו מ"מ ימים אלו כיון שהזמן ההוא הוא זמן פורענות אין כדאי לומר שהחיינו לזמן הזה. והגר"א בביאורו חולק ע"ז וכתב דהוא חומרא יתירא וכן הט"ז מפקפק בזה וע"כ בשבת אין להחמיר בזה דבלא"ה הרבה אחרונים מסכימין להקל בשבת:
(צט) (צט) על פרי או על מלבוש וממילא לא יאכל הפרי ולא ילבש הבגד. וכתבו האחרונים דאשה מעוברת מותרת לאכול פרי בלא שהחיינו דשמא תתאוה ויגרום נזק לה ולולד. וכן חולה ג"כ מותר שהפירות פותחין לו תאותו לאכול דברים טובים ובמקום חולי לא קבלינן עלן:
(ק) (ק) ולא יחמיץ המצוה או הברכה כיון שהגיע זמנה ואע"ג דכשרואה פרי חדש ואינו מברך שהחיינו מחמיץ הברכה מ"מ כיון שנהגו להמתין עד שעת אכילה לא מיקרי מחמיץ המצוה:
(קא) (קא) שלא ימצא אחר ט"ב ומיירי שלא יכול לשמור הפרי עד שבת מפני שיתקלקל כגון גודגדניות קטנות דאל"ה יקחהו בחול וישמרהו עד שבת:
(קב) (קב) מארבע שעות עד תשע שעות היינו מסוף ד' עד סוף ט'. וכן יזהרו בימים אלו שלא לילך בין חמה לצל [א"ר]:
(קג) (קג) ולא יכו התלמידים מפורש במדרש דאפילו ברצועה יש ליזהר. ובכונת האר"י כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה:
סימן תקנב
(א) (א) לא יאכל וכו' כדי להרבות אבל ולזכור חורבן הבית ויצטער עליו:
(ב) (ב) שאוכלה אחר חצות עיין לקמן בס"ט:
(ג) (ג) בשר וכו' היינו מדינא דש"ס דאלו מצד מנהגא אסור מר"ח וכדלעיל בסימן תקנ"א:
(ד) (ד) ממעט היינו בסעודה מפסקת שאם רגיל לשתות בסעודה ד' כוסות ישתה ג' כוסות. ואין לשתות שכר ואם הוא אדם חלש שרי:
(ה) (ה) אפילו בשר מלוח וכו' ועופות ר"ל אע"ג דהטעם באיסור בשר משום דנתבטלו הקרבנות ולאחר ג' ימים לא מקרי עוד בשר לענין קדשים שהרי שלמים אין נאכלין יותר משני ימים ולילה אחת וכן עופות לא היו קריבים ע"ג המזבח חוץ מתורים ובני יונה וגם אין שמחה אלא בבשר בהמה מ"מ נהגו לאסור:
(ו) (ו) ודגים משום דאיכא דוכתא דדגים בכלל בשר הוא כמש"כ ביו"ד סי' רי"ז ס"ח ועוד דהוא עולה על שולחן מלכים ושמחה הוא לאיש באכילתו [מ"א]:
(ז) (ז) ויין מגיתו וכו' שאינו חשוב ולית ביה משום שמחה:
(ח) (ח) בשתי קדירות פי' שאחד בלילתו עבה ואחד בלילתו רכה אבל אם שניהם בשוה אין קפידא לבשל בשתי קדירות:
(ט) (ט) מקרי שני תבשילין פי' ואדם אחד אינו יכול לאכול שתיהן אבל יכול ראובן לאכול תבשיל אחד ושמעון אחד:
(י) (י) שדרכו בכך ר"ל שרוב הפעמים נותנים בצלים ובצים באפונים כמו שדרך לטגן עיסה ובצים אבל דגים אסור לטגן בבצים כיון שרוב הפעמים מבשלין אותם בלא בצים [מ"א וכונתו אפילו לאותן מקומות שלא נהגו לאסור בסתם דגים]. ולביבות ממולאים בגבינה נקרא שתי תבשילין וכן ברייט"י לקשי"ן עם גבינה כיון דרוב פעמים אין עושין כן הוי ב' תבשילין:
(יא) (יא) מקרי תבשיל לענין זה דאף דלענין בישולי עכו"מ אין שם תבשיל עליו כגון חלב שנתבשל וכיו"ב לענינינו אסור דעיקר הטעם שאסרו בשני תבשילין משום דבריבוי תבשילין יש בו כבוד ותענוג:
(יב) (יב) ואין חילוק בין צלי למבושל כגון בצים צלויין ופירות צלויין כולן שם תבשיל עליהן וזהו שכתב לקמיה כשהם חיים לאפוקי כשנתבשלו או נצלו:
(יג) (יג) מבושלים בתוכם שנחשב כתבשיל אחד ומיירי כשאוכלן בבת אחת. ודוקא במקום שדרכו לבשל כך כל השנה וכנ"ל בס"ג ובטור כתב עדשים או בצים וכ"כ הלבוש וכן המנהג אצלינו שאוכלים בצים לבד משום אבילות וכמש"כ בהג"ה:
(יד) (יד) שהם מאכלי אבלים ולא יאכלו תבשיל אחר ודלא כהמון עם שמתחלה אוכלין מין מבושל ואח"ז יושבין לארץ ואוכלין ביצים דאסור וכ"ש דאסור להפסיק ביניהם בברכת המזון דגורם ברכה שא"צ ובס"ט יבואר איך להתנהג בזה:
(טו) (טו) חריבה ומ"מ אל ימעט בשיעור אכילתו אלא יעשה באופן שיוכל לסבול התענית וכן בשתיית המים:
(טז) (טז) באפר ואומר זהו סעודת ט"ב:
(יז) (יז) ע"ג קרקע כדי שתהא הסעודה שפלה ובמקום שמנהגן לאכול בהסיבה היה ההיכר אם היו אוכלין עתה שלא בהסיבה ולדידן שכל השנה אוכלין שלא בהסיבה אין ניכר השפלות אלא בזה ומ"מ אם הוא אדם חלוש יוכל להניח כר תחתיו:
(יח) (יח) וא"צ לחלוץ דאין אבילות נוהג עד הלילה ומטעם זה מותר לישב אחר הסעודה על הספסל:
(יט) (יט) יש ליזהר שלא ישבו וכו' ובדיעבד אף אם ישבו ג' לא יזמנו דלא חשיב קביעות [אחרונים]:
(כ) (כ) ודעתו לאכול אחריה סעודת קבע אבל אם אוכל אח"כ רק אכילת עראי לא נחשב לסעודה כלל וא"כ הסעודה הקודמת היא עיקר הסעודה ואסור לאכול בה שני תבשילין:
(כא) (כא) ואח"כ מתפללין מנחה וכו' בד"מ בשם מהרי"ל איתא שהולכין לביה"מ ומתפללין מנחה ומסתמא בירך ג"כ בהמ"ז מתחלה:
(כב) (כב) להרבות קצת וכו' ורבים מאחרונים אין דעתם נוחה בזה להרבות מתחלה בכמה מיני תבשילין ולהתענג בהם וזהו עיקר סעודתו ואחר מנחה שאינו רעב ואינו צמא כלל אוכל לזכר סעודה מפסקת והוא רק כעין סעודת עראי וע"כ יש מהם שאומר שלא יאכל קודם מנחה רק תבשיל אחד ואחר מנחה יאכל עדשים או ביצים וכנ"ל ואף שגם זה בכלל תבשיל הוא לא מצטרפי אהדדי. והא"ר כתב להצדיק קצת את המנהג וז"ל אומר אני דכל זמן שהוא מכוין לש"ש בכונת הנ"ל [דהיינו שלא יזיק לו התענית] הרשות בידו אבל עכ"פ יראה כל אדם שלא ישביע עצמו יותר מדאי והחכם עיניו בראשו כדי שיוכל לאכול אחר המנחה סעודה המפסקת שלא יהא כאכילה גסה ועראי עכ"ל ובסעודה המפסקת יוכל לאכול פת עם תבשיל ולא מצטרפי אהדדי כיון שבירך בהמ"ז וגם התפלל מנחה באמצע:
(כג) (כג) אוכל בשר ואסור למנוע ממנו אע"ג דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ"מ כיון שנמנע משום אבל עבירה היא. והנה אף דכתב המחבר כסעודת שלמה מ"מ ישב בדאבון נפש שלא ינהג בשמחה ולכן לא ישב בסעודת חברים [מ"א] בספר בכור שור חולק ע"ז ודעתו דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה זו עם חבריו ומיודעיו ומונע בשבת זו הו"ל כאבלות פרהסיא. ולכו"ע מותר לאכול עם ב"ב ויכול לברך בזימון כיון שהוא שבת [א"ר] ואם חל מילה באותו שבת יעשה הסעודה קודם מנחה:
(כד) (כד) מבעוד יום היינו קודם שקיעה. ונכון להודיע זה להמון שלא יטעו שהוא כשאר שבת:
(כה) (כה) ואירע עט"ב וכו' וקשה עליו לישב בתענית שני ימים ולילה אחת:
(כו) (כו) ילוה תעניתו כתב המ"א ואע"ג דבסימן תקס"ח ס"ב כתב דאסור ללות בכה"ג הכא דא"א בענין אחר שרי ומהאי טעמא כתבו הגאונים דא"צ להשלים אף דבעלמא קי"ל דכל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית אבל הרב ט"ז בסימן תקס"ח ס"ב דחה לדברי המחבר בזה מהלכה וכן כמה אחרונים לא העתיקו את דברי המחבר בזה להלכה:
(כז) (כז) ואוכל סעודה המפסקת ואסור לסעוד שני פעמים משום נדרו וא"כ צריך לנהוג בה כל דין סעודה המפסקת האמור למעלה:
(כח) (כח) קודם ביאת השמש ולפי שא"א לצמצם כ"כ לאחר האכילה מוטב יותר שישאל על נדרו:
(כט) (כט) תענית חלום וה"ה יא"צ. וטוב שיתנה בפעם ראשונה שלא להתענות רק עד אחר חצות היום ויתפלל מנחה גדולה ויאכל סעודה ואח"כ יאכל סעודה המפסקת:
(ל) (ל) אין אומרים צדקתך ואם חל ט"ב בשבת אומרים אב הרחמים [א"ר סימן תקמ"ד] וכתב הפמ"ג בסימן תקנ"ט די"ל דג"כ מזכירין נשמות אותן הנוהגין להזכיר בכל שבת:
סימן תקנג
(א) (א) אא"כ קבל עליו בפירוש שלא לאכול וכו' וה"ה אם אמר שמקבל עליו התענית ג"כ אסור דודאי כונתו שלא לאכול עוד היום:
(ב) (ב) בלב אינה קבלה והב"ח כתב דהוי קבלה וכן הסכים הגר"א בביאורו. ואסור אז כל מה שאסור בט"ב חוץ מנעילת הסנדל דמותר דהוי כאלו התנה בפירוש חוץ מזה אבל אם לא קיבל בלבו להתענות אפילו בלב אלא שגמר בדעתו שלא לאכול אינו כלום ומותר אפילו באכילה ומ"מ נכון יותר להתנות בפירוש בפה או בלב שאינו מקבל עליו התענית עד ביה"ש:
(ג) (ג) ובין השמשות שלו אסור היינו בין בכניסתו ובין ביציאתו אבל א"צ להוסיף עליהם. ועיין לעיל בסימן רס"א דביארנו דביה"ש נקרא מששקעה החמה וה"ה בענינינו:
(ד) (ד) ומותר ברחיצה וכו' כבר כתבנו דאם קיבל עליו לאחר שהפסיק סעודתו שלא לאכול עוד ממילא אסור ברחיצה וסיכה ג"כ ודוקא כשקיבל עליו ההוספה מפלג המנחה ולמעלה הא קודם לכן לאו קבלה היא ומה דקיבל בפירוש קיבל ותו לא וכן כשקיבל עליו איסור אכילת בשר ויין מי"ז בתמוז ואילך אין איסור רחיצה בכלל:
(ה) (ה) קודם שיאמר ברכו ר"ל דאף שמנהגם היה להתפלל מעריב מבע"י מ"מ לאחר ברכו הוא בכלל לילה לענין זה ובמהרי"ל כתב דיש לחלוץ מנעלים קודם שהולכין לביה"כ. ועכ"פ יראה לחולצם קודם ביה"ש:
(ו) (ו) ואם הוא שבת חולצים וכו' דאסור לשום סימן אבלות בשבת. ולא יגע בהם בידיו דיהיה צריך ליטול ידיו. ובדיעבד אם נגע ינקה ידיו בכל מידי דמנקי:
(ז) (ז) קודם ברכו מפני הטרוף וכדי שלא יראה עינוי בשבת אומר תחלה המבדיל ובלא שם ומלכות [פמ"ג]:
(ח) (ח) ונהגו וכו' דתורה משמחת הלב ומ"מ כ"ז אינו מדינא דהא מותר בעט"ב מדינא כל החמשה עינויים ועיקר הטעם משום דהוא יכול ללמוד דברים המותרים בט"ב. והנה מהרבה אחרונים משמע שתפסו המנהג הזה ולא ערערו עליו דאפילו אם חל בשבת הסכימו כמה אחרונים להתנהג כמ"ש הרמ"א וכמו שאכתוב לקמיה אמנם יש איזה אחרונים שפקפקו מאד על המנהג הזה ראשון לכל הרש"ל כתבו עליו שלמד בעצמו אחר חצות והתיר גם לאחרים בזה גם הגר"א בביאורו כתב דחומרא יתירא היא וכן המאמר מרדכי בספרו מאריך בזה וכתב דהוא מביא הרבה לידי ביטול תורה להלומדים שמתרשלים ללמוד דברים המותרים בט"ב דאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ וע"כ דעתו להקל בזה וכתב דכן היה הוא נוהג ע"ש וכן הח"א כתב דהוא חומרא בעלמא וע"כ נראה דמי שרוצה להקל בזה אין מוחין בידו:
(ט) (ט) ולכן אם חל בשבת היינו אפילו עט"ב שחל בשבת א"א פרקי אבות דהוא כלימוד תורה והיינו אחר חצות דקודם חצות מותר בלימוד תורה אפילו כשחל בשבת:
(י) (י) אין אומרים וכו' והט"ז מפקפק מאד על מניעת הלימוד בשבת ומסיים דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו והיינו אפילו כשחל ט"ב בשבת וכ"ש כשחל עט"ב בשבת. ונראה דיש לסמוך ע"ז אחרי דאפילו כשחל בחול כמה אחרונים מקילין וכנ"ל:
סימן תקנד
(א) (א) אסור ברחיצה וכו' ואסור לקרות בתורה וכו' ואסור בכל אלו הדברים כל היום ואפילו בין השמשות עד צאת הכוכבים ואין מועיל לזה מה שיתפלל מעריב מקודם אך אותן ההולכים בין הנכרים ועוסקים במשא ומתן אחר חצות אותן מותרין לנעול [ועיין לקמן בסי"ז בהג"ה ובמ"ב] ומהם למדו כולם להקל ויש למחות בידם:
(ב) (ב) הרעים ורעות עכו"ם אסור לקרות. ועם התינוקות אסור ללמוד אף דברים הרעים רק מותר ללמוד לו החורבן דאינו אלא סיפור דברים ומשבר לב התינוק ויש מאחרונים שסוברין דמותר ללמוד עם התינוק בדברים הרעים וכאן לא אסר אלא הלימוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם דהיינו חומש וגמרא:
(ג) (ג) איכה וכן אגדת החורבן בפרק הניזקין ובפרק חלק ולקרות בחורבן הנזכר ביוסיפון מותר [לבוש]:
(ד) (ד) מגלחין אע"ג דיש בו גם כמה דיני מנודה ומוחרם מ"מ מותר ללמוד אבל לישא וליתן בהלכה בודאי אסור [מ"א בשם מהרי"ל] וכעין זה כתב ג"כ הט"ז דאפילו במקום דמותר ללמוד היינו שילמוד בפשוטן של דברים אבל לא דרך פלפול. ואפילו בהרהור לפרש דבר חמור אסור מטעם שיהיה לו שמחה אחר שיתיישב לו:
(ה) (ה) ע"י הרהור אף דהרהור לאו כדבור דמי שאני הכא דעיקר טעמא משום שמחה ובהרהור איכא שמחה ומה"ט אסור ללמוד איזה דרוש או קשיא או תירוץ אפילו בדברים הרעים מפני ששמחה היא לו. ואסור להורות הוראה אם לא לחולה הצריך עכשיו ואסור לדון דיני ממונות דדין היינו תורה מיהו אם אין הבע"ד יכולים להמתין עד למחר שנחוצים לדרכם אפשר דשרי דהוי כרבים צריכים לו [אחרונים]:
(ו) (ו) ומותר לקרות כל סדר היום דהיינו ק"ש וברכותיה וכל מה ששייך לברכת התפלה:
(ז) (ז) ופרשת הקרבנות ומשנת וכו' דלא גרע כל זה ממה שקורין בתורה ומפטירין בנביא והכל מפני שהוא סדר היום ונוהגין לומר תהלים ושיר היחוד במנחה אע"ג דאסור בת"ת כל היום צ"ל דס"ל כיון שהוא דרך בקשה שרי ובפוזנא נוהגין לומר למחרתו של אמש ושל היום וכן נכון ומעמדות בודאי אין לומר ועיין לקמן סימן תקנ"ט ס"ד דאין לומר פטום הקטורת שאינו מסדר היום וכ"ש שאין לומר סדר הקרבנות הכתוב בסוף סי' א' ומה שכתוב בשו"ע ופרשת הקרבנות היינו פרשת התמיד:
(ח) (ח) ומותר לחזור הפרשה בט"ב היינו חזן הקורא מותר לו לחזור הפרשה קודם שיקרא והיינו אפילו במנחה דאלו בשחרית פרשה כי תוליד פשיטא דמעין המאורע היא:
(ט) (ט) חיה כל שלשים יום דמסתמא אמרינן שהיא חלושה והויא כחולה שאין בו סכנה וע"כ אף דלענין יוה"כ היא לאחר זיי"ן כשאר כל אדם כמש"כ בסימן תרי"ז כאן לענין ט"ב שהוא דרבנן לא גזרו במקום חולי ועיין בט"ז ובשארי אחרונים דאפילו ודאי אין בה סכנה וכן בחולי הכתוב לקמיה ואפילו לא אמרו צריכין אנו לאכול מותר בט"ב ואף שמהרש"ל חולק על עיקר הכרעת השו"ע ודעתו דלענין זה שוה ט"ב ליוה"כ דאפילו אמרה צריכה אני לאכול כיון שהוא לאחר זיי"ן חייבת להתענות אם לא שהיא ג"כ קצת חולה הרבה אחרונים הסכימו דמדינא שרי לאכול אכן כבר נהגו להתענות כמו שכתב הרמ"א כ"ז שאין להם חולשה ונתרפאו מלידתן אבל אם עדיין לא נתרפאה לגמרי או שהיא קצת חולה או חלושה בטבעה לא תתענה בתוך ל' ואם אירע ביולדת בריאה שמתענה ומרגשת באמצע היום שום חולשה יתירה יש לפסוק שלא תתענה בשארית היום [אחרונים]:
(י) (י) חולה חסר דעה שנתרפא מיום ליום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע ולא יתענה בט"ב [מהרי"ל]:
(יא) (יא) שהוא צריך לאכול וכו' ר"ל שהוא חלוש וחש בגופו אע"פ שאין בו סכנה מאכילין אותו:
(יב) (יב) אין צריכין אומד כצ"ל. ואתרוייהו קאי וכן איתא בתורת האדם ובר"ן והכונה דא"צ לאמוד ולשער אם תבא לידי סכנה עי"ז שתתענה דאפילו אם אין בה סכנה כיון שהיא בכלל חולה א"צ להתענות. ועיין בליקוטי פר"ח שכתב דר"ל דמסתמא מאכילין אותה אבל אם קים לה להיולדת בגווה דמצית להתענות דהיינו שראתה עצמה בריאה אז מחויבת להתענות:
(יג) (יג) ומיהו נוהגין להתענות וכו' היינו אפילו אמרה צריכה אני לאכול ודוקא אחר שבעה אבל תוך שבעה אפילו אמרה אינו צריכה אין לה להתענות וכ"ש תוך ג' דבודאי אסור לה להתענות:
(יד) (יד) כל זמן שאין להם צער גדול וכו' וה"ה אם היא קצת חולה וכנ"ל בסק"ט ואפילו לא אמרה צריכה אני. ועיין במ"א שכתב דאפילו במקום שנוהגין להחמיר בט"ב שנדחה יש להקל שלא תתענה. ועיין בא"ר שכתב דאפילו יולדת שאינה מתענה תתענה איזה שעות אכן אם גם זה קשה לה לא תתענה כלל:
(טו) (טו) שהיה לחוש לסכנה ובאופן זה אסור לה להתענות:
(טז) (טז) והמיקל לא הפסיד ומכ"ש באדם חלוש והוא חולה שאין בו סכנה אין כדאי להחמיר [ח"א]:
(יז) (יז) אבל בזמן הזה ר"ל שנהגו הנשים לישב על טיפת דם שבעה נקיים דוקא ממילא אין הטבילה בזמנה ולמה תטבול דהרי מצות עונה לא יוכל לקיים בט"ב:
(יח) (יח) לא תטבול בו אלא תרחוץ ותחוף עט"ב ולמוצאי ט"ב חופפת מעט קודם הטבילה דבעינן סמוך לחפיפה טבילה ולענין לבישת לבנים ט"ב עיין לעיל בסימן תקנ"א ס"ג בהג"ה ובמ"ב שם:
(יט) (יט) מותר לרחוץ להעביר וכו' דאינו אסור אלא רחיצה של תענוג ומטעם זה נשים המבשלות וצריכות לרחוץ הבשר אף דממילא רוחצת גם ידיה מותר:
(כ) (כ) ועיין לקמן סי' תרי"ג ס"ג וע"ש במ"ב מה שהעתקנו בשם האחרונים בזה ושייך גם לכאן:
(כא) (כא) נוטל אדם ידיו שחרית משום רוח רעה השורה על הידים דהו"ל כמלוכלך בטיט ובצואה דמותר כ"כ הב"י בסי' תרי"ג וע"ש בביאור הגר"א שמפקפק על דין זה ולכן נ"ל שלא יברך ענט"י בשחרית אחר הנטילה רק אחר שעשה צרכיו יטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו ואז יברך ענט"י משום תפלה ועיין בספר מטה יהודא שכתב דמותר לרחוץ ידיו אף לתפלת המנחה דהוי כמקבל פני השכינה וכטבילת מצוה שהתירו:
(כב) (כב) ומעבירה על עיניו וה"ה על פניו ידיו ורגליו כיון דאין בה טופח ע"מ להטפיח וכ"ז דוקא בדרך העברה אבל לרחצם בהדיא לא. מי שהוא איסטניס וצריך לקנח פניו במים ואין דעתו מיושבת עליו כל היום עד שיקנח במים יקנח אבל שאר כל אדם אסור:
(כג) (כג) פני רבו וכו' אפילו בחול דאף דחיובא ליכא להקביל פניו בחול מ"מ מצוה איכא שמא ישמע ממנו איזה ד"ת. ודוקא תלמיד ההולך אצל הרב אבל לילך הרב אצל תלמיד לא התירו לעבור במים שאם יצטרך לו תלמידו ילך הוא אצל רבו וכן בששניהן שוין ג"כ אסור:
(כד) (כד) וכן בחזרה מותר דאם יהא אסור לחזור ימנע מלילך לדבר מצוה:
(כה) (כה) לשמור פירותיו והתירו בזה מפני הפסד ממון וע"כ בחזרה דליכא בזה משום הפסד אסור:
(כו) (כו) כהות וכו' היינו שהיו עייפים מחמת טורח הדרך מותר שאין זה מחמת תענוג אלא לרפואה לחזקם:
(כז) (כז) והיא מתנגבת עד שאין בה טופח ע"מ להטפיח הא לא"ה אסור:
(כח) (כח) סיכה וכו' סיכה מיקרי בדבר שדרכו לסוך בו כגון בשמן או בחלב בבורית וכה"ג:
(כט) (כט) אינה אסורה אלא וכו' ואסור אפילו לסוך אבר אחד כדלקמן בסימן תרי"ד גבי יוה"כ. כלה אחר נשואיה כל שלשים יום מותר לרחוץ פניה וכן לסוך כדי שלא תתגנה על בעלה:
(ל) (ל) אבל של בגד או של עץ וכו' ר"ל אע"ג דמגין על רגלו וגם עשוי בצורת מנעל ממש שרי דלא נקרא מנעל אלא של עור:
(לא) (לא) ושל עץ מחופה עור מלמעלה ואף דהשולים הם ג"כ של עץ מ"מ אסור. וה"ה אם היה של בגד ומחופה בעור מלמעלה או השולים הם של עור אסור ועיין בשע"ת [אחרונים]. והנה אע"פ שאסור בט"ב וביוה"כ בנעילת הסנדל מ"מ הסכימו הרבה אחרונים שיוכל לברך ברכת שעשה לי כל צרכי:
(לב) (לב) בדרך כתב המ"א הטעם דטורח גדול הוא לילך יחף דרך רחוק אבל כשהולך לשדה סמוך לעיר אסור לנעול וה"ה לבית הקברות אא"כ יש טיט ורפש או בין העכו"מ ולפ"ז כשיושב על העגלה או רוכב צריך לחלוץ אף בדרך רחוק:
(לג) (לג) מותרים בנעילת הסנדל וטוב שאז יתן עפר במנעלים:
(לד) (לד) לא יחלוץ וכו' משום העכו"מ שמלעיגים עלינו:
(לה) (לה) כ"א ברחוב היהודים כתב המ"א נ"ל דאם הרבה עכו"מ עוברים שם מותר וא"ר צידד להחמיר לענין רחוב היהודים אף באופן זה דהבו דלא להוסיף על המנהג. ובעוה"ר הרבה מהמון מקילין באיסור נעילת הסנדל כל היום אף כשיושבין בביתם ועוון גדול הוא דאף כשנקיל בזה בעת שהולך ברחוב שמצוי שם עכו"ם מ"מ תיכף כשבא לביתו מחוייב לחלוץ אותם ועיין לעיל במ"ב סק"א:
(לו) (לו) וכן נהגו כתב הח"א ההולכים בין העכו"מ ונוהגין ללבוש המנעלים אף שאין למחות בידם שיש גדולים המתירים מ"מ אין לזה טעם דמה בכך שילעיגו עלינו בלא"ה מלעיגים עלינו ומ"מ אותן היושבים בחנות ודאי אסורים דאיך ידעו הנכרים אם ילכו בלא מנעלים:
(לז) (לז) ונכון הדבר ועיין לקמן סי' תרט"ו דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה ואפשר דה"ה בט"ב [כ"כ הד"מ] ומ"מ ביום יש להקל [מ"א]:
(לח) (לח) אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב:
(לט) (לט) מותר בכולן אפילו וכו' דהא איתא בברייתא ומעלה על שולחנו ואינו מונע עצמו משום דבר והיש אוסרים ס"ל דהוי שבת זו כקובר מתו ברגל דנוהג ברגל דברים שבצנעא ולפ"ז אסור ג"כ לרחוץ ידיו בחמין שגם זה קרוי צנעא:
(מ) (מ) וכן נוהגין ומכריז השמש דברים שבצנעא נוהג. אכן אם אירע ליל טבילתה בשבת זו הביא המ"א בשם השל"ה דיש לסמוך בזה על דעה הראשונה וטובלת ומשמשת ויש מחמירין גם בזה ועיין בח"א שכתב דכיון דבליל טבילה הוא מצות עונה יש לסמוך בזה על המתירין והרמ"א שכתב דנוהגין לאיסור היינו במקום שאין כאן מצות עונה משא"כ בליל טבילה ע"ש בנ"א ועיין בביאור הגר"א דמשמע מניה ג"כ דהוא מצדד להלכה כדעת המחבר וא"כ יש לסמוך להקל עכ"פ בליל טבילה:
(מא) (מא) אין שאלת שלום וכו' וה"ה לומר לו צפרא טבא נמי אסור. וה"ה לשלוח דורון לחבירו בט"ב אסור [אחרונים]:
(מב) (מב) לחבירו בט"ב ולע"ה טוב שיודיע לו שהיום אסור ליתן שלום ולא יהיה לו איבה עבור זה עליו:
(מג) (מג) אין עושין כדי שלא יסיחו דעתם מהאבלות ומטעם זה גם בלילה אסור במלאכה דהא גם בלילה מחוייב להתאבל מיהו כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי דאין מסיח דעתו בכך:
(מד) (מד) עושה ולא מיחזי כיוהרא דהרואה אומר דמניעתו ממלאכה הוא מפני שלא נזדמן לו מה לעשות:
(מה) (מה) ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות כגון במדינתינו:
(מו) (מו) מותר ע"י עכו"מ אכן לבנות בנין דאוושא מילתא אסור אפילו ע"י עכו"מ:
(מז) (מז) אם אפשר בנכרי ואם א"א בנכרי מותר לעשותה בעצמו כמו בחוה"מ [מ"א] ועיין בביאור הגר"א שמצדד להקל תמיד ע"י ישראל בעצמו:
(מח) (מח) דבר האבד מותר אם יריד או שיירות באים מותר לקנות מהם ע"י עכו"מ [אבל לא ע"י עצמו דמסיח דעתו מאבילות] אפילו קודם חצות וכ"ש למכור דהוי דבר האבד כמש"כ ביו"ד סימן ש"פ ס"ז לענין אבל:
(מט) (מט) כל העושה מלאכה וכו' היינו אפילו במקום שנהגו לעשות ואפילו לאחר חצות ומשמע מגמרא דוקא כשקובע עצמו למלאכה ומסיח דעתו מהאבילות. וע"כ אף שמותר לישא וליתן אחר חצות לא ימשוך בעסקיו כדי שלא יסיח דעתו מן האבילות:
(נ) (נ) מאותה מלאכה כלומר מאותן מעות שמרויח מאותה מלאכה:
(נא) (נא) כל האוכל ושותה וכו' אפילו מעוברת או מניקה או שארי אנשים שהם חלושים בטבען ומצטערים מהתענית [אם לא מי שהוא חולה באמת וכדלעיל בס"ו וע"ש בהג"ה] וכדאי הוא בית אלהינו להצטער על חורבנו עכ"פ יום אחד בשנה:
סימן תקנה
(א) (א) נוהגים וכו' ע"פ המדרש בצע אמרתו בזע פורפירא דיליה [זה הטלית] השליך משמים ארץ תפארת ישראל זו תפילין:
(ב) (ב) בלא ברכה ומ"מ אם פשטו בלילה י"א שצריך לברך עליו בבקר:
(ג) (ג) ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א] וי"א כדי להראות נחמה באבלינו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לענין תפילין משום דהוא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה ענויים אין מבטלין כל היום:
(ד) (ד) ותפילין והרגיל להניח תפילין של ר"ת יניח גם עתה [אחרונים]:
(ה) (ה) ומברכין עליהם ונראה דיזהר שלא לקרא עתה פרשיות ק"ש וכן פרשת קדש דהלא כעת הוא רק כקורא בתורה ות"ת אסור כל היום:
(ו) (ו) מוטה על הארץ ואדם חלוש א"צ להחמיר בזה ויישן על המטה:
(ז) (ז) מיהו עוברות וכו' וה"ה באדם חלוש וכנ"ל:
(ח) (ח) מכבודו ומהנאתו אסור לעשן טיטון (שקורין רייכערין) אפילו בד' צומות וכ"ש בט"ב [כנה"ג] והחמיר מאד עד שכתב שמי שמעשן בט"ב היה ראוי לנדותו ויש מאחרונים שמקילין וע"כ מי שדחוק לו שמורגל בו ביותר יש להקל אחר חצות בצנעא בתוך ביתו וכ"כ בשע"ת בסימן תקנ"ט סק"ג:
סימן תקנו
(א) (א) כשרואה הנר וכו' דזה אין טעון כוס ואין בזה משום תענוג כמו שיש בבשמים. ויברך על האור קודם שקורין איכה דבאיכה כתיב במחשכים הושיבני וע"כ יברך תחלה על המאור וגם שיהנה אח"כ מאורו כשקורין איכה ואם שכח לברך יברך אח"כ בלילה כיון שהחיוב עדיין עליו:
(ב) (ב) ובליל מוצאי וכו' ובליל ט"ב מבדיל בתפלה ואע"פ שאין יכול להבדיל אז על הכוס ואם טעה אז ולא הבדיל בתפלה א"צ לחזור כיון שיבדיל על הכוס במוצאי ט"ב. והנשים שאינן יודעות להתפלל ולא הבדילו במוצאי שבת בתפלה צריך כל איש להזהירן שביום התענית לא יעשו אש לבשל לצורך הלילה עד שיאמרו המבדיל בין קדש לחול:
(ג) (ג) מבדיל על הכוס וא"צ להבדיל בתפלה כיון שהבדיל מאתמול ואפילו שכח אתמול להבדיל בתפלה ג"כ נראה דא"צ עתה להבדיל בתפלה שכבר חלף שעתא וסגי במה שיבדיל עתה על הכוס [שע"ת]. איתא במהרי"ל כשהחשיך בירך בפ"ה והבדלה א"כ משמע שמותר להבדיל על היין ומשמע שמותר לשתות בעצמו וא"צ ליתן לתינוק [דגול מרבבה]:
(ד) (ד) ואינו מברך לא על הנר אפילו לא בירך על הנר במוצ"ש דאין מברכין על הנר אלא במוצ"ש בזמן שנברא:
(ה) (ה) ולא על הבשמים דמשום נפש יתירא היא ג"כ במו"ש דוקא וכדלעיל בסימן רצ"ט ס"ה:
סימן תקנז
(א) (א) בת"ב אומר וכו' מסתימת המחבר משמע דדעתו שיאמרו בכל התפלות וכן הוא המנהג בירושלים אבל במדינותינו המנהג כמו שכתב הרמ"א:
(ב) (ב) בבונה ירושלים וכו' לפי שהיא מענינא ואם שכח אומר בעבודה דהיינו קודם ותחזינה וא"צ לחתום בברוך מנחם ציון אלא ותחזינה עינינו עד סוף הברכה:
(ג) (ג) ועננו בשומע תפלה היינו ליחיד אבל הש"ץ אומרה ברכה בפני עצמה בחתימה בין גואל לרופא והנה ליחיד דעת המחבר בסימן תקס"ה דבארבעה צומות אומר עננו בכל תפלה בשומע תפלה אבל דעת הרמ"א שם דאין היחיד אומרה רק במנחה. ולענין ש"ץ דעת רוב הפוסקים דאף בט"ב יאמרנה בשחרית בין גואל לרופא כמו לענין שארי תעניתים:
(ד) (ד) אין מחזירין אותו כי בימים שאין בה קרבן מוסף אם טעה ולא אמר מעין המאורע אין מחזירין אותו:
(ה) (ה) בברכת המזון בבונה ירושלים ואף שבתפלה לא נהגו לאומרו רק במנחה מ"מ בבהמ"ז דליכא מנחה יש לאומרו. ועיין בשע"ת בשם איזו אחרונים שמפקפקים על פסק זה וכן בביאור הגר"א משמע שדעתו נוטה שלא לאמר כי לא קבעוה רק בתפלה ומיהו לכו"ע אם לא אמרו אין מחזירין אותו:
סימן תקנח
(א) (א) ביום עשירי והטעם שקבעוה בתשיעי משום דאתחלתא פורעניתא עדיפא:
(ב) (ב) שלא לאכול בשר ופשוט דבסעודת מצוה מותרים כל הקרואים לאכול בשר ואפילו איננו קרובו דפשיטא דלילה הזו קילא מר"ח אב דמר"ח אב יש קצת אבלות מדינא דגמרא שממעטין בשמחה ומשא ומתן משא"כ בזה שמותר מדינא בכל אך הסעודה שעושין בלילה שלפני החתונה במקום שאין משלחין באותו פעם סבלונות לא מיקרי סעודת מצוה ולכן אין לאכול בשר ומכ"ש שלא יהיה שם כלי שיר עד אחר חצות יום עשירי [לפי מה שכתב הרמ"א לקמיה] ובספר א"ר כתב בשם זקנו מהר"ש ז"ל שזהו רק לשאר אנשים אבל לחתן וכלה ואביהם ואמם מותר לאכול בשר. כתב כה"ג דטוב שלא לשמש מטתו בליל יו"ד אם לא בליל טבילה או יוצא לדרך או בא מן הדרך:
(ג) (ג) עד חצות היום וה"ה שלא לרחוץ במרחץ ולספר ולכבס עד חצות וכשחל ט"ב ביום ה' שאז יום עשירי הוא ע"ש מותר בכל זה לכבוד שבת:
(ד) (ד) אבל בלילה אסור וכו' היינו רק באכילת בשר ושתיית יין אבל בתספורת מותר לכו"ע:
(ה) (ה) מפני אבילות של יום משמע דרק בזה מפני אבילותו של ט"ב מחמרינן גם בלילה שאחריו דהוא כמו בין המצרים דיש אנשים שמחמירין על עצמן מבשר ויין אבל בשארי תעניתים אין להחמיר בזה:
סימן תקנט
(א) (א) אין אומרים וכו' מידי דהוי אר"ח שחל להיות באחד בשבת שא"א צו"ץ בשבת דט"ב נמי איקרי מועד:
(ב) (ב) וכן עושים וכו' ויפסיק בין כל פסוק מעט ובין כל איכה יותר מעט ופסוק האחרון שבכל איכה אומר בקול רם. ולענין ברכה לפניה עיין לעיל בסימן ת"צ סוף ס"ח בהג"ה ובמ"ב שם. וטוב שיחיד יקרא איכא גם ביום:
(ג) (ג) וכן החזן ואח"כ חוזר החזן ומתחיל זכור ד' מה היה לנו אוי הביטה וראה את חרפתנו אוי מה"ל וכן חולק כל הפסוקים אמצעיתן באוי וסופן באמה"ל [ד"מ]:
(ד) (ד) מתפללין ערבית בתחלה. ואומר קדיש שלם דהיינו עם תתקבל אחר תפלת ערבית. ואם חל במו"ש אין מברכין הבנים [במקום שנוהגין בזה] מהרי"ל:
(ה) (ה) ואומרים איכה וקינות ואפילו כשהוא ביחיד [ח"א]:
(ו) (ו) מואתה קדוש ולא יאמר ובא לציון גואל שאין גאולה בלילה ולא ואני זאת בריתי שנראה כמקיים ברית על הקינות ועוד דאסור בד"ת ולא שייך לומר ולא ימושו מפיך [טור]:
(ז) (ז) אין אומרים ויהי נועם לפי שעיקרו נתיסד על הקמת המשכן ועתה נחרב:
(ח) (ח) ולא למנצח וכו' שאינו מסדר היום ואסור:
(ט) (ט) ולא ויתן לך שאינו זמנו בט"ב:
(י) (י) יושבים וכו' דומיא דאבל שיושב ע"ג קרקע כל שבעה ומ"מ אינו חמור כ"כ כמו הה' עינוים ולכך לא בעי כל היום:
(יא) (יא) לארץ היינו אחר שענו ברוך ד' המבורך וכו' דזה צריך להיות בעמידה ועיין באחרונים דמותר להניח תחתיו שק או כר קטן. וגם יוכל לישב על ספסל נמוך למי שקשה לו לישב על הארץ:
(יב) (יב) מיד אחר שיצאו מביהכ"נ וכו' ר"ל דהולכין אח"כ לבית הקברות כמו שכתבו בסוף הסימן ועם שיעור זה ימשך עד חצות דאז רשאי לישב על הספסל:
(יג) (יג) ומאריכין עם הקינות וכו' כדי שלא יבואו לעשות מלאכה בעת ההוא:
(יד) (יד) אין מדליקין וכו' משום דכתיב במחשכים הושיבני וגו':
(טו) (טו) כ"א נר אחד ולפי מנהגינו שכל הקהל אומרים איכה בלחש עם החזן וגם קינות יש להדליק נר אחד בכל שכונה שע"י הדחק יוכלו לומר קינות לאורו. ואין מדליקין נר תפלה בביהכ"נ בט"ב שחרית. ולמנחה מדליקין. ולברית מילה מדליקין נרות בשעה שמביאין התינוק למול:
(טז) (טז) א"א תחנון וכו' בשחרית משכימין קצת לביהכ"נ ואם עי"ז יגמרו לומר קינות זמן הרבה קודם חצות טוב שלא להשכים כ"כ:
(יז) (יז) משום דמקרי מועד כדכתיב קרא עלי מועד וגו' ומ"מ מותר לעשות הספד על חכם שמת ולישב על גבי קרקע ואפילו אחר חצות דכל ההוא יומא קבוע לבכיה והספד ולענין זה לא אשגחינן במאי דקרוי מועד:
(יח) (יח) אסוף אסיפם בניגון איכה:
(יט) (יט) ולא למנצח דכתיב שם יענך ד' ביום צרה ישגבך וגו' ואין שייך לומר זה:
(כ) (כ) ולא פיטום הקטרת דלא מיקרי סדר היום שאין כל אדם אומר אותו. אבל מזמור לתודה אומרים שהוא בכלל סדר היום:
(כא) (כא) וא"צ לשנות מקומו שדיינו במה שאנו מראין סימני אבילות במה שאנו יורדין מהספסלין ויושבין על הארץ:
(כב) (כב) אסור לספר דבר וכ"ש שרע עלי המעשה במה שקצת נוהגין קלות וזורקין זה לזה בביהכ"נ. ועון גדול הוא דאפילו שלא בט"ב אסור להראות קלות בביהכ"נ וכ"ש בט"ב ובשעת קינות שעם ישראל מקוננים על בית ד' שנחרב ועל עמו שנפזרו בכל העולם:
(כג) (כג) וכ"ש שלא לשוח וכו' דבזה ודאי מסיח דעתו מן האבילות:
(כד) (כד) אם יש אבל בעיר וכו' היינו אפילו תוך ג' ימים ואף דשאר אבל אסור לצאת תוך ג' ימים אפילו לבית אבל אחר הכא כיון דכולם אבלים קיל טפי ויש מחמירין באבל תוך ג' ימים והגר"ש קלוגר הכריע דבלילה שיש קינות מועטים לא ילך אבל ביום שיש הרבה קינות וצער לו אם לא ילך שרי ואחר ג' ימים גם בלילה ילך לביהכ"נ. אונן בלילה יושב בביתו ולמחר לאחר הקבורה לדעת המקילין לעיל באבל תוך ג' ימים גם הוא מותר ליכנס לביהכ"נ עד שיגמרו הקינות ואח"כ ילך לביתו:
(כה) (כה) אחר שגומרים הקינות דמצוה זו עושין אותה ישראל בשמחה ולכן אין מלין בשעת קינות והספד:
(כו) (כו) עד אחר חצות דמקודם חל עדיין אבילות ואינו כדאי וסברא ראשונה ס"ל דאעפ"כ מצוה להקדים דזריזין מקדימין למצות:
(כז) (כז) בלא בשמים אף שתמיד ג"כ אין מביאין בשמים למילה מ"מ צריך להשמיענו דכהיום ג"כ אין מביאין ולאפוקי מדעת הגאונים שסוברין דהיום אין מביאין כוס לברכה אפי' ליתן לתינוק אלא מביאין בשמים במקום כוס לברכה קמ"ל דלא דבט"ב צריך למעט תענוג בכל מה דאפשר:
(כח) (כח) והמנהג כסברא הראשונה הג"ה זו צריכה להיות קודם תיבת ומברכין:
(כט) (כט) היולדת עיין לעיל בסימן תקנ"ד ס"ו ובמ"ב שם:
(ל) (ל) לתינוקות ולא חיישינן דלמא אתי להתרגל ולשתות אף בגדלותו כיון שאינו דבר קבוע אע"ג דגבי הבדלה כשחל ט"ב במו"ש חיישינן ואין נותנין לתינוקת וכדלעיל בסימן תקנ"ו היינו משום דלפי קביעות השנים שלנו ע"כ יבא לפעמים לסוף ג' או ד' שנים פעם אחד במו"ש וחשוב כמו דבר קבוע משא"כ במילה שאין לה קביעות כלל לא חיישינן לזה:
(לא) (לא) בגדים אחרים ומותרים להחליף הכתונת כמו בשבת חזון:
(לב) (לב) ואבי הבן וה"ה אמו:
(לג) (לג) בגדי שבת ואם הם חדשים שניכר הגיהוץ בהן אסור ללובשן [מ"א ודה"ח] ובספר בגדי ישע מצדד דוקא אם הם חדשים ממש אבל בלא"ה אף שניכר הגיהוץ שלהם מותר:
(לד) (לד) ובאין למול התינוק ולאחר המילה פושטין בגדיהן:
(לה) (לה) ונדחה וכו' אבל אם חל מילה בט"ב שלא נדחה צריך להשלים התענית ולאו דוקא בט"ב דה"ה בסתם תענית שגזרו הצבור או בכל ד' צומות אם לא היו דחויין צריך להשלים וכן הדין לענין חתן ביום חופתו בסתם ת"צ או בכל ד' צומות אם לא היו דחויין צריך להשלים התענית ונותנין הכוס לתינוק לשתות אבל אם היו דחויין א"צ להשלים ומותר לשתות הכוס וכן לאכול אחר חופתו דרגל שלו הוא:
(לו) (לו) בעל ברית בכלל זה אבי הבן ואמו והמוהל והסנדק אבל לא המכניס והמוציא וכ"ש שארי קרואים. ומ"מ אף שמותרים לאכול לא יעשו ביום סעודה גדולה כמו שעושין בשאר הימים אלו לא הי' בט"ב:
(לז) (לז) מתפלל מנחה והסכימו האחרונים דהיינו מנחה גדולה אחר חצות היום ומותר אח"כ לאכול אך צריך להבדיל על הכוס קודם שיאכל:
(לח) (לח) שיו"ט שלו הוא י"א שה"ה אם חל פדיון הבן בט"ב שנדחה נקרא ג"כ אצלו יו"ט והאב והכהן א"צ להשלים התענית ומ"מ אינו מותר לעשות הסעודה שאין מצות הסעודה דוחה התענית וכנ"ל לענין בעל ברית ודוקא כשחל פדיון הבן בזמנו שחל יום ל"א שלו בו ביום אבל שלא בזמנו ואפילו היה יום ל"א בשבת דאעפ"כ הוא שלא בזמנו צריכין להשלים:
(לט) (לט) נוהגים שלא לשחוט וכו' היינו לאותן הנוהגים לאכול בשר בלילה דאלו הנוהגים מנהג כשר שלא לאכול גם בליל עשירי כדלעיל בסימן תקנ"ח אסור לשחוט בט"ב אף אחר חצות [ורק להכין שאר צרכי סעודה מותר אחר חצות] כ"כ הט"ז ובספר א"ר מקיל בזה ובמקום הדחק יש להקל:
(מ) (מ) עד אחר חצות ואסור להקל במקום שנהגו איסור אכן לצורך סעודת מצוה שיהיה בלילה מותר לשחוט אפילו קודם חצות:
(מא) (מא) על הקברות של ישראל כדי שיבקשו עלינו רחמים ואם אין של ישראל הולכים אפילו על קברי עכו"ם לומר שאנו חשובין כמתים וכ"ז היינו לילך לביה"ק ברחוק ד' אמות אבל לא על הקברות ממש אפילו קברי ישראל כי יש לחוש שיתדבקו בו החיצונים. כתב בשל"ה שנכון שלא לילך בכנופיא גדולה כי אין זה אלא טיול וגם מביא לידי שיחת חולין ומסיחין דעתן מאבלות רק ילך יחידי או עם עוד אחד שלא יפסקו מלדבר בענין החורבן ולהתעורר באבילות ונראה עוד דאם ע"י ההליכה לביה"ק יהיה מוכרח לילך במנעלים טוב יותר שלא ילך כלל:
(מב) (מב) אין אומרים צדוק הדין דאקרי מועד וכנ"ל בריש הסימן:

[חד צורבא]

המשך משנה ברורה

Spoiler

סימן תקס
(א) (א) תקנו וכו' שכל דבר שמחה צריך לעשות בה דבר זכר לחורבן הבית וכמו שכתוב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. מסוייד ומכוייר הם מיני ציור ואפשר לומר שדרך העולם שטחין בטיט ואח"כ סדין בסיד והמלכים עושין הכל בסיד ולפ"ז אפילו בסיד לבדו אסור ומדקאמר שאין בונין לעולם בנין וכו' משמע דאפילו ע"י שיור אמה על אמה אסור בזה והנה המחבר העתיק לשון הרמב"ם אבל דעת הטור דאפילו סדין בסיד ומציירין נמי מהני שיור אמה על אמה וכן המנהג:
(ב) (ב) טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר וכו' היינו שאותו אמה יהיה בלא סיד רק בטיט לבד והיכא שמערב חול בסיד נמי שרי ע"י ששיור אמה על אמה ויש מקילין ע"י חול דס"ל דהיכא דעירב חול שוב לא מקרי בשם סיד. והנה בזמנינו לא נהגו לשייר ואפשר משום דסומכין על היש מקילין ועכ"פ תמוה שהרי מלבנין הבתים בסיד לבד ואפשר דדוקא במיני סיד הנקרא גופ"ש שהוא לבן ביותר אסור משא"כ סיד שלנו אך כל זה דוחק וצ"ע על מה נוהגין היתר. והיכא שהוא טח בטיט לבד לכו"ע אין צריך לשייר כלל:
(ג) (ג) כנגד הפתח היינו נוכח הפתח כדי שיראה מיד שיכנס בפתח ויש שמניחים פנוי למעלה מן הפתח בגובה ואינו נראה לנכנס ואפשר כדי שיתראה תמיד לפני בעה"ב היושב בפנים שעל רוב הוא יושב אצל הקיר אשר נוכח פתח הבית [שע"ת] ואותו השיור יהיה בלא סיד ודלא כאותן העושין אמה שחור דזהו ג"כ ציור [לבוש] ויש מקומות שעושין שחור וכותבין ע"ז זכר לחורבן ואותן התולין בגדי רקמה סביב כל הכתלים ישיירו ג"כ אמה על אמה:
(ד) (ד) בחזקתה דתלינן שנעשה ביד עכו"ם ולקחה ישראל ממנו ואם ידוע שנעשה ביד ישראל באיסור חייב לקלוף אמה על אמה. וכ"ז ככשהוא קיים אבל כשנפל אפילו אם ידוע שבפעם הראשון היה ביד עכו"ם מ"מ כשחוזר ובונה מחוייב לשייר השיעור:
(ה) (ה) לעשות סעודה לאורחים אפילו סעודת מצוה כמילה וחתונה וכ"ש שאר סעודות ועיין במור וקציעה דבסעודת שבת ויו"ט לא יחסר שום דבר:
(ו) (ו) מחסר ממנו מעט כלומר שאין נותן כל תבשילים הראוים לסעודה אלא מחסר מעט אפילו כסא דהרסנא די בזה [מ"א]:
(ז) (ז) ומניח מקום פנוי דאל"ה לא יהיה ניכר החסרון אבל כשיניח פנוי ירגישו שהיה ראוי עוד תבשיל אלא שנחסר [ט"ז] והנה הלבוש השמיט תנאי זה אפשר דס"ל דמחסר מעט לבדה סגי:
(ח) (ח) שנוהגת בהם היינו אם יש לה הרבה מיני תכשיטין לא תשים כולם עליה בבת אחת רק בכל פעם תשייר אחת לזכור החורבן. ונשים המתקשטות במילוי גורמין לבד זה רעות רבות מאומות העולם המתקנאים בהם:
(ט) (ט) לשבר כוס בשעת חופה וזו היא ג"כ הטעם של שבירת כלי בשעת כתיבת התנאים. ויראה לשבור תחת החופה כוס שלם ואין בו משום בל תשחית כיון שעושין כן לרמז מוסר למען יתנו לב:
(י) (י) ראש שמחתי אמרינן בשבת דף ס"ב דתענוג דאית ביה שמחה אסור ודלית ביה שמחה שרי [מ"א]:
(יא) (יא) שלא לנגן בכלי שיר היינו דבכלי אסור אפילו שלא על היין לדעה זו:
(יב) (יב) או בבית המשתה ר"ל לפי שהוא על היין אסרו בזה ואפילו למי שאינו רגיל בזה ודע דאפילו בפה אסור על היין לכו"ע. וע"כ יש למחות באותן שיושבין לאכול סעודתן ובחוץ עומדים ומנגנים ובכל יום עושין כן דזהו ודאי איסור גמור [פמ"ג]:
(יג) (יג) ואפילו שיר בפה על היין אסור וב"ח פסק דאפילו בלא יין ג"כ אסור דאמרינן בגמרא דוקא זמרא של מושכי הספינות או מושכי הבקרים שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם אבל דגרדאי אסור שהוא לשחוק בעלמא וע"כ נשים המזמרות בפה בעת מלאכתן יש למחות להן ואם אינן שומעות מוטב שיהיו שוגגין אכן בבית חרושת המעשה שיש שם גם אנשים ואלו מזמרות ואלו עונין אחריהן הוא כאש בנעורת ומצוה רבה לבטלם:
(יד) (יד) דברי תשבחות כתב בליקוטי מהרי"ל שלא כדין הוא שמשוררין במשתה אודך כי עניתני וכה"ג לשמחת מריעות כי אז התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך כמין זמר [סנהדרין ק"א ע"ש] אך בבהכ"נ לרגלים מצוה לזמר וע"כ מסיק המ"א דלא שרי בשבת לזמר אלא אותן שירים שנתקנו על הסעודה אבל פיוטים אחרים אסור:
(טו) (טו) וזכרון חסדי הקב"ה ובאיזה סעודות נוהגים לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא זכרון חסדי ד' וכ"ש במה שלוקחין על הסעודה ליצ"ן אחד ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושות וזהו עון פלילי [ט"ז]:
(טז) (טז) הכל שרי פי' בין בפה ובין בכלי ועל היין רק שלא יהא בה ניבול פה ומ"מ אין לשמוח ביותר:
(יז) (יז) אם היא של כסף ה"ה של מרגליות ואבנים טובות י"ל כ"ש דאסור ואימתי נקראת כלה י"ל כל ז' ימי המשתה בבתולה [וכ"כ יש"ש פ"ק דגיטין דף ז'] גם לילה שלפני החופה וא"כ אותן המניחין בראש כלה תכשיטין בראש שקורין בינד"א וכדומה צ"ע [פמ"ג]:
(יח) (יח) אבל של גדיל מותר לכלה כדי שלא לנוולה. ועיין בב"י דמסתפק לדעת הרמב"ם אם היה עיקרה של גדיל וקבועים משבצות של כסף וזהב אם שרי וכהיום אין משגיחין בזה העולם ומקילין בזה וכתב הא"ר דסומכין על דעת הרמב"ן דסובר דעיקרו של גדיל שרי אף שיש בו כסף וזהב. והעושין הינומא מיוחדת לכלה קרוי"ן של כסף וזהב אף שיכרוך הכסף על משי יש לאסור וצ"ע [פמ"ג]:
(יט) (יט) אבל בשאר וכו' שלא גזרו אלא בשעת שמחה:
(כ) (כ) פיו שחוק שהשמחה יתירה משכח המצות. ועיין בט"ז ופרישה דאפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה ופורים לא ימלא פיו שחוק:
סימן תקסא
(א) (א) ערי יהודה ולא ערי ישראל. דלא חשיבי כ"כ:
(ב) (ב) בחורבנן אפילו יושבין בהן ישראל כיון שהישמעאלים מושלים עליהם מקרי בחורבנן:
(ג) (ג) כשמגיע סמוך להם כמו וכו' דרחוק יותר לא חשיבה ראיה כמו להלן [ב"י] ולפי מה שביארנו לקמיה דכמה פוסקים פליגי ע"ז וסוברין דאין שיעור לדבר אלא דממקום שרואה חייב לקרוע ה"ה בענינינו:
(ד) (ד) הרואה ירושלים יש שכתבו שמסתברא שיום שרואה אדם תחלה ירושלים בחורבנה שיאסור אותו היום כולו בבשר ויין:
(ה) (ה) בית המקדש והנכנס עתה למקום מקדש חייב כרת שכולנו טמאי מתים וקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא [מ"א] ועיין בליקוטי הלכות זבחים בפרק השוחט והמעלה מש"כ שם מענין זה:
(ו) (ו) וקורע עיין ב"ח שחייב להשתחות ולקרוע את בגדיו ולבכות ולהתאונן ולהתאבל על חורבן בהמ"ק ולקונן ולומר מזמור לאסף וכו' עד סוף וכשקורע מברך ואומר ברוך דיין אמת (אך בלי שם ומלכות) כי כל משפטיו צדק ואמת הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא ואתה צדיק על כל הבא עלינו וכו':
(ז) (ז) מן הצופים פי' דלא חשיב ראיה מריחוק מקום אלא משהגיע לצופים דהוא מקום סמוך לירושלים חשיב ראיה כ"כ ב"י אבל כמה פוסקים כתבו דצופים הוי פי' כל מקום סביב לירושלים שיכולין לראות משם. עוד כתבו דמשהגיע לצופים צריך לקרוע אע"פ שעדיין לא ראה אותה. כתב הא"ר כל שקרע וראה קצת אף שלא ראה בטוב כשיגיע א"צ לקרוע עוד הא לכתחלה יש לו להמתין עד שיגיע למקום צופים:
(ח) (ח) קרע אחר וירחיק ג' אצבעות:
(ט) (ט) כל שהוא וא"צ טפח משום דעיקר מצות קריעה יצא בפעם ראשונה שהיא מן המקדש שקדושתה יותר מירושלים ונכללת בתוכה:
(י) (י) אינו חוזר וקורע כשיראה וכו' דכולהו חשובות כאחת ומ"מ צריך להוסיף על הקרע כל שהוא:
(יא) (יא) א"צ לקרוע על שאר ערי יהודה היינו אפילו תוספת קרע בעלמא ג"כ א"צ:
(יב) (יב) בידו ולא בכלי:
(יג) (יג) את לבו ולכן יקרע מצד שמאל כי הלב בשמאל:
(יד) (יד) מאחה היינו תפירה מבפנים ואחרת עליה מבחוץ [טור] ורש"י פירש תפירה מיושרת:
(טו) (טו) לשללן למחר [כפתור ופרח פ"ו]:
(טז) (טז) סולמות תפירות שאינן מיושרות:
(יז) (יז) היה הולך ובא וכו' והרואה ירושלים תוך ל' יום אע"פ שלא קרע כגון שדר בתוכו א"צ לקרוע על ערי יהודה אם לא שיצא משם ובא לערי יהודה לאחר שלשים ומי שנולד בירושלים אפילו הגדיל א"צ לברך דבקטנותו פטור וכשהגדיל א"צ לברך דהא ראה אותן תוך ל' יום:
סימן תקסב
(א) (א) כל תענית וכו' היינו בין הארבע צומות או איזה תענית יחיד:
(ב) (ב) ג' כוכבים דשנים עדיין הוי ביה"ש:
(ג) (ג) בינוניים אבל גדולים לא מהני דהם נראין אף ביום. והנה בסימן רצ"ג לענין מוצאי שבת פסק השו"ע דאין לעשות מלאכה עד שיראו ג' כוכבים קטנים ורצופים והוא משום חומרא דשבת וה"ה לענין מוצאי יוה"כ אבל בענינינו סגי בבינונים ואפילו מפוזרים [אחרונים]:
(ד) (ד) אינו תענית הן לענין שלא יצא בזה ידי חיוב תעניתו והן לענין שאינו מתפלל עננו:
(ה) (ה) אם דעתו לאכול וכו' כגון שהתנה בשעת קבלתו שלא להשלים התענית:
(ו) (ו) אף על פי שאין משלימין היינו אם פירש בשעת קבלה שלא להשלים אפילו התענה רק עד מנחה גדולה מתפלל עננו אבל אם קיבל תענית סתם צריך להשלים עד צאת הכוכבים כדלקמן בס"ג [ועיין בביאור הגר"א דמשמע מיניה דבזה אם לא השלים אפילו לדעת מקצת רבוותא אין מתפללין עננו] ואם לא השלים ואכל עיין לקמן סימן תקס"ח ס"א ובהג"ה שם. והא דסתם רמ"א להקל בפירש בשעת קבלה היינו דוקא במתפלל תפלת מנחה קודם אכילתו אבל כשאכל מתחלה בכל גווני אינו מתפלל עננו:
(ז) (ז) וכן דעת מקצת רבוותא טעמם דס"ל דמה שאמר הגמרא כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית והיינו אף לענין עננו הוא רק אם קיבל עליו להתענות יום שלם ולא השלים דאינו תענית אז אינו מתפלל עננו אבל אם קיבל עליו רק עד מנחה דהוא לצעורי בעלמא הוי תענית לענין זה שמתפלל עננו בתוך תפלתו אף שאיננו משלים אכן רוב הפוסקים חולקים ע"ז וע"כ הכריע רמ"א דלא נסמוך עליה רק לענין יחיד דיאמרנה בש"ת ויחתום כי אתה שומע וכו' ולא יאמר בא"י העונה בעת צרה ועיין בט"ז שמצדד דאפילו בזה ידלג תיבות צום תעניתנו דלא ליחזי כדובר שקרים כיון דאינו תענית ובספר בגדי ישע פוסק דאינו צריך לדלג כיון שהוא מתענה עד אחר חצות דאז אכילתו הוא כזורק אבן לחמת לא מיחזי כשיקרא עי"ש וכן מצדד בספר מחצית השקל עי"ש:
(ח) (ח) אבל ש"ץ וכו' היינו בתפלת חזרת הש"ץ דמוסיף ברכה מיוחדת ע"ז בין גואל לרופא אבל בתפלת הלחש גם הוא יאמר עננו קודם כי אתה שומע ועיין בבה"ל:
(ט) (ט) שאין רגילות לקבלם בתפלה שמקובלים ועומדים מכח מנהגם וגם התענית הוא רק לצעורי בעלמא משום תשובה שיתכפרו עונותיו ולפ"ז אותן הנוהגין להתענות לעולם יום א' של סליחות וער"ה א"צ קבלה והשלמה כיון שמקובלים מכח מנהגם:
(י) (י) עד שיצא מביהכ"נ ערבית ואפילו התפללו מבע"י דהיינו מפלג המנחה ולמעלה דהוא י"א שעות פחות רביע. ותפלת ערבית אין מעכב לזה אלא כיון שהגיע הזמן הזה די ובלבד שיתפלל מנחה תחלה [מ"א] ועיין במחצית השקל בסימן תקפ"א שכתב דעכשיו רבים נוהגים שלא להתענות כ"א עד זמן מנחה גדולה ומתפללים תחלה מנחה וכ"כ בפמ"ג ועכ"פ נראה דבאדם חלוש בודאי יכול לסמוך להקל להתענות רק עד זמן מנחה גדולה ולהתפלל מנחה ותפלת עננו ולאכול:
(יא) (יא) וכן חתן וכו' דמתענה ג"כ רק לצעורי משום תשובה לכפר עונותיו ואין רגילות לקבלו במנחה שלפניו:
(יב) (יב) ואז יוכל לשתות וכו' היינו ג"כ אף שלא התנה בתחלה שלא להשלים אפ"ה יכול לשתות וכנ"ל ומש"כ ואז היינו דלא ישתה קודם מנחה דאז לא יוכל לומר עננו. ומ"מ טוב יותר שיתנה החתן בפירוש שלא להשלים [אחרונים]:
(יג) (יג) להשלים הטעם שמתענין על העבר על החורבן ולא אמרינן לצעורי קמכוין משא"כ ביו"ד ימי תשובה דמתענין על העתיד שיקרע גזר דינם אמרינן דלא קבלו אלא לצעורי וזהו טעם המתענין מ' יום לפני יום הכפורים דא"צ להשלים דהא הם מתענים ג"כ מפני התשובה:
(יד) (יד) אף על גב דאינו צריך קבלה דמקובל ועומד מפני שרגיל בזה בכל שנה:
(טו) (טו) רק מתענה יום או יומים מיירי במי שאינו נוהג להתענות כל שנה וא"כ צריך לקבל התענית לכן צריך להשלים אבל מי שמתענה כל שנה אפי' רק קבע יום אחד לזה א"צ קבלה והשלמה ומכ"ש מי שמתנה בשעת קבלה שבודאי א"צ השלמה:
(טז) (טז) התנה בשעת קבלת תענית ואפשר דה"ה אם התנה מקודם אמרינן דקבלה שקיבל אח"כ אדעתא דתנאה קמא הוי:
(יז) (יז) שקיבל עליו תענית סתם וכו' היינו שלא פירש בעת הקבלה את כונתו אמרינן דמסתמא היה כונתו כמו בשאר ימות החול דדינו הוא עד צאת הכוכבים כ"ז שלא פירש:
(יח) (יח) אם לא וכו' עד שישלימו הצבור תפלתם וה"ה דמהני כשמתנה שיתענה רק עד זמן מנחה גדולה ומיקרי תענית ויכול להתפלל עננו:
(יט) (יט) וע"ל סי' רמ"ט היינו מה שהכריע שם בהג"ה לדינא ועיין שם מה שכתבתי שם במ"ב ובה"ל:
(כ) (כ) ואפילו בע"ש דהא מתענין עבורו אף בשבת:
(כא) (כא) שלא קבלו עליו היחיד וכו' לאפוקי תענית צבור דאינו צריך קבלה כמבואר בסי"ב:
(כב) (כב) מבעוד יום אינו תענית משמע אע"פ שקבלו אח"כ בלילה לא מהני והא דמבואר לקמן בס"י בדעה קמייתא דמהני הקבלה לענין תענית שעות להתפלל ענינו הכא כיון שהתחיל להתענות לשם חובה ואח"כ קבלו לא הוי קבלה כלל [מ"א בסקט"ו] ואפילו השלימו עד צה"כ ג"כ אינו חשוב תענית שנאמר קדשו צום משמע דבעינן הזמנה מקודם [רי"ף]:
(כג) (כג) לא יצא ידי נדרו ומ"מ אם התחיל להתענות ביום זה צריך לשלם נדרו במה שקבל עתה אף שלא קבלו מבעוד יום וגם הוי כפרת עון דלא גרע ממי שמצטער עצמו מבשר ויין וכדלקמן בסי"א כ"כ הפמ"ג והגר"א בביאור דברי הרמ"א וביד אפרים וכן בשיורי לקט מפקפקין ע"ז דכיון דהוא סבר לצאת בזה ידי נדרו שנדר מכבר א"כ היה הקבלה בטעות ויכול לחזור בו ולאכול בו ביום:
(כד) (כד) מיהו י"א דמתפלל ענינו טעמם דמה שאמרו בגמרא כל תענית וכו' אינו תענית היינו רק לענין שלא יצא ידי נדרו שחייב מקודם אבל שם תענית עליו ויכול להתפלל ענינו ואפילו לא קבלו כלל:
(כה) (כה) בתענית יחיד משום דיחיד אומר ענינו בשומע תפלה ואינו קובע ברכה לעצמו וכנ"ל בס"א בהג"ה ומיהו אפשר דדוקא בחדא ריעותא דהיינו שלא קבלו מבעוד יום אבל השלימו עד הערב אבל אם גם אין דעתו להשלימו אפשר דאינו חשוב תענית גם לענין ענינו ונכון שבאופן זה ידלג תיבות צום תעניתנו ויאמר ענינו ד' ענינו ביום זה כי בצרה גדולה אנחנו וכו':
(כו) (כו) מתפלל ענינו אע"פ וכו' ובזה לכו"ע יכול לומר בו שפיר צום תעניתנו אע"פ שלא קבלו מאתמול כלל כיון דמשמיא רמו עליה הוי במקום קבלה מעצמו:
(כז) (כז) בתפלת המנחה דבעינן שיהא הקבלה סמוך לזמן התחלת התענית ונראה דלכתחלה יותר טוב שיהיה במנחה קטנה דהוא בט' שעות ומחצה ולא קודם ובדיעבד מהני אפילו במנחה גדולה וכתבו האחרונים שבדיעבד אם לא קיבל בתפלת המנחה יכול לקבלו אח"כ כל זמן שהוא יום:
(כח) (כח) בשומע תפלה דמותר לשאול צרכיו בשומע תפלה וכיון שמסיים יהי רצון וגו' כדלקמיה לא הוי הפסק דהוא בכלל שאילת צרכיו:
(כט) (כט) הריני בתענית יחיד אתי לאפוקי דלא נטעי שהוא מקבל עליו להתענות כחומר תענית צבור ומ"מ בדיעבד אף אם אמר בסתמא הריני בתענית מחר ג"כ דינו כתענית יחיד [ב"י]:
(ל) (ל) אם הרהר בלבו שהוא מקבל וכו' ודוקא שהרהר בלשון זה שהוא מקבל אבל מה שבדעתו להתענות לא מיקרי קבלה ויכול לחזור אכן אם התחיל להתענות אסור לאכול בלא התרה:
(לא) (לא) הוי קבלה דאע"ג דלענין שבועה ונדר כשאוסר איזה דבר על עצמו לא מהני עד שיוציא בשפתיו אבל תענית דמי לנדר של צדקה דמהני כשגמר בלבו לזה וט"ז כתב דכיון דע"י התענית נתמעט חלבו ודמו חשוב כקרבן ובקרבן כתיב כל נדיב לב עולות:
(לב) (לב) בשעת תפלת המנחה ולא קודם דלא עדיף הרהור מהוצאה בפה דלא מהני אם הוציא בפיו קודם תפלת המנחה להתענות למחר ופרטי דינים אלו עיין לקמן בסימן תקס"ג:
(לג) (לג) וטוב יותר וכו' קאי אריש הסעיף שכתב אומר בשומע תפלה או אחר וכו' וע"ז קאמר דטוב יותר לקבלו אחר תפלה דהיינו קודם יהיו לרצון או אח"כ קודם שיעקור רגליו:
(לד) (לד) כדי שלא להפסיק דעצם הקבלה שאומר הריני בתענית אינו שייך לתפלה והאחרונים כתבו דטוב שגם בשומע תפלה יהרהר שמקבל עליו התענית למחר:
(לה) (לה) לא הפסיד כלום דלא נחשב זה להפסק משום דעצם חיוב התענית אינו אלא לכל היום אם לא במקום שהחמירו בפירוש גם ללילה כגון לט"ב או להמבוארים לקמן בסימן תקע"ה ס"ג:
(לו) (לו) להתענות בימים ויאכל בלילות אין הכונה שפירש שיאכל בלילות אלא מסתמא הוא ג"כ מותר כדלקמיה:
(לז) (לז) ואז מתפלל ט"ס הוא וצ"ל ואפ"ה מתפלל ור"ל דאף שמתענה גם בלילה אין לומר דהוי כיומא אריכתא ולא יתפלל ענינו אלא במנחה של יום שני אלא כל יום הוא תענית בפני עצמו לענין ענינו ואפילו מתענה ששה ימים רצופים נמי מתפלל כל יום ענינו במנחה:
(לח) (לח) אם סגי בקבלה אחת לכולם מפני שקבלן בבת אחת:
(לט) (לט) מיהו נהגו העם וכו' והוא מה שמברכין בשבת שלאחר פסח וסוכות מי שיקבל עליו להתענות בה"ב והעם עונין אמן וזהו הקבלה וא"צ לקבלו עוד במנחה שלפניו ומ"מ אם רוצה אח"כ שלא להתענות הרשות בידו כיון שלא הוציא בפיו. אכן לפי מה שכתבנו לקמן בסימן תקס"ג דיש מחמירין שאפילו בהרהור בלבד הוי קבלה צריך ליזהר לדבריהם אם בעת שענה אמן היה בלבו להתענות שלא לחזור לחזור מזה:
(מ) (מ) אע"פ שלן בתעניתו וכו' אשמעינן בזה דלא נימא דבכה"ג הוי כיומא אריכתא ויצא בקבלתו הראשונה:
(מא) (מא) אינו תענית לא לענין לצאת ידי נדרו ולא לענין להתפלל ענינו:
(מב) (מב) שלא קבלו עליו מבע"י משמע אע"פ שקבלו אח"כ בלילה לא מהני ועיין במ"א שדעתו דדוקא אם קבלו אחר שהתחיל להתענות לשם תענית דהקבלה צריך להיות מקודם התחלת התענית הן בתענית שעות והן בתענית יום שלם אבל אם קיבל ע"ע בלילה קודם שהתחיל להתענות אף דלא יצא ידי נדרו בזה דלא נקרא תענית שלם כיון שלא קבלו מבע"י מ"מ עכ"פ תענית שעות הוי כיון שקיבל קודם התחלת תעניתו ומתפלל למחר ענינו לדעה קמייתא שבסעיף יו"ד ויש מאחרונים שחולקין וסוברין דהיכא שדעתו להתענות יום שלם אין עליו שם תענית שעות ובלא קבלה מבע"י אף לדעה קמייתא אין עליו שם תענית כלל אף לענין להתפלל ענינו. ודע דלפי מה שכתב הרמ"א בס"ה לנהוג בתענית יחיד שאומר ענינו בש"ת אף בלא קבלה כלל ה"ה בענינינו כאן וכ"כ הא"ר:
(מג) (מג) ונמלך להתענות וכו' מלשון זה משמע לכאורה דאפילו לא הוציא בשפתיו ג"כ סגי ומה שסיים שהרי קבל עליו היינו בלב ואזיל לשיטתיה בס"ו ועיין שם במ"א דדוקא בשקבל עליו אבל אם היה רק בדעתו להתענות לא מיקרי קבלה:
(מד) (מד) שגם זה תענית שעות וצריך צ"ל שגם תענית שעות זה צריך:
(מה) (מה) שיקבלנו עליו מאתמול היינו בעת תפלת המנחה:
(מו) (מו) נמלך וגמרו ר"ל שנמלך שלא לאכול אפילו שלא לשם תענית:
(מז) (מז) הרי זה תענית שעות ר"ל ומתפלל בהם עננו:
(מח) (מח) עד חצי היום לאו דוקא דה"ה אם הקבלה היה עד ג' רביע היום אם דעתו לאכול קודם גמר היום אינו מתפלל ענינו בתפלת המנחה ועיין לעיל בס"א בהג"ה דהיחיד יכול לומר ענינו בש"ת:
(מט) (מט) שצריך להשלים נדרו דה"א דמותר לאכול תוך אותו זמן שקיבל עליו דלא הוי נדר כלל קמ"ל דמ"מ צריך להתענות אותו זמן:
(נ) (נ) ויש אומרים וכו' ולדינא נראה דצריך להחמיר ולהתענות כדעה ראשונה אף שלא ידע ולא קיבל ע"ע וכ"ש התעניתים הכתובים בפסוק בודאי א"צ לקבל ונראה דאף דעה השניה מודה לזה דאלו כבר רצו כל ישראל וקבלו עליהם כדאיתא בפוסקים:
(נא) (נא) יש מי שאומר וכו' נקט לשון זה לדין הראשון שמה שהתנה הוא דבר הרשות דבזה יש הרבה פוסקים שחולקין וס"ל דאף שהתנאי היה בדבר הרשות כיון שהדבר שהתחייב הוא דבר מצוה לא שייך בזה אסמכתא ומחויב לקיים אבל שני דינים האחרונים כו"ע ס"ל כן:
(נב) (נב) אם לא אלך למקום פלוני וה"ה בקום ועשה כגון שאמר אם אעשה דבר פלוני ועשה:
(נג) (נג) אשב בתענית וה"ה אם אמר אתן לצדקה:
(נד) (נד) הוי אסמכתא והאחרונים כתבו דיש להחמיר מאחר שרבים חולקים ע"ז:
(נה) (נה) אבל אם אמר וכו' דעשה לזרז עצמו לדבר מצוה וגומר בדעתו ולא הוי אסמכתא:
(נו) (נו) אם יצילני ה' מצרה דמקרא מלא הוא גבי יעקב וידר יעקב נדר אם יהיה א-להים עמדי ושמרני וגו' וכן וידר ישראל נדר לאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי וגו':
(נז) (נז) או אם יצליח דרכי גם זה מקרא דיעקב ונתן לי לחם לאכול וגו' ומשום דבזכות שהצליח גמר ומקני לכך חייל הנדר:
סימן תקסג
(א) (א) מי שהרהר בלבו ר"ל אפילו גמר בדעתו וקיבל במחשבתו להתענות למחר:
(ב) (ב) שלא בשעת תפלת המנחה אלא קודם לזה דאלו אחר שהתפלל משמע מאחרונים דמהני הקבלה בדיעבד כל זמן שהוא יום בין בהוצאה בפה ובין בהרהור:
(ג) (ג) דלא הוי קבלת תענית משמע מלשון זה דא"צ להתענות כלל כיון שלא קיבלו בתפלת המנחה אבל האחרונים הסכימו דמחוייב להתענות עכ"פ מדין נדר [ואפילו רק גמר בדעתו וקיבל במחשבתו להתענות ג"כ יש מחמירין דהרהור כדיבור דמי] אכן לענין תפלת עננו משמע דלא יכול לומר. והנה כ"ז לענין הש"ץ לומר ענינו בין גואל לרופא ובחתימה כנהוג אבל ליחיד לומר ענינו בשומע תפלה כבר הכריע רמ"א לעיל בס"ה דיחיד יכול לומר אפילו לא קיבלו כלל וכ"ש בענינינו שקיבלו שלא בתפלת המנחה דלהרבה פוסקים חשוב זה קבלה גמורה עכ"פ לענין יחיד בודאי יש לו לומר עננו:
סימן תקסד
(א) (א) והוא שלא ישן וכו' היינו אפילו אם גמר סעודתו מכבר ורוצה קודם אור היום לחזור ולאכול רשאי:
(ב) (ב) שינת קבע אבל מתנמנם דהיינו נים ולא נים תיר ולא תיר לא חשיב שינה:
(ג) (ג) אבל אם ישן אפילו שלא על מטתו. והנה המחבר סתם דבריו משמע דס"ל אפילו ישן בתוך הסעודה ג"כ שוב אסור לאכול ולגמור סעודתו כשניעור משנתו וכמו שמסיק בב"י אבל כמה אחרונים הסכימו דאם ישן בתוך הסעודה מותר לגמרה אח"כ כיון דמתחלה היה דעתו לאכול עוד. ומ"מ המחמיר ע"ע בזה קדוש יאמר לו:
(ד) (ד) אא"כ התנה וכו' קודם השינה ואז מותר אפילו גמר סעודתו קודם השינה וגם ישן אח"כ שינת קבע דעדיין לא קבל עליו התענית:
(ה) (ה) דמסתמא דעתו וכו' דדרך האדם להיות צמא אחר שינתו:
(ו) (ו) והוי כאילו התנה כתבו האחרונים דלכתחלה ראוי להחמיר ולהתנות אף לשתיה כדעת המחבר אכן אם רגיל לשתות אחר השינה א"צ להתנות:
סימן תקסה
(א) (א) אומר ענינו בשומע תפלה ר"ל שאינו קובע ברכה לעצמו בין גואל לרופא כמו ש"צ אלא כוללה בשומע תפלה וכדלקמיה בהג"ה:
(ב) (ב) בין יחיד המתפלל עם הצבור דרק לשליח צבור קבעו ברכה לעצמו בין גואל לרופא ולא ליחידים:
(ג) (ג) ולא יחתום וכו' ואפילו ש"ץ אם שכח לומר ענינו בין גואל לרופא שאומר בשומע תפלה ג"כ לא יחתום שם בברכה בפ"ע אלא יסיים כי אתה שומע כיחיד:
(ד) (ד) יאמר ענינו וכו' דלעולם לישתתף אינש בהדי צבורא:
(ה) (ה) בצום תעניתנו ולא מיחזי כשיקרא מה שאומר בלשון רבים דא"א שלא יהיה אחד בסוף העולם שמתענה היום [מ"א] ויש מאחרונים שמצדדים לומר ביום צום תעניתי או ביום צום התענית והעולם נהגו כרמ"א וכן העתיק בדה"ח:
(ו) (ו) וע"ל סי' רצ"ד סדו"ה דשם מוכח בס"ד דתיכף כשיסיים ברכת שומע תפלה אין לו לחזור אע"פ שלא פתח בברכה שלאחריה רק אחר תפלתו יכללה בא-להי נצור כדלקמיה וגם הסעיף ה' דשם שייך לכאן:
(ז) (ז) לאחר תפלתו קודם יהיו לרצון:
(ח) (ח) שמא יאחזנו בולמוס שיהיה צריך לאכול כדי להשיב נפשו. ועיין בט"ז שכתב דאם רוצה להתפלל בשחרית ענינו ולדלג תיבות ביום צום תעניתנו הרשות בידו דאז אין חשש שמא ימצא שקרן:
(ט) (ט) בכל תפלותיו ואפילו בתפלת ערבית שקודם התענית דעצם התענית מתחיל מבערב:
(י) (י) כ"א במנחה ואפילו מתפלל מנחה גדולה יאמר ענינו דאפילו אם יאחזנו בולמוס לא יהיה שקרן בתפלתו דעכ"פ התענה עד חצות [אחרונים]:
(יא) (יא) דדבר שבקדושה הם ואין נאמר בפחות מעשרה:
(יב) (יב) דרך קריאה בניגון וטעמים. אין לומר האדרת והאמונה בצבור כ"א ביוה"כ הא יחיד יכול לומר האדרת כל השנה. אין לומר קודם חצות לילה שום סליחות ולא י"ג מדות בשום פנים לעולם חוץ מביום הכפורים [אחרונים]:
(יג) (יג) וכן אין וכו' או ויעבור אף די"ג מדות כבר כתבו המחבר חזר ושנה הרמ"א בשם או"ז דאפילו סליחות לחוד ג"כ אין לומר ביחיד אבל האחרונים תמהו על עיקר הדין דלמה לא יאמר היחיד סליחות דהוא תחנונים בעלמא והסכימו דסליחות בלא י"ג מדות יכול יחיד לומר:
(יד) (יד) ומפרסם עצמו וכו' משמע שאם שואלין אותו אם התענה מותר לומר האמת כיון שאינו עושה להשתבח ולהתפאר ומ"מ נכון הוא שבכל גווני יאמר שאינו מתענה כדי שלא להחזיק טיבותא לנפשיה אכן אם מפצירין בו לאכול ואינו יכול להתנצל בלא"ה יאמר שהוא מתענה [ט"ז ומ"א] ופשוט דכל זה בסתם תענית שאדם מקבל ע"ע אבל בתעניתים הקבועין והוא במקום שמקילין בו המון מצוה לפרסם שמתענה כדי שילמדו ממנו. ולהיפך אם הוא במקום שהעולם מחמירין ע"ע להתענות אף תענית בה"ב וכדומה והוא אין יכול להתענות מפני שהוא חלש לא יאכל בפרהסיא בפני המון עם אלא בצנעא [פמ"ג]:
סימן תקסו
(א) (א) בין גואל לרופא דכתיב ד' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ד' ביום צרה:
(ב) (ב) העונה לעמו ישראל וכו' ובסידורים שלנו איתא העונה בעת צרה וכן העיקר:
(ג) (ג) וקורין ויחל בשחרית ובמנחה היינו בכל תענית צבור אבל בט"ב קורין בשחרית כי תוליד בנים וגו' ומפטירין בירמיה אסוף אסיפם כדלעיל בסימן תקנ"ט ס"ד בהג"ה ורק במנחה דומה בקריאה לשאר ת"צ. מה שהקהל אומרים שוב מחרון אפך דרך בקשה וכן ד' ד' אל רחום וחנון וגו' העולה לתורה וכן החזן הקורא אין אומר אותן פסוקים עם הקהל רק אח"כ כשסיימו הקהל אז קורא החזן עם העולה בתורה וראוי ליזהר שהש"ץ ימתין עד שיסיימו כולם ואח"כ יתחיל לקרות כדי שישמעו כולם מתורה:
(ד) (ד) בין שחל בשני ובחמישי עיין לקמן בס"ב בהג"ה דבתעניתים שאין קבועין לכל מנהגינו שאין דוחין פרשת השבוע בשחרית:
(ה) (ה) וקורים ויחל בשחרית ובמנחה וה"ה דאומר הש"ץ ענינו בין גואל לרופא:
(ו) (ו) קורין שחרית פרשת ר"ח ובדיעבד אם קרא ויחל נראה שאין מחזירין אותו דיש לסמוך על הירושלמי דסובר דאף לכתחלה קורין ויחל:
(ז) (ז) מיהו אם קבעו התענית וכו' היינו אם הצבור גזרו תענית ולאפוקי תעניתים הכתובין אפילו אם חלו בב' וה' דוחין פרשת השבוע וקורין ויחל לכו"ע:
(ח) (ח) אין דוחים פרשת השבוע דהוא תדיר ואין חשוב תענית שלא נתפשט בכל ישראל לדחות פרשת השבוע. ועיין בא"ר שהביא בשם מלבושי יו"ט שדעתו לדינא להורות כהטור וכדעת רב שר שלום דדוחין פרשת השבוע וקורין ויחל אלא דמ"מ כיון שנהגו כן אין לשנות המנהג ועיין בביאור הגר"א שדעתו ג"כ לדינא כהמלבושי יו"ט ותמה על הרמ"א עי"ש אמנם בא"ר מצדד להורות כהרמ"א שכן נמצא באגודה בשם רבותיו עי"ש. ומ"מ בדיעבד אם התחילו לקרות פרשת ויחל אין לחזור כנלענ"ד:
(ט) (ט) אלא קורין בשחרית בפרשה ומ"מ הש"ץ אומר ענינו בין גואל לרופא בשחרית ומנחה:
(י) (י) בלבד בה"ב שמתענין אח"פ וכו' לפי שתעניתים אלו קבעו בכל הארצות ומיעוט הוא אותם שאין מתענים משא"כ בשאר גזירות תענית על מדינה מיוחדת אז אין דוחין פרשת השבוע מכח ויחל וה"ה תענית של כ' סיון ג"כ יש לקרות ויחל אף בשחרית אפילו כשחל ביום ב' וה' שתענית זה הוא קבוע ונתפשט יותר בישראל מב' וה' דאחר פסח וסוכות [ט"ז ול"ח] ונ"ל שהיום שהתענית של כ' סיון אינו קבוע כ"כ שמתענים בו רק יחידים וכן תענית בה"ב שאחר פסח וסוכות דינו כשאר תעניתים ואין דוחין פרשת השבוע בשחרית ולערב קורין ויחל. ואם חל כ' סיון בע"ש שנוהגין שלא להשלים התענית רק עד שעה שיצאו מבהכ"נ צ"ע לענין ענינו איך יעשה וגם לענין קריאת התורה בצבור במנחה:
(יא) (יא) יש נוהגין לדונו כת"צ לענין ענינו וכו' היינו דהש"ץ יאמר ענינו בין גואל לרופא בשחרית ובמנחה וכן ויחל ואם חל ביום ב' וה' לדעת הג"ה לעיל אין דוחין פרשת השבוע:
(יב) (יב) ויש וכו' ולפ"ז ער"ח שקורין יו"כ קטן שנוהגין במקצת מקומות להתענות שהוא משום תשובה לענין ברכת ענינו ולענין קריאת ויחל תלוי במנהג המקומות ויש מקומות שנוהגין לקרות בו ויחל וכן לומר ענינו בין גואל לרופא במנחה ולא בשחרית משום דבמנחה מרבים בסליחות ווידויים ואין למחות ביד הנוהגין כן דיש להן על מה שיסמוכו אכן במקום שאין מנהג אין לקרות ויחל אף במנחה וכן הש"ץ לא יאמר ענינו רק בשומע תפלה. מנהג ליתן צדקה במנחה דתענית דאגרא דתעניתא צדקתא ויש נוהגין לשער מה שהיה אוכל ביום התענית ליתן לעניים בערב [א"ר] וכן נוהגין בקצת קהלות להכריז ליתן כופר נפש. ומ"מ יראה לעשות כן שלא בחזרת הש"ץ התפלה כי מבלבלין וצריך לשמוע להש"ץ [פמ"ג]:
(יג) (יג) בפני עצמה אבל יאמרנה בש"ת כשאר יחיד כיון שהוא ת"צ:
(יד) (יד) אא"כ יש בבהכ"נ וכו' ולענין קריאת ויחל כשחל התענית צבור בב' וה' אע"פ שדוחין פרשת השבוע לית כאן ברכה לבטלה (דתקנת עזרא לקרות בשני וחמישי) א"כ די כשיש ששה בבהכ"נ קורין ויחל משא"כ במנחה צריך עשרה בבהכ"נ וה"ה שחרית כשחל באגד"ו צריך עשרה בביהכ"נ דוקא [א"ר ופמ"ג] וי"א שבתענית צבור של ד' צומות כיון דמדברי קבלה הם אפילו אין שם מתענים רק שבעה והשאר אינם מתענים דאניסי שהם חולים יכולים לקבוע ברכת ענינו ולקרות ויחל [שע"ת ע"ש]:
(טו) (טו) עשרה שמתענים ואם יש בהם אחד שאינו משלים לא יאמר ברכת ענינו:
(טז) (טז) בברכת סלח לנו מיהו אל רחום שמך וכיו"ב שאינו מענין סליחת עון לא יאמרו עד אחר התפלה ואם שכח לומר הסליחות עד שגמר ברכת סלח לנו יאמר הסליחות אחר תפלת י"ח [מ"א]:
(יז) (יז) והוא המנהג הנכון וכן הסכימו האחרונים:
(יח) (יח) לא יתפלל ואם אירע שעבר לפני התיבה יאמר בשומע תפלה ענינו ביום צום התענית הזה וה"ה אם אין ש"ץ אחר מוטב שיתפלל מי שאינו מתענה ממה שיתבטלו לשמוע קדיש וקדושה וברכו:
(יט) (יט) שאין עומד לקרות וכו' עיין במ"א דדוקא במנחה אבל בשחרית מותר לעלות אע"פ שדוחין פ' השבוע וקורין ויחל מ"מ עכ"פ הלא קוראין בתורה בלא התענית אלא א"כ התענית באמצע שבוע ויש מאחרונים שמפקפקין עליו בזה ומ"מ בדיעבד אם קראוהו לכו"ע יעלה:
(כ) (כ) מי שלא התענה או שאין בדעתו להשלים התענית:
(כא) (כא) יצא הכהן כדי שלא יאמרו שהוא פגום ומ"מ אם הוא בביהכ"נ ואינו רוצה לצאת אין לחוש דליכא פגם שהכל יודעין שיש בני אדם שאין רגילין להתענות אכן זהו לענין תענית בה"ב וכה"ג אבל בתעניתים הכתובים שהכל מתענים לבד מי שהוא חולה איכא פגמא אם לא יצא וע"כ יזהר לצאת וכ"ז כשאין כהן אחר בביהכ"נ אבל אם יש כהן אחר פשיטא שא"צ לצאת ואם חושש שיקראוהו לעלות יאמר לחזן שלא יקראוהו. ודע דבדיעבד אם קראוהו במנחה למי שאינו מתענה יש דעות בין הפוסקים אם יעלה [דיש מחמירים בזה דהוי חשש ברכה לבטלה דלא תקנו קריאה זו אלא בשביל המתענים והפוסקים שמקילין בזה טעמם דהברכה הוא מפני כבוד הצבור] וע"כ צריך ליזהר מאד שלא להיות בביהכ"נ כדי שלא יקראוהו. ובדיעבד אם קראוהו והוא איש ת"ח ומחמת איזה אונס אירע שלא התענה בת"צ וצר לו לומר להם שלא התענה כדי שלא יהיה ח"ה בדבר נראה שיוכל לסמוך בשעת הדחק על המקילין ויעלה:
(כב) (כב) יעמדו שנים דילפינן ממשה דכתיב ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד וגו'. וכתבו האחרונים שעכשיו אין נוהגין בזה משום שהכל אומרים בעצמם סליחות עם הש"ץ:
(כג) (כג) ובגלילות האלו אין נושאין וכו' ומ"מ נראה מכל זה לענין אמירת אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו' דבמקום דיש מדינא נשיאת כפים אומרים או"א ברכנו וכו' ועיין לעיל בסימן קכ"ט ס"א ובמ"ב שם מבואר כל פרטי דינים אלו וטעמיהן:
סימן תקסז
(א) (א) יכול לטעום אם יש בו מלח או תבלין דלא קביל עליה שלא יהנה אלא שלא יאכל וישתה וזה לא מיקרי אכילה ושתיה ואפשר דאפילו כונתו להנאת עצמו שרי כיון שאינו בולע. כתב הט"ז דדינא דשו"ע הוא דוקא לענין תענית אבל מי שמודר מאיזה מאכל אסור אפילו לטועמו ולפלוט דשם הנאה קביל עליה:
(ב) (ב) רביעית הלוג והיינו ביצה ומחצה:
(ג) (ג) ובלבד שיפלוט דאל"ה חשיב שתיה ואפילו משהו אסור:
(ד) (ד) וביוה"כ ובט"ב אסור דא"א לומר שלא קיבל עליה דלאו בקבלתו תליא ואפילו בפחות מרביעית אסור:
(ה) (ה) בכל תענית צבור היינו ד' תעניתים הכתובים דבהם נמי א"צ קבלה:
(ו) (ו) והכי נוהגין ובמקום סעודת מצוה שמבשלין ביום לצורך הלילה יש לסמוך אדעה ראשונה להתיר בשארי תעניתים לטעום התבשיל מעט מעט אם יש בו מלח ותבלין ולפלוט [ח"א]:
(ז) (ז) מעט מעט וטעימה זו בחיך ולרוקקו מיד שלא תעבור מן החיך ולהלאה. וכל היום כולו מצטרף לרביעית ויותר מרביעית אסור בכל גווני דאז חשיבה ההנאה:
(ח) (ח) וי"א שאפילו בפ"א וכו' מדכתב המחבר דין זה בשם יש אומרים ויש אומרים ולא הכריע בדבר משמע דדעתו להקל דהוא מילתא דרבנן ובח"א העתיק רק דעה הראשונה להחמיר ואפשר שטעמו משום דהמ"א הביא בשם כמה ראשונים כדעה הראשונה:
(ט) (ט) עד כדי רביעית ולדעה זו מותר לטעום כמה פעמים כל פעם כדי רביעית דאין איסור בטעימה אם לא בלע אבל יותר מרביעית אפילו הוא רק טועם פ"א אסור דמתוך שלוגמיו מלאים יבלע מעט:
(י) (י) בת"צ לא כשר וכו' היינו בתעניתים הכתובין:
(יא) (יא) למעבד הכי ובמקום צער יש להתיר רחיצת פה במים בכל ת"צ רק שיזהר ביותר לכפוף ראשו ופיו למטה שלא יבא לגרונו ואפילו בט"ב יש להתיר כשהוא לו צער גדול וביוה"כ יש להחמיר גם בזה [ח"א וכ"כ בא"ר]:
(יב) (יב) ואפילו יש במים וכו' כיון שמתכוין לרחוץ פיו ולא מתכוין לטעום לא מיתהני ביותר מרביעית ודוקא במים אבל בשאר משקין אפשר דיש להחמיר ביותר מרביעית. ובדבר שאין טוב לשתיה כגון בחומץ מותר כמו במים:
(יג) (יג) מלבד ביום הכיפורים דאסור מפני שהוא דאורייתא אבל זהו דוקא לדעת המרדכי אבל לדעת המחבר לעיל בס"ח דאוסר בט"ב וכן לדעת הרמ"א דאוסר בכל תענית צבור גם בענינינו דינא הכי. ולענין לבלוע רוקו מתיר המ"א אף ביוה"כ דאף דקי"ל דהשותה משקין שאינן ראויין לשתיה פטור אבל אסור הכא שאני כיון שאין כונתו כלל לשתיה:
סימן תקסח
(א) (א) ושכח ואכל ואפילו הזיד ואכל הרבה לא יאכל יותר:
(ב) (ב) משלים תעניתו ר"ל מחוייב להשלים אותו היום ואינו יוצא במה שיתענה יום אחר כיון דפרט בנדרו יום זה דהיינו שאמר אתמול הריני בתענית למחר:
(ג) (ג) וה"ה וכו' תענית צבור ונראה דבת"צ אע"פ שאכל יכול לומר עננו בתפלתו דשייך לומר ענינו ביום צום התענית הזה כמו שתקנו חכמים להתענות בו וכדלעיל בסימן תקס"ה אבל אם הוא תענית יחיד אע"פ שמחוייב להשלים כל שאכל כשיעור שהיה מאבד תעניתו אם לא היה נודר יום זה לא יאמר ענינו [נהר שלום]:
(ד) (ד) וכשהתחיל להתענות וכו' הטעם כיון שבתחלת קבלת התענית לא ייחד על אותו יום דוקא ע"כ אף שאתמול קבל על עצמו במנחה ואמר הרני בתענית למחר יכול לצאת ידי חובתו במה שישלים יום אחר:
(ה) (ה) ואכל כזית אבל פחות מכזית אף דלכתחלה אסור לאכול אפילו משהו מ"מ בדיעבד מתענה ומשלים וא"צ יום אחר ואסור לאכול היום יותר כיון שקבלו בתענית מאתמול ויותר מזה דאפילו אכל כזית רק שלא אכלו בפ"א ושהא בינתיים יותר מאכילת פרס לא מצטרף ודינו כפחות מכזית שאינו מאבד תעניתו בזה ולענין שתיה השיעור אם שתה מלא לוגמיו הא פחות מזה לא מקרי שתיה בדיעבד ומשלים תעניתו וא"צ להתענות יום אחר:
(ו) (ו) וחייב לצום ואם קבל להתענות ב' ימים רצופים ושכח ואכל בלילה מתענה שני ימים אחרים:
(ז) (ז) יום אחר שלם אבל באותו היום מותר לאכול:
(ח) (ח) דאפילו בנדר להתענות יום זה עיין בבית מאיר שמסיק דדוקא באומר הריני בתענית למחר אבל אם נדר להתענות איזה יום מיוחד ושכח ואכל בו לכו"ע צריך להשלים תעניתו וא"צ להתענות יום אחר אם לא שכונתו לכפרה על עונו ושגגתו. וה"ה בתענית חלום או יא"צ וכ"ש בארבע תעניתים הקבועים או שאר תענית צבור אם שכח ואכל בו בודאי מחוייב להשלים התענית וא"צ להתענות יום אחר אם לא שכונתו לכפרה וכן איתא במהרי"ל שציוה לאחד להתענות אח"כ לכפרה:
(ט) (ט) לדבר מצוה כגון לברית מילה או סיום מסכת ואפילו הוא אינו שייך בגוה ומכל מקום בכל זה צריך להתענות מקצת היום זמן מועט יותר ממה שהוא רגיל כגון שרגיל לאכול בשעה רביעית יאכל בשעה חמישית וי"א דאפילו הפצירו בו לשמחת מריעות שרי מפני דרכי שלום אבל מלשון השו"ע שכתב מפני כבוד אדם גדול משמע דדוקא מפני כבודו שמפציר בו אבל מפני שאר אנשים לא:
(י) (י) לוה ופורע וכו' וא"צ להתיר הנדר:
(יא) (יא) בתחילת הנדר ר"ל אע"פ שקבלו מאתמול במנחה כיון שקבלה זו לא הוי עתה תחלת הנדר אלא ממה שהוסכם אצלו בתחלה להתענות איזה יום ושם לא בירר היום:
(יב) (יב) מקרי תענית זה ואינו וכו' עיין בט"ז שדעתו דאם מצטער מתעניתו ומתענה מקצת היום יכול ללות ולפרוע יום אחר אפילו ביום זה אבל דעת המ"א ועוד כמה אחרונים דאין יכול ללות ולפרוע אלא בקבלת תענית סתם וגם שם דוקא כשהתענה מקצת היום וכנ"ל:
(יג) (יג) ב' וה' כל השנה דהו"ל יום מיוחד ולא יכול להחליפו לימים אחרים וגם אין יכול לשנותו לשנה אחרת דכיון דאמר השנה שנה זו דוקא אבל אם נדר להתענות בה"ב חצי שנה או שנה ולא אמר השנה לא מיקרי יום זה ויכול ללות ולפרוע בבה"ב אחרים לאחר שיכלה חצי שנה או שנה ראשונה אבל על ימים אחרים כגון אגד"ו אין יכול להחליף דאפשר דדוקא על ימים אלו קפיד שהם ימי רצון. וכתבו אחרונים דמי שנדר להתענות בה"ב יכול להחליף ולהתענות הב"ה דכונתו היה רק לימים אלו שהם ימי רצון:
(יד) (יד) תענית חלום או יא"צ:
(טו) (טו) אפילו בעשי"ת פי' שמיוחדים אלו ימים דוקא והו"א דאסור לאכול:
(טז) (טז) ברית מילה או פדה"ב או שאר סעודת מצוה:
(יז) (יז) מצוה וכו' וא"צ לצום יום אחר עבור זה:
(יח) (יח) לאכול ופשוט דבמקום דמותר לאכול על הסעודה אינו תענית כלל ומותר אח"כ לשתות ולאכול אף בביתו ומיהו קודם הסעודה אסור לאכול ולשתות בביתו מיהו הבעלי ברית מותרים לאכול ולשתות מיד דיו"ט שלהם הוא ובספר א"ר מסתפק דאפשר דדוקא אחר תפלת המנחה ע"ש:
(יט) (יט) כי לא נהגו וכו' ואם יודע לפני ר"ה שיאכל בין ר"ה ליוה"כ על ברית מילה או שארי סעודת מצוה מחוייב להתענות עוד יום אחד לפני ר"ה דהא מהאי טעמא מתענין ד' ימים לפני ר"ה נגד ד' ימים שאוכלין וכ"ש אם אירע הסעודת מצוה בארבעה ימים שלפני ר"ה שמתענין יום אחד נגדו. אמנם אם ר"ה הוא ביום ה' דליכא אלא ד' ימים לפני ר"ה א"צ להתענות יום אחד קודם שבת דמעיקרא לא קיבלו עלייהו אלא להתענות בימי הסליחות ולא בימים האחרים:
(כ) (כ) להתענות וכו' ואם חל יום ל"א של לידת בנו בשבת שצריך לעשות הפדיון ביום א' דהוא פדיון שלא בזמנו מסתפק המ"א אם הוי סעודת מצוה ומותר לאכול כשחל בעשי"ת או לא (ואינו דומה לברית מילה דהוי סעודת מצוה אף שלא בזמנו דהתם כל שעתא ושעתא זמניה הוא כדי שלא יהיה ערל משא"כ לענין פדיון הבן) וע"כ מצדד דיעשה הסעודה אח"כ בלילה [ובדגול מרבבה כתב דטוב יותר שיעשה הפדיון והסעודה בליל מוצאי שבת ע"ש] וכתב הרמ"א דכל זה דוקא בכהאי גוונא אבל בשאר תענית שגוזרים הצבור אסור לאכול אף בסעודת מצוה. וע"כ אם חל פדיון הבן ביום ת"צ אף שנוהגים לפדותו ביום התענית הסעודה אין עושין ביום כ"א אח"כ בלילה [מ"א] ובהגהת חתם סופר מצדד דאף בזה יעשה הפדיון והסעודה בליל כניסת יום ל"א ע"ש. עוד כתב המ"א צ"ע כשמתענים כ' סיון במלכות פולין אם מותר לאכול על סעודת מצוה [דאפשר דהוא בכלל שאר ת"צ דאסור וכנ"ל] ומיהו בזמנינו ע"פ הרוב עושין כל הסעודות בלילה ומיהו פ"א חל כ' סיון בע"ש והיה סעודת ברית מילה וצוה הרב לאכול ביום מפני שלא ימצאו אנשים שילכו בלילה. ובעיר שאין מתענין כ' סיון ויש שם אנשים ממקומות שמתענין אם צריכין להשלים למנין מותרים לאכול אפילו בכל הימים [ח"א]:
(כא) (כא) ואם קבל עליו וכו' ר"ל דכל זה דוקא כשלא קבל עליו התענית אלא שסמך עצמו על המנהג או שענה אמן כשמברכין בה"ב דאז לא קיבל עליו בנדר ואם רצה שלא להתענות רשאי ולכן אפילו לא ידע שיזמינו אותו לסעודה והתחיל להתענות מ"מ מותר לאכול בסעודת מצוה אבל אם קיבל עליו התענית במנחה שעשה יותר ממנהג צריך לקיים ולהתענות אף בסעודת מצוה [לבוש] ודעת המ"א ואיזה אחרונים דאף כשקיבל עליו במנחה מותר כיון שקבלתו היה עבור המנהג ורמ"א מיירי במי שאינו מתענה כל בה"ב או כל עשי"ת אלא שמתענה יום או יומיים ונמצא דזה צריך מדינא לקבל במנחה ודינו כאלו מתענה באמצע השנה שהרי אינו תלוי במנהג וע"כ חייב להתענות. והנה מהגר"א משמע שמפרש כהלבוש ומ"מ נראה דבזה יכול ללות ולפרוע תענית אחרת דבלא"ה יש כמה ראשונים דס"ל דאפילו באומר הרני מקבל להתענות למחר יכול ללות ולפרוע:
(כב) (כב) בתעניתו היינו בתענית יחיד אבל תענית שגוזרים הצבור לא מהני פדיון אם לא שהתנו כן הצבור:
(כג) (כג) יכול לפדותו וכו' משום דאומדן דעתא דאדעתא דהכי קיבל דתענית נחשב לצדקה וכיון שנותן דמי חלבו ודמו לעניים יצא:
(כד) (כד) בממון ושיעור הפדיון העשיר לפי עשרו דהטעם משום ששקול צער הממון נגד צער התענית וע"כ בכל אחד לפי מה שהוא:
(כה) (כה) בקיבל עליו תענית בעלמא ר"ל ולא ייחד בשעת הקבלה לאיזה יום דבייחד שאמר אז הרני בתענית למחר דינו כנודר ליום זה וכנ"ל בס"ב ועיין בבה"ל:
(כו) (כו) מי שנדר להתענות וכו' וה"ה מי שנתחייב להתענות מכח תשובה:
(כז) (כז) יכול לדחותם וכו' ר"ל אף דהנדר היה בימי הקיץ מ"מ שרי לדחותם אחרי שלא התנה שיהיו התעניתים בימי הקיץ:
(כח) (כח) עד ימות החורף עיין מ"א דהיינו דוקא בנאנס שאינו יכול לקיים תיכף אבל בלא"ה אינו רשאי לדחותם דחיישינן שמא ימות אם לא שהוא זמן מועט עד ימות החורף וכן פסק במחנה אפרים הלכות נדרים סימן ט"ו דצריך לקיים מיד אך אם הנודר עצמו אומר שבלבו היה שלא לעשותם מיד פשיטא דנאמן מה שבינו לבין קונו:
(כט) (כט) ויכול ללות וכו' היינו במה דאיתא לעיל בס"ב דלוה ופורע:
(ל) (ל) שלשה ימים ונוהגים להתענות עוד שני שעות בליל ד' שיהיה ע"ד שעות סימן לדבר שובה ישראל ע"ד ד' אלקיך והאוכלים בתחלת הלילה לא הפסידו שהוא כמנין חסד. והמתענים שני ימים רצופים טוב שיתענו שעה א' בלילה שאחר התעניתים ויפסיקו ג"כ שעה אחת מבע"י [היינו קודם התחלת התעניתים] דאז יחשב כמו כ"ז תעניתים דיום ראשון הוי תענית אחד ואח"כ עולה כל שעה ליום א'. ושעה לאו דוקא דמקצת היום ככולו:
(לא) (לא) מכח תשובה היינו מכח תיקוני תשובה המבואר בספרים. ומ"מ טוב יותר שיצום מפוזרים שבכל עת יהיה לבו נכנע ויהיו חטאיו נגדו תמיד [מ"א]:
(לב) (לב) צריך לקיים מה שנדר עיין בפמ"ג שמסתפק להיפך אם נדר להתענות שני ימים רצופים אם יכול לשנותם לצום ארבעים יום שאינם רצופים ע"ש:
(לג) (לג) הכא מודה דהתם אדעתא שיצטער לא קבל עליו ולכן יכול ללות משא"כ הכא דסוף סוף יצטער לכן צריך לקיים מה שקבל עליו [ד"מ]:
(לד) (לד) שלפני יוה"כ ויתחיל להתענות אחר ט"ו באב ולא יתענה בשבת ור"ח ואותם התעניתים שמתענים למספר ארבעים יום א"צ להשלים. והמתענה א"צ לקבל תענית לכל יום בפ"ע אלא יכול לקבלם בפ"א בעת שמתחיל:
(לה) (לה) שמי שקבל עליו ואפילו לא אמר דרך נדר רק בקבלת תענית בעלמא:
(לו) (לו) או בראש חדש נראה דהמתענה ת"ח בר"ח ניסן או בר"ח אב דא"צ למיתב תענית לתעניתו דהא י"א דמצוה להתענות בם כמ"ש סימן תק"פ:
(לז) (לז) או בערב יום הכפורים ודוקא הנך ימים הא שאר ימים שא"א תחנון כחדש ניסן ול"ג בעומר וט"ו באב ושבט ובין ובין יוה"כ לסוכות א"צ למיתב תענית לתעניתו [פמ"ג]:
(לח) (לח) ועיין לעיל סימן רפ"ח ס"ד שם מבואר דין מיתב תענית לתעניתו:
(לט) (לט) אין תענית צבור בבבל וה"ה בכל חוץ לארץ כדמוכח לקמן סימן תקע"ה ס"י:
(מ) (מ) הלכך יחיד שקבל עליו תענית לא חיישינן וכו' מלשון זה משמע דבא"י אם קבל עליו תענית סתם חיישינן שמא ת"צ קבל עליו וצריך להפסיק מבע"י ואסור במלאכה. ואולי דכהיום שאין מצוי להתענות הת"צ המבוארים לקמן בסימן תקע"ה ס"ג מסתמא כונתו אסתם תענית וצ"ע ועיין לקמן שם ס"י מש"כ בענין זה:
(מא) (מא) שמת אביו או אמו ר"ל שבשנה שמת בו אביו לא היה השנה מעוברת ובשנים הבאים אח"כ איתרמי שנה מעוברת דעת המחבר דסתם אדר הוא אדר שני וי"א להיפך וגם יש בענינינו טעם דאין מעבירין על המצות:
(מב) (מב) מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם עיין במ"א שמסיק דאם קבל עליו בנדר להתענות יום שמת בו אביו או רבו מחוייב להתענות בשניהם דכן הוא העיקר לדינא [וכ"כ הגר"א] אכן אם לא קבל עליו בפירוש רק מצד מנהגא שמנהג להתענות יום שמת בו אביו ואמו א"צ להתנהג לעולם אלא כמו שנהג בפעם ראשונה כשמתרמי לו השנה מעוברת דמעיקרא אדעתא דהכי קבל עליה אכן בפעם ראשונה גופא אם בא לימלך כיצד לעשות הנכון לומר לו שיתענה בשניהם (אכן אם קשה לו להתענות בשניהם נראה שטוב יותר שיברור לו יום ראשון דכן הוא המנהג) אכן האבלים אין צריכין ליתן לו קדיש אלא פ"א וכיוצא בזה כתבו בשם רש"ל מי שאינו יודע יום שמת בו אביו ואמו יברור לו יום אחד אך אל יסיג גבול אחרים לומר קדיש. אם מת אביו ביום ראשון דר"ח אדר שני יתענה לשנה הבאה שהיתה שנה פשוטה ביום א' דר"ח אדר ולא בכ"ט בו דלעולם אדר של שנה פשוטה עומד תחת אדר שני של שנה מעוברת. ומי שמת אביו ביום ראשון דר"ח כסליו ולשנה הבאה היה חשוון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום אחד צ"ע מתי יתענה אם בכ"ט לחשוון שהוא יום א' לפני ר"ח כסליו דהא לעולם יום שני עיקר שמונין למועדות משני וא"כ היה יום פטירת אביו יום אחרון מחודש חשוון וגם עתה יקבע ביום אחרון לחודש זה או נימא דעכ"פ הוי שם ר"ח עליו ולכן יקבע יום היא"צ עתה ג"כ בר"ח [ולא להתענות בו דהא אין מתענין בר"ח כדלקמיה אלא להדליק בו נר ולומר קדיש] ומסיק המ"א דאם שנה ראשונה למיתת אביו השנה היא חסרה וכמש"כ וא"כ עדיין לא הוקבע הענין עליו בנדר יקבע היא"צ בכ"ט לחודש חשוון וכמש"כ הטעם אבל כששנה הראשונה היא ג"כ מלאה א"כ צריך ליקבע היום בר"ח ולכן אף בשנים הבאים אחריהם אף שהם חסרים יקבע בר"ח ויש מאחרונים שסוברין דלעולם יקבע בר"ח והעולם נוהגין כהמ"א:
(מג) (מג) ביום מיתת אביו דהיינו דאם מת בג' ימים לאיזה חודש צריך להתענות בשנה הבאה ג"כ בג' ימים לחודש זה ואף דאינו אותו יום של ימות השבוע:
(מד) (מד) ולא ביום קבורה ואפילו בשנה ראשונה שהאבילות של יב"ח מתחלת מיום הקבורה אפ"ה יא"צ הוא ביום המיתה ולא מיבעי אם יום הקבורה היה למחרת יום המיתה דאז נשלם הי"ב חודש של אבילות ג"כ ביום המיתה עצמה אלא אפילו היה יום הקבורה שנים או ג' ימים אחר יום המיתה דאז נמשך האבילות י"ב חודש אחר יום המיתה מ"מ היא"צ לעולם ביום המיתה קבעינן וי"א דבזה שיום הקבורה נמשך איזה ימים לאחר יום המיתה קבעינן היא"צ בשנה ראשונה ג"כ ביום הקבורה אבל בשאר השנים לכו"ע יקבע ביום המיתה:
(מה) (מה) אין מתענין כלל אבל להדליק נר ולומר קדיש יהיה באותו יום:
(מו) (מו) וכן בשאר ימים וכו' וה"ה אם הוא בעל ברית א"צ להתענות דיו"ט שלו הוא ואם ירצה יתענה רק עד מנחה גדולה. טוב להתענות יום שמת בו רבו מובהק כי חייב בכבודו יותר מכבוד אביו [של"ה]:
(מז) (מז) די בהליכה זו שהרי לא נדר אלא לילך וקיים הדבר אבל אם נדר להוציא יו"ד זהובים בהליכה זו ואח"כ השכירוהו ללכת שם לא יצא י"ח:
(מח) (מח) ואירע בהם תענית חובה ואפילו בעת שנדר לא אמר אלו הימים אלא אמר סתם שמקבל עליו לצום מהיום מ' יום רצופים:
(מט) (מט) עולין לו ודוקא בתענית חובה שהוא שלא ע"י נדר אבל אם היה עליו חוב ע"י נדר כגון שנדר לצום בב' וה' ואח"כ נדר לצום מ' רצופים אין ב' וה' עולה לו דהם שני נדרים [אם לא שיאמר דכונתו היה שיעלה בחשבון הארבעים] ומ"מ מי שרגיל מכבר להתענות י' ימי תשובה דהוי ג"כ כעין נדר ואח"כ נדר בט"ו באב להתענות ארבעים יום רצופים עולין לו העשרה ימים בתוך חשבון הארבעים דודאי כונתו נגד מ' יום שעלה משה בהר כמ"ש ס"ד וא"כ הו"ל כאלו אמר מ' ימים אלו דפשוט דאפילו היה בהם כמה תעניתים עולים לו מי שרגיל להתענות י' ימי תשובה ואירע יום שמת בו אביו בין ר"ה ליוה"כ א"צ להוסיף להתענות ה' ימים לפני ר"ה מידי דהוי אצום גדליה ויוה"כ שהם חובה ועולין בתוך הי' ימים ואם יום שמת אביו הוא לפני ר"ה בימי הסליחות צריך להתענות ד' ימים חוץ מיום ההוא ואם חל ביום ראשון של סליחות או בער"ה א"צ להתענות כנגדו יום אחר דימים אלו הם קבועים לעולם בתוך העשרה ימים:
(נ) (נ) אלא דואג ואונן וישמור עצמו מן הכעס. ואם יש לו משא ומתן יעשה באמונה ובנחת ביותר שלא יבוא לכלל כעס:
סימן תקסט
(א) (א) יחיד המתענה וכו' החילוק בין צבור ליחיד דצבור לב ב"ד מתנה עליהן וגם דאין מטריחין על הצבור אבל ביחיד כיון שלא התנה בפירוש שאם תעבור הצרה לא יתענה מחוייב להשלים כפי קבלתו:
(ב) (ב) או מת וה"ה לענין מי שהתענה על צרה שתעבור ממנו שנתחייב ממציקיו לאיזה עונש והוצרך לקיים:
(ג) (ג) צריך להשלים וכו' דכיון שקבל עליו תענית סתם ולא התנה אמרינן דדעתו היה אקבלה זו מתוך שקבל עליו תענית תהיה מקובל תפלתו שיתפלל על החולה ועל הצרה:
(ד) (ד) כל התעניות שקיבל וכו' היינו לאו דוקא אותו יום משום דהתחיל להתענות אלא אפילו אם קיבל על עצמו כמה תעניתים בשביל אותו דבר מחוייב להשלימם וכן שארי נדרי צדקה שקיבל עליו בשביל שיחיה פלוני אף אם מת צריך לקיים. ועיין ביו"ד סימן ר"כ סט"ו בהג"ה דדוקא בשלא נדר בלשון תנאי אבל אם אמר אם יחיה פלוני אתענה או אתן כך וכך לצדקה ומת אינו מחוייב להתענות וליתן:
(ה) (ה) ונענו משמע לכאורה דדוקא נענו אבל בהתענו בשביל חולה שיתרפא ומת אפילו צבור חייבין להשלים אף שמת קודם חצות ויש מקילין בצבור אף בכה"ג:
(ו) (ו) קודם חצות דעדיין לא התחיל התענית דעד חצות זמן סעודה היא עדיין משא"כ לאחר חצות:
(ז) (ז) ונודע שקודם קבלת התענית דנמצא שהיתה הקבלה בטעות אבל אם עברה אחר קבלת התענית אף שלא התחיל עדיין להתענות צריך להשלים [א"ר וש"א]:
(ח) (ח) אחר חצות ר"ל אפילו לאחר חצות שעבר רוב היום בתענית אפ"ה לא ישלימו וכ"ש קודם חצות:
(ט) (ט) אין צריכים להשלים ובזה אין שייך לת"ח ורוב צבור להחמיר כיון שהיה בטעות אם לא שכבר העריב היום ביותר:

[רפי סאם]

@חד-צורבא שים את זה בספוילר
תודה

[חד צורבא]

@רפי-סאם
שולחן ערוך הלכות אבילות

Spoiler

סימן שמג
(א) מצות הלויית המת. ובו ב' סעיפים: מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה שכל הרואה מת ואינו מלווהו עד שיהא לו כל צרכו בר נידוי הוא ואם יש חבורות בעיר שכל אחת מתעסקת במתים ביומה מותר ביום שאינה יומה בד"א שלא בשעת הוצאתו אבל בשעת הוצאתו הכל בטלים כדלקמן:
(ב) בכפר קטן אין שואלין שלום זה לזה כשהמת בעיר: הגה וכל שכן שאין שואלים בשלום כשיש מת על בית הקברות (כתבי מהר"ר אסרלין סימן כ"ה בשם ספר חסידים) אבל כשאין מת שם שואלין ברחוק ארבע אמות מן הקבר (בתוס' דאלפס פרק ג' דמ"ק והכל בו בשם הר"מ):
סימן שמד
(א) חיוב ההספד וגודל שכרו וכיצד ועל מי מספידין. ובו כ' סעיפים: מצוה גדולה להספיד על המת כראוי ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי אלא מזכירין מדות טובות שבו ומוסיפין בהם קצת רק שלא יפליג ואם לא היו בו מדות טובות כלל לא יזכיר עליו וחכם וחסיד מזכירין להם חכמתם וחסידותם וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו גורם רעה לעצמו ולמת:
(ב) כשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים כראוי להן. (ונספדות בין האנשים וחכמים) (טור):
(ג) במקום שרגילין להשכיר מקוננות להספיד חייב להשכיר מקוננות להספיד על אשתו ואם לא רצה בא אביה ומשכיר ומוציא ממנו בעל כרחו:
(ד) קטן בן כמה שנים יהיה כשמספידין עליו עניים בני חמשה עשירים בני ששה בני זקנים כבני עניים אבל צדוק הדין וקדיש אומרים על תינוק משעברו עליו שלשים יום: הגה ואין נוהגים כן אלא עד שיהיה בן י"ב חדש שיוצא במטה כדלקמן סימן שנ"ג סעיף ה':
(ה) בני עשירים ובני חכמים מוסיפין קצת על שבח מעשיהם:
(ו) תינוק שיודע לישא וליתן מספידין אותו במעשה עצמו ואם אין לו מעשים מספידין אותו במעשה אבותיו ואם אין להם מעשים מספידין להם במעשה קרוביו:
(ז) הכלה מספידין אותה בין במעשה אביה בין במעשה בעלה:
(ח) המחותך והמסורס והנפלים ובן ח' וכן בן ט' מת והעובד כוכבים והעבדים אין מתעסקין להספד וללוות:
(ט) יורשים שאינן רוצים לפרוע שכר הספדן מוציאין מהם בעל כרחם:
(י) מי שצוה שלא יספדוהו שומעין לו. (אבל אם צוה שלא לנהוג עליו ז' וגזירת שלשים אין שומעין לו) (מהרי"ו סימן ד'):
(יא) איסור תלישת שיער וכן שריטה על מת בסימן ק"פ:
(יב) העם העוסקים בהספד כל זמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין את שמע ומתפללין אין המת מוטל לפניהם הם יושבים וקורין והאונן יושב ודומם הם עומדים ומתפללין והוא מצדיק עליו את הדין ואומר יהי רצון מלפניך ה' א-להי שתגדור פרצותינו ופרצות עמך בית ישראל:
(יג) לאחר קבורה מפסיקין ההספד בין לקריאת שמע בין לתפלה. (ועיין באורח חיים סימן ע"ב):
(יד) אין עושין שני הספדין בעיר אחת אלא א"כ יש שם רוב עם ליחלק לשנים ויהיה בכל הספד עם כדי צרכו:
(טו) אין עושים שני הספדים בעיר אחת אלא אם כן יש כדי לספר שבחיו של זה ושבחיו של זה:
(טז) אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת כגון צרכי קבורתו והספד אבל שאר כל דבר אסור והני מילי בדברי תורה אבל במילי דעלמא לית לן בה:
(יז) מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת בתוך ארבע אמותיו או בבית הקברות (מהרא"י בביאור מא"ח לדעת רמ"ה):
(יח) חכם שמת בית מדרשו בטל שסופדין אותו כל שבעה אבל שאר מדרשות עוסקין בתורה אפי' בשעת הספד ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצים בבית מדרשו אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם. אב בית דין שמת כל מדרשות שבעיר בטלין והרגילין להתפלל בב"ה משנים מקומם. נשיא שמת כל בתי מדרשות שבכל מקום שמספידין אותו בטלים ואחר ההספד אין נכנסים לבית המדרש אלא מתחברי' שנים שנים ולומדין בבתיה' וכל בני העיר מתפללים בבית האבל בין בחול בין בשבת חוץ מקריאת התורה בשבת ושני וחמישי שקורין בב"ה ולא [יטיילו] בשוק אלא יושבים משפחות משפחות ודוים כל היום:
(יט) מספידין תלמידי חכמי' ונשותיהם בב"ה ובבית המדרש אבל לא שאר העם:
(כ) חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש ומניחין המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו שם וכשמוציאים המטה סופדים אותו עד בית הקברות וביום הז' עולים לבית הקברות ומבקרין אותו וכן ביום שלשים ותכלית י"ב חדש מבקרין ומשכיבין אותו:
סימן שמה
(א) דין המאבד עצמו לדעת ומנודה והרוגי ב"ד והפורשין מן הצבור. ובו ח' סעיפים: המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו ולא קורעין ולא חולצין אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים:
(ב) איזהו מאבד עצמו לדעת כגון שאמר הרי הוא עולה לראש הגג וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גבי סייפו הרי הוא בחזקת כל המתים ומתעסקים עמו ואין מונעין ממנו דבר: הגה מי שגנב וגזל ועל ידי זה נהרג בדין מלכות מתאבלים עליו אם אין בו סכנה מפני אימת המלכות ולא מקרי מאבד לדעת (מהרי"ו סימן קי"ד) :
(ג) קטן המאבד עצמו לדעת חשוב כשלא לדעת וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר:
(ד) מנודה שמת דינו כמאבד עצמו לדעת אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ומניחין אבן על ארונו והני מילי באפקירותא כשעובר על ד"ת אבל בממונא כיון שמת פטור מגזירתם ואין מניחין אבן על ארונו ומספידין אותו כראוי:
(ה) כל הפורשים מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר האומות וכן המומרים והמוסרים כל אלו אין אוננים ואין מתאבלים עליהם אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים: הגה הפורש מן הצבור ולא רצה לשאת עמהם במסים וארנוניות מתאבלים עליו (תשו' רשב"א סי' תשס"ג) אבל אין שאר בני העיר צריכים לבטל ממלאכתן בשבילו לעסוק עמו (כן משמע בנ"י סוף מ"ק):
(ו) קטן בן שנה או שנתיים שהמיר עם אמו ומת אין מתאבלין עליו. (ועיין לעיל סימן ש"מ סעיף ה'):
(ז) מי שנפל בים או טבע בנהר או אכלתו חיה אין מונעין ממנו דבר:
(ח) ארון העובר ממקום למקום אם שלדו (פירוש השדרה וצלעותיה) קיימת עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים אם יש אבלים שמתאבלין עליו ואם אין שלדו קיימת אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים:
סימן שמו
מי שקרובו צלוב בעיר לא ידור בה. ובו סעיף אחד: מי שהיה בעלה עמה צלוב בעיר או שאשתו עמו צלובה בעיר או אביו ואמו ועדיין לא כלה הבשר כולו לא ישהה בתוכה אא"כ היתה גדולה כאנטוכיא שאין אלו מכירין את אלו ולא ישהה בצד זה אלא בצד זה:
סימן שמז
(א) שלא לעורר על מתו שלשים יום לפני הרגל. ובו ג' סעיפים: מי שמת לו מת לפני שלשים יום הסמוכים לרגל לא יספדנו משיכנסו שלשים יום הסמוכים לרגל ואפי' יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו מת בתוך שלשים שמותר לספדו ואפילו מת ערב הרגל אסור להספיד עמו על המת שמת לו לפני שלשים יום קודם המועד:
(ב) מי שבאה לו שמועה בתוך שלשים יום קודם הרגל נראה לי שמותר לספדו אף על פי שהיא רחוקה:
(ג) מה שאנו נוהגין בתשלום השנה לקונן ולהזכיר נשמות נראה לי שאינו בכלל זה ומותר לעשותו סמוך לרגל:
סימן שמח
(א) דין שרפה על המת והאומר אל תקברוני. ובו ג' סעיפים: שורפין על המלכים (או על הנשיאים) (טור בשם תוספתא) מטתן וכלי תשמישן אבל על ההדיוטות אסור:
(ב) האומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו אלא מוציאין מיורשיו כל צרכי קבורתו בעל כרחו וכן כל מה שרגילין לעשות לבני משפחתו ואפילו האבן שנותנין על הקבר והוא שירשו ממון מאביהם:
(ג) אפילו מי שאין לו ממון שצוה ואמר אל תקברוהו אין שומעין לו:
סימן שמט
(א) איסור הנאה במת ובתכריכיו. ובו ד' סעיפים: מת בין עובד כוכבים בין ישראל תכריכיו אסורים בהנאה ודוקא שהזמינם לצרכו ונתנם עליו אבל בהזמנה לבד אפילו עשאם לצרכו לאחר שמת לא נאסרו דהזמנה לאו מלתא וכן אם נתנם עליו ולא הזמינם לכך בתחילה עדיין לא נאסרו:
(ב) נויי המת המחוברים בגופו כגון פאה נכרית וכיוצא בה אסורים כמו המת עצמו (ודוקא כשהם קשורים בשערות גופן אבל אינן קשורים מותר (כך משמע מפרש"י פ"ק דערכין) ולכן מותר ליטול טבעות שבידם של מתים וכיוצא בזה) במה דברים אמורים בסתם אבל אם צוה שיתנו נוי גופו המחוברים בו לבנו או לבתו או לצורך דבר אחר מותרים אבל שערו ממש אפילו אם צוה עליו אסור בהנאה: הגה אשה שיוצאת ליהרג נהנין בשערה אף על פי שנגמר דינה אין שערותיה נאסרים עד שתקטל (טור):
(ג) אם היו אביו ואמו מזרקים עליו כלים מצוה לאחרים להצילן אם לא נגעו במטה הנקברת עמו: הגה ואם הצילן חייב בשמירתן ואם החזירן לאביו ולאמו וחזרו וזרקום ונאסרו חייב המחזיר לשלם דהוי כזרקן למקום גדודי חיות ולסטים (במרדכי פרק המוכר את הספינה תשובת מהר"מ) : אבל אם נגעו בה אסורים אם הם של אותו שזרקן עליו והוא שיזרקם על דעת שיקברם עמו (טור בשם רא"ש והוא סוף מ"ק) הגה הדף שטיהרו עליו וכל הכלים שמוליכין המת עליהם לקבורה לא נאסרו דהרי לא נתנם שם ע"מ לקבור עמו (תשובת מהרי"ל סימן נ"ה וכך משמע מדברי הרא"ש שהביא הטור):
(ד) כל המרבה כלים על המת הרי זה עובר משום בל תשחית:
סימן שנ
דברים העשויים למת ואין בו משום דרכי האמורי. ובו סעיף אחד: אם רצו מתירין שערות לכלות ומגלים פני חתנים ונותנין דיו וקולמוס בצדו ותולין מפתחו של מת ופנקסו בארונו משום עגמת נפש ועושים חופות לחתנים וכלות ותולין בהם דברים שלא הביאו אוכל נפש אבל דברים שהביאו אוכל נפש אסור מפני שהם נאסרים בהנאה:
סימן שנא
(א) דין כלאים וציצית למת. ובו ב' סעיפים: תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים:
(ב) אין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית: הגה וי"א דאין צריך ציצית (טור בשם י"א) ונהגו לקברו בציצית אך שפוסלין תחילה הציצית או כורכין אחד מן הכנפות:
סימן שנב
(א) באיזו בגדים קוברין ואין האיש מלביש את האשה. ובו ד' סעיפים: אין קוברין המת בתכריכים יקרים אפילו לנשיא שבישראל:
(ב) נהגו לקבור בבגדים לבנים:
(ג) האיש אינו כורך ומקשר האשה אבל האשה כורכת ומקשרת האיש:
(ד) מעצימין עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרין לחייו ופוקקין נקביו אחר שמדיחין אותו במיני בשמים וגוזזין שערו: הגה וצפרניו ומדיחים אותו היטב בכל מקום שיהא נקי מכל טומאה (בנימין זאב) וטחין ראשו בביצים טרופים בקליפתן שגלגל הוא שחוזר בעולם (כל בו):
סימן שנג
(א) היאך מוציאין מת גדול או קטן ובאיזו מטה. ובו ז' סעיפים: בראשונה היו מגלים פני עשירים ומכסים פני עניים מפני שמשחירים בשנת בצורת והיו עניים חיים מתביישים התקינו שיהיו מכסים פני הכל:
(ב) אין מניחין ספר תורה על מטתו של חכם:
(ג) כבודו של חכם להוציאו דרך הפתח ולא לשלשלו דרך גגות ובמטה ראשונה ולא לשנותו ממטה למטה:
(ד) תינוק בן ל' יום מוציאים אותו בחיק לבית הקברות ולא בארון ונקבר באשה אחת ושני אנשים אבל לא באיש אחד ושתי נשים משום יחוד ואין עומדים עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ואפי' אי קים לן שכלו לו חדשיו:
(ה) בן ל' יום גמורות יוצא בגלוסקמא (פי' ארון ויישם בארון ת"י ושוון יתיה בגלוסקמא. נ"י) הניטלת באגפיים (פי' נסר רחב ופי' אגפיים זרועות) ועומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלי' בן י"ב חדש יוצא במטה וכל היוצא במטה רבים מצהיבים עליו ושאינו יוצא במט' אין רבים מצהיבין עליו וכל הניכר לרבים רבים מתעסקים בו וכל שאינו ניכר לרבים אין רבים חייבים להתעסק בו:
(ו) תינוק שמת קודם שנימול מוהלין אותו על קברו בלא ברכה וקורין לו שם:
(ז) אין מוציאין מת במטה אלא אם כן היה ראשו ורובו קיים:
סימן שנד
עיר שיש בה שני מתים איזה קודם. ובו סעיף אחד: עיר שיש בה שני מתים מוציאין את הראשון ואח"כ מוציאין השני ואם היו מלינים הראשון מוציאין השני חכם ות"ח מוציאין החכם ת"ח ועם הארץ מוציאין ת"ח איש ואשה מוציאין האשה מפני שקרובה לבי' הניוול הוציאו הראשון וקברוהו אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים עד שיוציאו השני הוציאו השני וקברוהו באים ועומדים בשורה מנחמים ופוטרים את הרבים ואין מנחמים שני אבלים כאחד אלא אם כן היה כבודם שוה וקילוסן שוה:
סימן שנה
דברים שמשנים באשה יותר מבאיש. ובו סעיף אחד: אין מניחין מטה של אשה ברחוב מפני הכבוד (ואין עולין בחבר עיר על האשה) (טור):
סימן שנו
גבו לצורך המת והותירו. ובו סעיף אחד: מת שלא היה לו צרכי קבורה וגבו לו והותירו אם כשגבו יחדו לצרכי זה המת ינתנו ליורשיו ואם לאו יעשו מהם צרכי מתים אחרים:
סימן שנז
(א) איסור הלנת המת ומתי מותר להלינו. ובו ב' סעיפים: אסור להלין המת אלא אם כן הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין או מקוננות או כדי שיבאו קרובים או להשמיע עיירות:
(ב) כל המתים הממהר להוציא מטתו הרי זה משובח אבל על אביו ועל אמו ה"ז מגונה אא"כ היה ערב שבת או ערב יו"ט או שהיו גשמים מזלפים על מטתו:
סימן שנח
(א) נושאי המטה פטורים מקריאת שמע ומתפלה. ובו ג' סעיפים: נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן בין אותם שהם לפני המטה בין אותם של אחריה מאחר שלמטה צורך בהם פטורים (מקריאת שמע) ושאר המלוין את המת שאין למטה צורך בהם חייבים (ועיין בא"ח סימן ע"ב):
(ב) אין מוציאין את המת סמוך לק"ש כל שאין שהות להוציאו לקברו קודם שיגיע זמן קריאת שמע ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין כדי לקרות: הגה ויש להמתין מלקברו עד שיוכלו לשער שכבר התפללו רוב הקהל ואין חילוק בזה בין ק"ש של שחרית לק"ש של ערבית ויש מקילין בשל ערבית הואיל וזמנה כל הלילה (מבואר בא"ח סימן ע"ב):
(ג) במקום שיש כתפים מיוחדים לשאת את המטה אסורי' בנעילת הסנדל שמא יפסיק סנדלו של אחד מהם ונמצא מתעכב מהמצוה: הגה יש מקומות שנהגו שהאבלים יוצאים ראשון מן הבית והקרובים והמטה אחריהם והרחוקים נותנין המת על המטה ולוקחים האבלים והקרובים המטה על כתפיהם ואחר כך שאר העם (כל בו) יש אומרים כשמגיעים עם המת לקברות מעמידים אותו כל ד' אמות קודם שנקבר (שם וב"ז) וכן נהגו האידנא להעמידו ב' ג' פעמים קודם שאומרים עליו צדוק הדין ובימים שאין אומרים צדוק הדין אין צריכים להעמיד אותו (מ"כ בשם מהרי"ל):
סימן שנט
(א) מקום יציאת המת והאבלים. ובו ב' סעיפים: מקום שנהגו לצאת נשים לפני המטה יוצאות מקום שנהגו לצאת לאחר המטה יוצאות ועכשיו נהגו שאין יוצאות אלא לאחר המטה ואין לשנות:
(ב) יש למנוע מלצאת נשים לבית הקברות אחר המטה:
סימן שס
מת וכלה ומילה איזה קודם. ובו סעיף אחד: אם פגעו מת וכלה זה בזה מעבירין המת מלפני הכלה וכן אם אין בעיר כדי לזה ולזה מקדימין ומכניסין הכלה לחופה ואחר כך קוברים המת אבל אחר שנכנסה לחופה ויש לפניו לנחם אבל ולשמח חתן תנחומי האבל קודם וכן הבראת האבל קודם למשתה של חתן במה דברים אמורים שיש בידו ספוק כדי שניהם אבל אם אין בידו כדי שניהם משתה החתן קודם. (חתן ואבל בב"ה יוצא החתן עם שושביניו תחילה ואחר כך האבל והמנחמים וכן הקרואים שלהם אוכלים עם החתן כשירצו ולא עם האבל) (ב"י בשם הגהות מיימוני פ"ד) . המת והמילה מילה קודמת ואם הוא מת מצוה מת מצוה קודם:
סימן שסא
(א) הלוית המת ובטול ת"ת להלויתו. ובו ה' סעיפים: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת למאן דמתני לאחרים אין לו שיעור אפילו יש עמו כמה אלפים מתבטל בשבילו למאן דקרי ותני דהיינו שקרא ושנה ועדיין לא שנה לתלמידים אם יש ס' רבוא אין צריך להתבטל בשבילו למאן דלא קרי ותני כיון שיש לו מי שיתעסק עמו אין צריך להתבטל בשבילו והוא שיש שם עשרה (וי"א דעכשיו מן הסתם מבטלין שאין לך אחד מישראל בזמן הזה שאינו במקרא או במשנה) (ב"י בשם הריטב"א פ"ב דכתובות שכ"כ בשם סמ"ג) ואשה י"א שדינה כמאן דקרי ותני וי"א שדינה כמאן דלא קרי ותני וכן נהגו באשה ותינוק לקולא ואין מבטלין ת"ת למת כשיש מי שיתעסק עמו כל צרכו אלא עוסק בתורה ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו אם לאו אלא כיון שיש שם מי שיעשה מעשה תלמוד תורה שלו קודם ותינוקות של בית רבן אין מתבטלין כלל:
(ב) במה דברים אמורים שמבטלין תלמוד תורה ללוותו בשעת הוצאתו אבל כל זמן שמוטל לקברו אין מבטלין בשבילו ת"ת אלא אם יש חבורות בעיר שכל אחת מתעסקת יומה אותה שאינה יומה מותרת בין בלימוד בין בשאר מלאכות ובשעת הוצאה מבטלין מכל שאר מלאכות ובאים ללוותו אפילו אי לא קרי ותני דלא מפלגינן בין לא קרי ותני אלא בביטול ת"ת אבל בשאר מלאכות אפילו אי לא קרי ותני הכל בטלים ובאים ללוותו ואם אין חבורות בעיר כל בעלי מלאכות צריכים להתבטל ולהתעסק בו עד שיקבר אבל מתלמוד תורה אין צריכים להתבטל אלא בשעת הוצאתו כדאמרן:
(ג) הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש ובר נידוי הוא ולפחות ילוונו ד' אמות:
(ד) אפילו במקום שאינו צריך ללוות את המת צריך לעמוד מפניו:
(ה) ארון העובר ממקום למקום אם שלדו קיימת צריכין ללוותו כמו בשעת הוצאת המת:
סימן שסב
(א) לקבור בקרקע ואם קוברין שני מתים יחד. ובו ו' סעיפים: הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום מלין את המת ואם נתנו בארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו ומכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש אפילו בח"ל:
(ב) נותנין המת על גביו ופניו למעלה כאדם שהוא ישן:
(ג) אין קוברין ב' מתים זה בצד זה אלא אם כן היה דופן הקבר מפסיק ביניהם ולא המת בצד עצמות ולא עצמות בצד המת אבל נקבר האיש עם בתו קטנה והאשה עם בנה קטן ועם בן בנה קטן זה הכלל כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו:
(ד) אין נותנין ב' ארונות זה על זה ואם נתן כופין העליון שיפנה ואם יש ביניהם עפר ששה טפחים מותר:
(ה) אין קוברין רשע אצל צדיק אפילו רשע חמור אצל רשע קל וכן אין קוברין צדיק וכשר ובינוני אצל חסיד מופלג: (אבל קוברים בעל תשובה אצל צדיק גמור) (ב"ז):
(ו) שנים שהיו שונאים זה לזה אין לקברם יחד:
סימן שסג
(א) איסור פנוי המת והעצמות ממקומן. ובו ז' סעיפים: אין מפנין המת והעצמות לא מקבר מכובד לקבר מכובד ולא מקבר בזוי לקבר בזוי ולא מבזוי למכובד ואצ"ל ממכובד לבזוי ובתוך שלו אפילו ממכובד לבזוי מותר שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו וכן כדי לקברו בארץ ישראל מותר ואם נתנוהו שם על מנת לפנותו מותר בכל ענין ואם אינו משתמר בזה הקבר שיש לחוש שמא יוציאוהו עובדי כוכבים או שיכנסו בו מים או שהוא קבר הנמצא מצוה לפנותו (יש נוהגין לתת מעפר א"י בקבר) (א"ז) (ויש למנהג זה על מה שיסמוכו) (מדרש תנחומא פ' ויחי):
(ב) אין מוליכין מת מעיר שיש בה קברות לעיר (אחרת) אלא אם כן מחוצה לארץ לארץ: הגה או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו (כן משמע בא"ז) ואם צוה להוליכו ממקום למקום או שצוה לקברו בביתו ולא בבית הקברות שומעין לו (ג"ז שם) ומותר ליתן סיד עליו כדי לעכל הבשר מהר ולהוליכו למקום אשר צוה (רשב"א סימן שס"ט):
(ג) אין מלקטין עצמות לא מתוך הארון ולא מתוך הקבר לצד זה לקבור שם מת אחר או לצורך המקום:
(ד) מקום שנוהגין לקבור במהמורות (פי' בשוחות עמוקות מן במהמורות בל יקומו) בלא ארון עד שיתעכל הבשר ואחר כך מלקטין העצמות וקוברין אותן בארון מותר:
(ה) ארון שפינוהו אסור בהנאה אם הוא של אבן ושל חרס ישבר ושל עץ ישרף:
(ו) המוצא נסרים בבית הקברות לא יזיזם ממקומם:
(ז) אסור לפתוח הקבר אחר שנסתם הגולל אפילו אם עוררים היורשים לפתחו כדי לבדוק אם הביא שתי שערות:
סימן שסד
(א) איסור הנאה של קבר והאבן והבנין. ובו ז' סעיפים: קבר של בנין אסור בהנאה אבל קרקע עולם של קבר אינו נאסר: הגה וי"א דהקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו ונתנו עליו דהוי תלוש ולבסוף חברו אסור בהנאה (טור בשם הר"ר ישעיה) ויש אוסרים עוד לישב על האבן שנותנין על הקבר למצבה (גם זו בשמו וכ"כ הגהות אשיר"י בשם אור זרוע פ' אלו מגלחין) ויש חולקים ומתירין (טור בשם הרא"ש) הכלים שחופרין וקוברים בהם מותרים בהנאה ואין להשתמש בהן אלא מדעת הגבאי כמו בשאר צדקה (תשובת הרשב"א סימן צ"ז) : והא דקבר של בנין אסור לעולם דוקא שבנאו לשם מת ונתנו בו אפי' על דעת לפנותו ואפילו לא נתן בו אלא נפל אבל אם בנאו לשמו ולא נתנו בו מותר וכן אם נתנו בו אדעתא לפנותו ולא הזמינו מתחלה מותר לאחר שפינהו אבל אם נתנו בו על דעת להיות בו עולמית אסור אפי' לאחר שפינהו אפי' לא בנאו לשמו ואם לא בנאו לשמו ונתנוהו בתוכו והוסיף בו דימוס (פירוש נדבך והוא שורת בנין החומה) לשמו כולו אסור אפילו לאחר שפינהו ואפילו שקברו שם על דעת לפנותו ואם מכיר הדימוס שהוסיף לשמו מסירו והוא לבדו אסור ושאר הקבר מותר:
(ב) קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה והרמב"ם גורס קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה:
(ג) מת מצוה שמצאו אדם בשדה וקברו שם אפילו שלא מדעת בעל השדה אסור לפנותו שמת מצוה קונה מקומו וכל המוצאו צריך לקברו במקום שמצאו ואם מצאו על המצר שצריך לפנותו משם מפני הרבים שלא יאהילו עליו אם מצאו בין שדה בור (פיר' שאינה חרושה וזרועה) לשדה ניר (פירוש ניר נחרש ולא נזרע) מפנהו לשדה בור בין שדה ניר לשדה זרע מפנהו לשדה ניר בין שדה זרע לשדה אילן מפנהו לשדה זרע בין שדה אילן לשדה כרם מפנהו לשדה אילן ואם שתיהן שוות מפנהו לקרוב שבהם ואם שתיהן שוות בקירוב מפנהו לאיזהו מהם שירצה בד"א במצאו חוץ לתחום אבל אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות ואינו נקרא מת מצוה אא"כ מצא ראשו ורובו:
(ד) אם מצאו ישראל הרוג יקברוהו כמו שמצאוהו בלא תכריכין ולא יחלצו בו אפילו מנעליו: הגה וכן עושין ליולדת שמתה או למי שנפל ומת (מהרי"ל סימן ס"ה) וי"א שמלבישין אותם למעלה מבגדיהם תכריכין (הגהמי"י בשם ר"י מדורא) ונהגו שאין עושין להם תכריכין כשאר מתים רק קוברין אותן בבגדיהם ולמעלה מהם סדין כשאר מתים:
(ה) קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לדרך אפילו נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו ומקומו טהור ואסור בהנאה אם קדם הקבר אבל אם קדם הדרך מקומו מותר בהנאה:
(ו) קבר שפינהו היכא דמותר בהנאה לא יעשנו בית התבן ולא בית העצים ולא בית האוצרות:
(ז) החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר לא יקבר בו הוא עולמית משום כבוד אביו אבל אחר מותר ליקבר בו:
סימן שסה
(א) החופר קבר פטור מק"ש וכמה מרחיקין הקברות מהעיר. ובו ב' סעיפים: החופר כוך למת פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ואם הם שנים והגיע זמן ק"ש אחד עולה וקורא ק"ש ומתפלל וחוזר זה וחופר ועולה חבירו וקורא ק"ש ומתפלל ודוקא כוך דלא חפיר ליה אלא חד אבל אם היה מקום ששנים יכולים להתעסק בו כאחד פטורים:
(ב) מרחיקין הקברות מהעיר חמשים אמה:
סימן שסו
(א) דין המוכר קבר ואשה שירשה קבר ממשפחתה. ובו ד' סעיפים: המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ומקום הספדו באים בני המשפחה וקוברין אותו בעל כרחו של לוקח ומחזירין את דמיו:
(ב) אשה שירשה קבר ממשפחתה נקברת בתוכו היא אבל לא יוצאי ירכה אלא אם כן ראתה אותם בחייה:
(ג) אביה אומר תקבר אצלי ובעלה אומר תקבר אצלי תקבר אצל בעלה ויש גורסין תקבר אצל אביה ואם יש לה בנים ואומרת אצל בני קוברין אותה אצל בניה:
(ד) אביה אומר לא תקבר אצלי ובעלה אומר לא תקבר אצלי קוברים אותה אצל בעלה :
סימן שסז
(א) קוברים מתי עכו"ם ושלא יהלך בבית הקברות בתפילין וציצית. ובו ו' סעיפים: קוברים מתי עכו"ם ומנחמים אבליהם מפני דרכי שלום:
(ב) לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת ותפילין בראשו משום לועג לרש ואם הם מכוסים מותר:
(ג) לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת או של קבר וספר תורה בזרועו ויקרא בו או יתפלל והוא הדין על פה אסור לקרות אלא אם כן לכבוד המת כמו שנתבאר (וע"ל סימן שד"מ סעיף ט"ז):
(ד) מותר ליכנס לבית הקברות או לתוך ד' אמות של מת או של קבר והוא לבוש ציצית והוא שלא יהא נגרר על הקבר אבל אם נגרר אסור משום לועג לרש במה דברים אמורים בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמן אבל האידנא שאין אנו לובשין אותו אלא לשם מצוה אסור אפי' אינם נגררים והני מילי כשהציציות מגולים אבל אם הם מכוסים מותר:
(ה) יש נוהגין לקשור שני ציציות שבשני כנפים זה עם זה כשנכנסים לבית הקברות ולא הועילו כלום בתקנתם (ועיין בא"ח סימן כ"ג):
(ו) כיון שהרחיק ד' אמות קורא ומתפלל ואפילו רואה הקבר או בית הקברות ואם יש שם מחיצה מותר אחר המחיצה סמוך אפילו תוך ד' אמות לקבר:
סימן שסח
(א) שלא לנהוג קלות ראש בבית הקברות. ובו ג' סעיפים: בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש (כגון לפנות שם (כל בו) או לאכול ולשתות שם ואין קורין ואין שונין שם (סמ"ג) ואין מחשבין שם חשבונות) (ב"י בשם רבינו ירוחם) ואין מרעין בהם בהמות ואין מוליכין בו אמת המים ולא יטייל בהם לקפנדריא (פי' למעבר מצד זה לצד זה) ולא ילקט מהם עשבים ואם ליקט (או) שצריך ללקטן לצורך בית הקברות שורפן במקומן: הגה וכן אין ליקח מקרקע עולם של קבר אף על גב דמותר בהנאה (כן משמע מהרא"ש והמרדכי) וכל זה אינו אלא משום כבוד המתים ולכן אם צריך אותו לרפואה שרי (ג"ז במרדכי) וכן מותר ליהנות מהעשבים שעל הקברות או פירות אילנות שעליהם לצורך הקברות כגון שהמושל עובד כוכבים מרעה בהמות על הקברים וא"א למחות בידו כי אם בהוצאה מרובה ואין יד הקהל משגת מוכרים דברים אלו כדי להציל הקברות מיד עובד כוכבים שזהו כבוד המתים (ת"ה סימן רפ"ד ומהרי"ו סימן נ') ואם אין דברים על הקברות למכור לצורך ההוצאה אם יד הקהל משגת ושבידם למחות בהוצאה מועטת צריכים למחות אם אין חשש בדבר שהמושל יתגרה בהם ע"י זה אבל בלאו הכי אין צריכין למחות (ג"ז שם):
(ב) אילנות שנוטעין בבית הקברות מותר ללקט פירותיהם מאחר שאינם על הקברות עצמם:
(ג) קבר חדש נמדד ונמכר ונחלק והישן אינו נמדד ולא נמכר ולא נחלק:
סימן שסט
על איזה טומאה הכהן מוזהר. ובו סעיף אחד: הכהן מוזהר שלא ליטמא במת ולא לכל טומאות הפורשות ממנו ולא לגולל ולא לדופק ולא לאבר מן החי [שאין] בו כדי להעלות ארוכה אם היה מחובר ולא לאילן המיסך על הארץ וענפיו מובדלים זה מזה וטומאה תחת אחד מהם ואין ידוע תחת איזה או אבנים היוצאים מהגדר וטומאה תחת אחד מהם ואין ידוע תחת איזה וכן שדה שנחרש בו קבר ואין ידוע מקומו וכל ארץ העמים אסור לכהן ליטמא בהן: הגה יש אומרים דכהנים אסורים ליטמא לחרב שנטמא במת (כל בו בשם ספר יראים ותשו' רשב"א בשם רבותינו הצרפתים) ויש מקילין (תשובת רשב"א שם בשם הראב"ד ועיין בתוס' דנזיר באריכות) וכן נהגו להקל ואין נזהרין מזה:
סימן שע
מי הוא החשוב כמת אף על פי שעודנו חי. ובו סעיף אחד: מי שנשברה מפרקתו ורוב בשר עמה וכן מי שנקרע מגבו כדג אפילו עדיין הוא חי חשוב כמת ומטמא אבל גוסס ומי שנשחטו בו ב' סימנים או פצוע פצעים הרבה אינם מטמאין עד שתצא נפשם ומ"מ אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס (ויש מתירין) (ר"ן סוף מ"ק ומרדכי פרק אלו מגלחין בשם בה"ג) (וטוב להחמיר):
סימן שעא
(א) דין אהל היאך מביא הטומאה. ובו ו' סעיפים: אסור לכהן ליכנס תחת אהל שהמת תחתיו אפי' הוא גדול הרבה ואפילו לבית אחר או לעליה אחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טפח על טפח ובית לאותו בית עד עולם ואם סתם הנקב מותר לו ליכנס לבית אחר שהסתימה חוצצת אפילו לא בטלו להיות שם עולמית והני מילי שסתם כל הנקב אבל אם לא סתם כל הנקב אלא מעטו מטפח אם נתנו להיות שם עולמית ממעט וחוצץ בפני הטומאה שלא תעבור ואם לאו אינו ממעט: הגה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה (הגהת אלפסי פ' בני העיר ובהל' טומאה להרי"ף ורמב"ן ורא"ש ומרדכי ריש פ' לא יחפור) ולא מיקרי סתימה בחלון אא"כ יכול לעמוד בלא סמיכה (ג"ז שם):
(ב) ארובה שבין בית לעליה ואין בה פותח טפח וכזית מהמת למטה בבית כנגד הארובה הבית טהור והעליה טמאה:
(ג) שני חדרים פתוחים לבית ובכל אחת חצי זית מהמת ודלתותיהם נעולים הבית טמא והם טהורים ואם נפתחו גם הם טמאים:
(ד) חצר המוקפת זיזין ואכסדראות וטומאה באחד מהבתים אם כל פתחי הבתים והחלונות נעולים טומאה יוצאת לתחת הזיזין והאכסדראות. (והטעם משום דהואיל וסוף הטומאה לצאת דרך שם רואין כאלו יצאה ולכן יש מחמירין לכהנים לילך דרך שער העיר שסוף המת לצאת משם (פסקי מהרא"י סימן כ"ה וכל בו) ויש מתירין (שם הביא בשם י"א) והמקיל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר) ואם נפתח חלון או פתח מצד האחר ואותם של צד החצר כולם נעולים אין הטומאה יוצאת לתחת הזיזין ואם נפתח גם כן אחד מהם לצד הזיזין הטומאה יוצאת מהבית לתחת הזיזין וכן אם טומאה תחת הזיזין נכנסת מתחתיהן לבית לכן גגים הבולטים למעלה לחוץ על פתחי הבתים וטומאה באחד מהבתים כל הבתים שפתחיהם פתוחים טמאים: הגה ב' גגין שאינן נוגעין זה בזה אע"פ שאין ביניהם רק פחות מג' לא הוי חבור לטומאה דלא אמרינן לבוד להחמיר (מהרי"ו בפסקיו) ואם היו זה למעלה מזה אע"פ שאינן נוגעין אמרינן חבוט רמי וכאילו נוגעים (נ"י בהלכות טומאה להרי"ף) הכהנים אינן יכולין לכוף לקרובי המת שיוציאו המת ממקומו כדי שהם יהיו רשאים ליכנס לביתם אם לא במקום שדרך להוציא כל המתים (תשובת מהרי"ל סימן ס"ה):
(ה) אסור לקרב בתוך ארבע אמות של מת או של קבר בד"א שאין הקבר מסויים במחיצות גבוהות י' טפחים אבל אם הוא מסויים במחיצות גבוהות עשרה טפחים או בחריץ עמוק י' טפחים אין צריך להרחיק ממנו אלא ד' טפחים (ומותר לכהן לעמוד אצל בית שיש בו מת ומותר ליגע בכתליו ובלבד שלא יהא שום דבר מאהיל עליו) (תשובת הרשב"א סימן קל"ו):
(ו) מת המונח בספינה אם היא קטנה שמתנדנדת כשדורכין בה אסור לכהן ליכנס בה:
סימן שעב
(א) היתר טומאה במקום מצוה ודין קברי עובדי כוכבים. ובו ב' סעיפים: אף על פי שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס (פי' שדה שאבד בה קבר ושנחרש בה קבר ושיעורה מאה אמה) או לארץ העמים אם צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה ואין לו דרך אחרת יכול לעבור דרך שם אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר וכן אבל העובר דרך שם יכול לילך אחריו לנחמו וכן מטמא בטומאה של דבריהם לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידם וכן כל כיוצא בזה: הגה כהן ששוכב ערום והוא באהל עם המת ולא ידע אין להגיד לו אלא יקראו לו סתם שיצא כדי שילביש עצמו תחלה אבל אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילביש עצמו ודוקא אם הוא באהל המת שהוא טומאה דאורייתא אבל אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים שהיא טומאה דרבנן ילביש עצמו תחלה דגדול כבוד הבריות (ת"ה סימן רפ"ה) כמו שנתבאר לעיל סימן ש"ג לענין כלאים. כהן שהוא ישן ומת עמו באהל צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא (תשובת מהרי"ל סימן ס"ט):
(ב) קברי עובדי כוכבים נכון ליזהר הכהן מלילך עליהם. (מהר"מ ותוס' פ' המקבל) (אע"פ שיש מקילין (רמב"ם והגמי"י בשם ס' יראים) ונכון להחמיר אבל קבר של מומר לעבודת כוכבי' מטמא כשל ישראל) (רשב"א סי' קצ"ד ורמ"ב):
סימן שעג
(א) איזה כהן מוזהר על הטומאה ולאיזה מתים מטמא ועד מתי מטמא. ובו ט' סעיפים: כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות כך מוזהרי' הגדולים על הקטנים (ודוקא לטמאותן בידים אבל אם הקטנים מטמאין מעצמן עיין בא"ח סימן שמ"ג אי צריך להפרישן) (הרשב"א סימן קכ"ח ומהרי"ו וטור בשם הרמב"ם כתב כאן דאין צריך):
(ב) אפי' בעל מום מוזהר מליטמא אבל חלל וכהנת מותרים ליטמא:
(ג) כל המתים האמורים בפרשה שכהן מטמא להם מצוה שיטמא להם ואם לא רצה מטמאים אותו בעל כרחו אחד האיש ואחד האשה:
(ד) אלו הם הקרובים שמיטמא להם אשתו נשואה שהיא כשרה אבל פסולה או גרושה או ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו ומיטמא לאמו אפילו נתחללה ולבנו ולבתו דקים ליה שכלו לו חדשיו או שהם משלשים יום ואילך אפילו הם פסולים חוץ מבנו ובתו משפחה או כותית ולאחיו ולאחותו מאביו אפי' הם פסולים אלא אם כן הם בני שפחה או כותית אבל לאחיו ולאחותו מאמו אינו מטמא [וכן אינו מטמא] לאחותו ארוסה אפילו היא ארוסה לכהן ולא לאנוסה ומפותה אבל מטמא לאחותו ארוסה שנתגרשה ובוגרת ומוכת עץ ומיטמא לשומרת יבם אפילו אם כתב בכתובתה אי מיתת בלא בנים תהדר כתובתך לבי נשא (פירוש לבית אביה):
(ה) כל אלו שמיטמא להם אפי' שלא לצורך וי"א דדוקא לצורך: הגה ולסברא הראשונה אפילו מת לו מת בשבת שאי אפשר לקברו בו ביום שרי לטמאות לו ולשמרו כדי שלא יהא מוטל בבזיון (ת"ה סי' רפ"ג) ונכון להחמיר כסברא האחרונה שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין (שם בשם תוספות שנ"ץ):
(ו) אינו מיטמא להם אלא עד שיסתום הגולל: (ואם דעתו לפנותו מותר לטמא לו לצורך עד שיסתום גולל שני) (תשובת הרשב"א סימן רצ"ב):
(ז) אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמיטמא לקרוביו לפיכך כהן שמת לו מת צריך ליזהר ולקברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו: הגה ודוקא לאחר שפירש ממתו אבל בעוד שהוא עוסק במתו מותר ליטמאות אף לאחרים (טור):
(ח) כהן שפירשו אבותיו מדרכי צבור כגון המסורות (*פי' מעלילי עלילות שקר) אינו מיטמא להם ולא להרוגי ב"ד ולא למי שמאבד עצמו לדעת ולא לספק כגון שנתערב ולדה בולד חברתה או ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון:
(ט) אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכן המלקט עצמות אינו מיטמא להם אע"פ שהשדרה קיימת חסר ממנו כל שהוא אפי' הוא מונח אצלו אינו מיטמא לו שאינו מיטמא אלא לשלם ויש מי שאומר דהני מילי כשחסר לאחר מיתה אבל אם חסר ממנו אבר בחייו ומת מיטמא לו אע"פ שאינו שלם: (וי"א שאינו מטמא להרוג דמקרי חסר) (כל בו בשם ר"ש מאוירא) (ונכון להחמיר):
סימן שעד
(א) טומאת כהן למת מצוה לנשיא ולרבו ועל איזה מת מתאבלין. ובו י"א סעיפים: מצוה להטמאות למת מצוה אפילו הוא כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ומצא מת מצוה הרי זה מיטמא לו:
(ב) אינו נקרא מת מצוה לענין זה אלא אם כן מצא ראשו ורובו ואם מצא ראשו ורובו חוץ מאבר אחד חוזר ליטמא בשביל אותו אבר:
(ג) איזהו מת מצוה שמצאו בדרך או בעיר של עובדי כוכבים ואין לו קוברים וממקום שמצאו אינו יכול לקרות ישראל שיענהו ויבא ליטפל בו ולקוברו אסו' לו לזוז משם ולהניח את המת אפי' לילך לעיר להביא קוברי' אלא יטמא עצמו ויקברנו אבל אם היו ישראל קרובים למקום המת שהמוצא את המת קורא אותם והם עונים לו ובאים לקברו אין זה מת מצוה שיטמא עליו הכהן אלא קורא אותם והם קוברים באו בני העיר אם יש לו כל צרכו מושך את ידיו. (ל' רמב"ן בתה"א ורא"ש בהלכות טומאה) הגה יש אומרים אם אינו מוצא שיקברוהו רק בשכר אינו חייב לשכור משלו אלא מטמא אם ירצה (נ"י פרק האשה רבה בשם ריטב"א) מת הנמצא ולא ידעינן אם עובד כוכבים אם ישראל הוא אזלינן בתר רובא הנמצאים שם אם יש שלא נוכל לומר כל קבוע כמחצה על מחצה (בית יוסף בשם תשוב' הרשב"א):
(ד) כל הקרובים שהכהן מיטמא להם שהם אביו ואמו ובנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו הבתולה ואשתו מתאבלים עליהם ועוד הוסיפו עליהם אחיו מאמו ואחותו מאמו בין בתולה בין נשואה ואחותו נשואה מאביו שמתאבלים עליהם אף על פי שאין כהן מיטמא להם וכשם שהוא מתאבל על אשתו כך היא מתאבלת עליו ודוקא אשתו כשרה ונשואה אבל פסולה או ארוסה לא אבל בנו ובתו ואחיו ואחותו אפילו הם פסולים מתאבל עליהם חוץ מבנו ובתו ואחיו ואחותו משפחה וכותית שאינו מתאבל עליהם:
(ה) הגר שנתגייר הוא ובניו או עבד שנשתחרר הוא ואמו אין מתאבלין זה על זה (והוא הדין גר שנתגייר עם אמו אין מתאבל עליהם) (סברת הרב מהמרדכי הל' שמחות ממעשה שבא לפני ר"י למאי דקי"ל אבילות יום ראשון דרבנן):
(ו) כל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו אם מת לו מת ודוקא בעודו בפניו אבל שלא בפניו אין צריך לנהוג אבלות חוץ מאשתו שאע"פ שמתאבל עליה אינו מתאבל עמה אלא על אביה או על אמה משום כבוד חמיו וחמותו אבל על אחיה ואחותה או בנה ובתה מאיש אחר אינו מתאבל עמה ומ"מ אינו יכול לכופה להתקשט אבל יכולה למזוג לו הכוס ולהציע לו המטה ולרחוץ פניו ידיו ורגליו וכן היא אינה מתאבלת עמו אלא כשמתו חמיה או חמותה אבל שאר קרוביו שמתו אינה מתאבלת עמו: הגה וי"א דהאידנא נוהגין להקל באבילות זה של המתאבלים עמו דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים ועכשיו נהגו כולם למחול וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים (טור בשם הרא"ש והוא בפ' א"מ ורמב"ן בת"ה והגמי"י פ"א) וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים (הגהות מיימוני פ"ב) ומ"מ נהגו שכל קרובי המת הפסולים לו לעדות מראים קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה דהיינו עד אחר שבת הראשון שאינם רוחצים ואין משנים קצת בגדיהם כמו בשאר שבת (גדולי אושטריי"ך נהגו כך) ויש מקומות שנהגו עוד להחמיר בענינים אחרים והעיקר כמו שכתבתי וכל זה בשמועה קרובה או שהיה אצל המיתה אבל בשמועה רחוקה אין לאבילות זה מקום כלל (תמצא הכל מבואר בת"ה סימן רנ"א) מי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו צריך או ללבוש שחורים על קרובו אין מוחין בידו (הרא"ש כלל כ'):
(ז) אין מתאבלין עם הקרובים שמתאבלים עליהם אלא כשמתאבלים על הקורבה דשאר כגון בנו ואחיו שמתאבל על בן ובת שלהם אבל על קורבה דקדושין שלהם כגון שמתה אשת בנו או אשת אחיו או בעל בתו או בעל אחותו אינו מתאבל עליהם:
(ח) תינוק כל שלשים יום ויום שלשים בכלל אין מתאבלים עליו אפילו גמרו שערו וצפרניו ומשם ואילך מתאבל עליו אלא אם כן נודע שהוא בן ח' ואי קים ליה ביה שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש ונולד חי לט' חדשים גמורי' אפי' מת ביום שנולד מתאבלים עליו (ספק בן ט' לראשון (או) בן ז' לאחרון שניהם מתאבלים עליו) (מרדכי הלכות אבלות והגהות מיימוני פ"א וב"י בשם התוספות):
(ט) יש מי שאומר דתאומים שמת א' מהם תוך שלשים יום והשני חי ומת אחר ל' יום אין מתאבלין עליו:
(י) על רבו שלמדו חכמה נוהג דיני אנינות אלא שמברך ומזמן ומתאבל עליו בחליצת סנדל וכל דיני אבלות יום אחד: (וכתב הב"י בשם רבי שמחה שצריך לשנות מקומו בב"ה מיהו במקצת היום סגי):
(יא) נשיא אף על פי שהכל מיטמאין לו אין מתאבלין עליו: הגה י"א דאין מתאבלין על בן הראשון או בן הבכור שמת לאדם (כל בו וריב"ש וב"י הביאו מי שנהג כך והם כתבו שהוא טעות) והמנהג הוא מנהג טעות אלא חייבים להתאבל עליהם ומ"מ נשתרבב המנהג בעירנו שאין אב ואם הולכין אחר בניהם הראשון לבית הקברות יש אומרים בשעת הדבר אין מתאבלין משום ביעתותא (תשובת מהרי"ל סימן נ') ושמעתי קצת נהגו כן:
סימן שעה
(א) אימתי מתחיל האבילות ולמי שמפנין מקבר לקבר. ובו י"א סעיפים: מאימתי חל האבילות משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר מיד מתחיל האבלות ומעטף ראשו אבל אינו חולץ מנעליו עד שיגיע לביתו (רמב"ן) ועכשיו נוהגים לחלוץ מנעל אחר סתימת הגולל מיד כדאיתא בסימן שע"ו: הגה (וע"ל סימן שע"ב) היה סבור שנסתם הקבר והתחיל להתאבל ואחר כך נודע לו שטעה חוזר ומתחיל האבלות מחדש (הרא"ש כלל כ"ז):
(ב) מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקברו ואינם יודעים מתי יקבר מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל (ל' רמב"ם פ"א מה"א ד"ו) וההולכים עמו מונים משיקבר ואם גדול המשפחה הולך עמו אף אלו שבכאן אינם מונים אלא משיקבר וגדול המשפחה דהיינו דביתא סמוך עליה וגרירי כולהו בתריה לא שנא אח לא שנא בן קטן ויש מי שאומר והוא שיהא בן י"ג:
(ג) אם מפנין את המת מקבר לקבר אם קברוהו בקבר ראשון על דעת להיות קבור שם עולמית אלא שאח"כ נמלכו לפנותו משם אין מונין לו אלא משיקבר בקבר ראשון אפי' פינוהו תוך ז' אבל אם בתחלה קברוהו על דעת לפנותו כשיזדמן להם מתחילין אבלות מיד ואם פינוהו תוך שבעה חוזרין ומונין משיקבר שנית ואם לא פינוהו עד לאחר שבעה כבר עבר אבילותם ואין מתאבלים עליו פעם אחרת ואם מתחלה היה דעתם לפנותו משם תוך שבעה אין מתחילין למנות עד שיקבר בקבר השני:
(ד) אם נתנו המת בארון ונתנוהו בבית אחר לפי שהיתה העיר במצור מונים לו מיד שבעה ושלשים אע"פ שדעתם לקברו בבית הקברות אחר המצור וסתימת ארון הוי כקבורה וחל עליהם אבילות מיד:
(ה) הרוגי מלכות שאין מניחים אותו ליקבר מאימתי מתחילין להתאבל עליהם ולמנות ז' ושלשים משנתיאשו לשאול למלך לקברן אע"פ שלא נתיאשו מלגנוב אותם:
(ו) מי שהודיעוהו שצלבו עובדי כוכבים קרובו בעיר אחרת ונהג אבילות מיד ואח"כ נודע לו שעדיין עומד בצליבה אותו אבילות לא עלה לו וחוזר ומונה משיקבר או משנתיאשו מלקברו: (דעת ר"י ורמב"ן):
(ז) מי שטבע במים שיש להם סוף או שיצא קול שהרגוהו לסטים או שגררתו חיה מאימתי מונים משנתיאשו לבקש מצאוהו אברים אברים ומכירין אותו בסימני גופו אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או שנתיאשו מלבקש (ברייתא מביאה רמב"ן) ואם נמצא אחר שנתייאשו ממנו אין הקרובים צריכים לחזור ולהתאבל אלא הבנים אם הם שם בשעה שנמצא מתאבלים אותו היום דלא גרע מליקוט עצמות אביו אבל אם אינם שם ושמעו אחר שעבר היום אין צריכין להתאבל: הגה אם שלחו מתיהם לעיר אחרת שדינם להתחיל האבלות משיחזרו פניהם והתחילו למנות האבלות ואחר כך נתפס המת ולא ניתן לקבורה זמן ארוך אין צריכין להפסיק אבלותן ואין צריכין לחזור ולהתאבל אחר כך דמאחר שדינם להתחיל מיד אין צריכין להפסיק (מרדכי סוף מ"ק):
(ח) מי שמת לו קרוב ולא ידע עד שבא למקום שמת שם המת או למקום קבורה אם היה במקום קרוב שהוא מהלך י' פרסאות שאפשר שיבא ביום אחד אפי' בא ביום הז' אם מצא מנחמים אצל גדול הבית אפי' שננערו לעמוד הואיל ומצא מנחמים (דהיינו שנוהגים עדיין קצת אבלות) (טור ורשב"א בתשובה) עולה לו ומונה עמהם תשלום שלשים יום ואם לא מצא מנחמים מונה לעצמו וכן אם היה במקום רחוק אפילו בא ביום שני מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא: הגה וי"א דאפילו אם בא אחד ואין הגדול בבית רק שהלך לצורך המת אם חזר תוך ג' ימים הוי כאילו הוא בבית והבא תוך ג' מונה עמהם (וכן הוא בטור) ויש להקל כסברא זו וכל שדינו למנות עמהם אפילו אם חזר אחר כך לביתו מונה עמהם (הרשב"א סימן תע"ז):
(ט) במה דברים אמורים בשלא שמע שמת עד שבא אבל אם נודע לו ביום השני והתחיל להתאבל לא יקצר אבלותו בשביל שבא אצלם:
(י) מי שהוא אבל ובתוך ז' מת לו מת אחר מונה ז' למת אחרון ועולים לו לתשלום שבעה ימי אבילות הראשון:
(יא) מי שהתפלל ערבית ועדיין הוא יום ושמע שמת לו מת יש מי שאומר שמונה מיום המחרת ואותו יום אינו עולה:
סימן שעו
(א) מנהג המנחמים ודין מת שאין לו מנחמים. ובו ד' סעיפים: אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחלה והאבל מיסב בראש וכיון שנענע האבל בראשו בענין שנראה שפוטר את המנחמים אינם רשאים לישב אצלו: (אין אבל או חולה חייבים לעמוד אפילו מפני נשיא) (פ' א"מ):
(ב) הבא לכבד את חבירו ולקום מפניו אומר לו שב אלא א"כ הוא אבל או חולה דמשמע שב באבילות שלך שב בחולי שלך: הגה לא יאמר אדם לא נפרעתי כפי מעשי או כיוצא בדברים אלו שאל יפתח פיו לשטן (כן משמע בפרק מי שמתו ובהגהות אלפסי שם) ואל יאמר אדם לאבל מה לך לעשות כי אי אפשר לשנות שזהו כגידוף דמשמע הא אם אפשר לשנות היה עושה אלא יקבל עליו גזירת הש"י מאהבה (נ"י פ' שור שנגח דמשמע כן מגמרא):
(ג) מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל ז' ימי האבלות ושאר העם מתקבצים עליהם ואם לא היו שם עשרה קבועים בכל יום ויום מתקבצים עשרה משאר העם ויושבים במקומו: הגה ולא ראיתי נוהגין כן וכתוב במהרי"ל נוהגים להתפלל בעשרה כל ז' במקום שנפטר שם האדם והיינו על אדם שלא הניח קרובים ידועים להתאבל עליו אבל יש לו בשום מקום שמתאבלים עליו אין צריך (וכזה ראוי לנהוג):
(ד) עכשיו נוהגים שאחר שנגמר סתימת הקבר מעפר (או לאחר שהפך האבל פניו מן המת) חולצין מנעל וסנדל ומרחיקין מעט מבית הקברות ואומרים קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא ואחר כך תולשין עפר ותולשין עשבים ומשליכים אחר גוום ורוחצין ידיהם במים: הגה י"א שיושבים ז"פ מפני שהרוחות מלוות אותו וכל זמן שיושבין בורחין ממנו (מהרי"ל בתשובה כ"ג בשם י"א) ובמדינות אלו לא נהגו לישב רק ג"פ אחר שרחצו הידים ואומרים כל פעם ויהי נועם וגו' יושב בסתר וגו' וכשנקבר המת ביום טוב יכולין לישב כך ג"פ כמו בחול (מ"כ בהגהות מנהגים) וה"ה אם נקבר סמוך לשבת עושין כן בשבת ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ וישב ג"פ ומנהג אבותינו תורה (שם במהרי"ל) ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב (כל בו וריב"ש בשם תנחומא וספרי ובחיי בשם מסכת כלה וב"י בשם הזוהר ובא"ז בשם תנא דבי אליהו רבא) ע"כ נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש וכן נהגו להפטיר בנביא ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים פודה אביו ואמו מן הגיהנם (כל בו בשם הגהות) ונהגו לומר קדיש על האם אע"פ שהאב חי עדיין אינו בידו למחות לבנו שלא יאמר קדיש על אמו (סברת הב"י ע"פ המנהג) מצוה להתענות ביום שמת אב או אם (ריב"ש וכל בו) . ג' אחין ואיש נכרי הג' אחין נוטלין ג' קדישין והאחר נוטל קדיש אחד ונהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו ואמו שאומרים עליהם קדיש יתום לעולם ומי שיודע להתפלל כל התפלה מתפלל ואם יש אבלים אחרים נהגו שתוך שבעה לאבלם הם קודמים ואין לו קדיש כלל תוך ל' יש לו קדיש א' לאחר ל' כל הקדישין של אותו היום הם שלו ומונין שבעה ול' מיום הקבורה אע"פ שלא שמע האבל מיד (במהרי"ל) ואם נכרי הוא כא' מבני העיר לענין קדיש זו הולכים אחר המנהג (אגור בשם מהרי"ל) ואין מקום לקדיש זו אלא על אב ואם בלבד אבל לא בשאר קרובים (ב"ז) ואם אין בב"ה אבל על אביו ואמו אומר אותו קדיש מי שאין לו אב ואם בעד כל מתי ישראל (שם) ויש מקומות שנהגו ששאר קרובים אומרים קדיש על קרוביהם כשאין אבלים על אביהם ואמם ויש מקומות שאפילו יש אבלים על אביהם ואמם אומרים שאר קרובים אלא שעושים פשרה ביניהם שאין אומרים כל כך קדישים כמו האבלים על אב ואם (מהרי"ק שורש מ"ד) והולכים בכל זה אחר המנהג ובלבד שיהא מנהג קבוע בעיר והאבלים אומרים קדיש אפילו בשבת ויו"ט (ב"ז בשם ר"י מקורביי"ל) אבל לא נהגו להתפלל בשבת ויו"ט (כן הוא בתשובת מהרי"ל) אע"פ שאין איסור בדבר אבל בימות החול מי שיודע להתפלל יתפלל ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים ומי שאינו יודע להתפלל כל התפלה יתפלל למנצח ובא לציון וכו' (ב"ז) ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י"א חדשים כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים כי משפט רשע י"ב חדש ואם היו אבלים כאן ובאו אח"כ אבלים אחרים השניים יש להם הקדישים והתפלות כל ל' יום מיום הקבורה אע"פ שלא שמעו. י"א דמומר שנהרג ביד עובדי כוכבים בניו אומרים עליו קדיש (הרד"כ בית י"א ובב"ז) (וע"ל סימן ש"מ):
סימן שעז
(א) דין עבדים ושפחות ומנודה שיש להם אבילות. ובו ג' סעיפים: העבדים והשפחות אין עומדים עליהם בשורה ואין אומרים עליהם תנחומי אבלים אלא אומרים לו המקום ימלא חסרונך כשם שאומרים לאדם על שורו וחמורו:
(ב) אבל מנודה אין מברין אותו ואין אומרים לו תנחומי אבלים:
(ג) מנודה שמת מנחמים אבליו:
סימן שעח
(א) דיני סעודת הבראה לאיש ולאשה. ובו י"ג סעיפים: אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה אבל בשניה מותר אפילו ביום ראשון ומצוה על שכניו שיאכילוהו משלהם כדי שלא יאכל משלו ויכול אחד להאכיל את חברו בימי אבלו והוא יחזור גם כן ויאכילנו בימי אבלו ובלבד שלא יתנו בתחילה:
(ב) אשה שאירעה אבל אין לאנשים להברותה אבל נשים מברין אותה ואשה נשואה שאירעה אבל אינה יכולה לאכול סעודה ראשונה משל בעלה וכן מי שיש לו סופר או שכיר אם אוכל בשכרו ואירעו אבל לא יאכל סעודה ראשונה משל בעל הבית אבל מי שזן עני או יתום או לבנו ובתו בלא תנאי ואירעם אבל יכולים לאכול סעודה ראשונה משל בעל הבית:
(ג) אם רצה האבל שלא לאכול ביום הראשון מותר לאכול משלו אפילו סעודה ראשונה: הגה וכן אם לא הברוהו ביום ראשון שנמשך עד הלילה מותר לאכול בלילה משלו ואין צריך הבראה (טור בשם רוב הפוסקים):
(ד) היו נוהגים להתענות ביום מיתת החכמים:
(ה) מי שנקבר בערב שבת סמוך לחשכה קודם ביה"ש יש מי שאומר שמברין אותו אז ולי נראה דכיון שאינו חובה טוב שלא להברותו אז מפני כבוד השבת וכן נוהגין:
(ו) אין מברין על הקטן אא"כ הוא בן שלשים יום שלימים או קים ליה ביה שכלו לו חדשיו:
(ז) מרביצין ומכבדין בבית האבל ומדיחין קערות כוסות וצלוחיות וקיתונות ואין מביאין שם לא בשמים ולא מוגמר אבל מביאים אותם בבית שהמת שם ואין מברכים עליהם ואין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל אלא יושבים ודוממים:
(ח) כיון שנקבר המת מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט בתוך הסעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות:
(ט) מקום שנהגו להברות בבשר ויין ומיני מטעמים עושים ומברין תחילה בבצים או בתבשיל של עדשים זכר לאבילות ואח"כ אוכלים כל צרכם:
(י) אין לאכול עם האבל כל כך בני אדם שיתחלקו לשני מקומות:
(יא) היכא שצריך למנות שבעה אחר הרגל וכן אם שמע שמועה בשבת צריך להברותו הבראה ראשונה שבימי אבלות (וי"א שכיון שנדחה יום ראשון אין מברין אותו וכן נוהגים (במרדכי במ"ק בשם י"א ונ"י) ואפילו היכא דעולה לו למנין ז' כגון במקומות שעושין שני ימים ששני עולה):
(יב) אין מברין על שמועה רחוקה:
(יג) פריס (פירוש בוצע לחם לברך המוציא) מנחם גדול דבהון ובשבת פריס כאורחיה :
סימן שעט
(א) דין ברכת המזון בבית האבל. ובו ה' סעיפים: כשמברכין ברכת המזון בבית האבל אומר ברכה רביעית בנוסח זו בא"י אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק וכו': הגה לוקח נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו במשפט ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל אבל זה לחיים ולשלום (טור):
(ב) יש מוסיפים בברכה שלישית נחם ה' אלהינו את אבלי ירושלים ואת האבלים המתאבלים באבל הזה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כאמור כאיש אשר אמו תנחמנו וגו' בא"י מנחם ציון בבנין ירושלים:
(ג) יש אומרים בברכת זימון נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו:
(ד) בשבת אם בירך ביחיד או בג' אבלים מברך כדרך שמברך בחול דצינעא הוא ואם אכלו אחרים עמו וברכו אין מזכירין מעין המאורע דכיון דאיכא אחרים לאו צינעה הוא:
(ה) אבל מצטרף לתפלה ולזימון בין לג' בין לעשרה:

[חד צורבא]

המשך שולחן ערוך הלכות אבילות

Spoiler

סימן שפ
(א) דברים שהאבל אסור בהם. ובו כ"ה סעיפים: אלו דברים שהאבל אסור בהם במלאכה ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה ואסור בשאלת שלום ובכביסה וחייב בעטיפת הראש ובכפיית המטה כל שבעה ואסור להניח תפילין ביום הראשון ואסור בגיהוץ ובתספורת ושמחה ואיחוי קרע כל ל' יום (וכל דברי אבלות נוהגין בין ביום בין בלילה) (בתשובת הרשב"א סימן תמ"ו):
(ב) מלאכה כיצד כל ג' ימים הראשונים אסור במלאכה אפי' עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך אם הוא עני ואין לו מה יאכל עושה בצינעה בתוך ביתו ואשה טווה בפלך בתוך ביתה אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכיניו שהצריכוהו לכך: (כדרך שמותר לכתוב בחול המועד כך מותר לכתוב בימי אבלו אבל לא בענין אחר) (כל בו בשם הר"ם וב"י ס"ס זה):
(ג) כשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה:
(ד) אפי' דבר האבד אסור האבל לעשות בין הוא בין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו שמעשה ידיהם שלו:
(ה) אסור לעשות מלאכתו ע"י אחרים (אפי' עובד כוכבים) (מרדכי ריש פרק מי שהפך) אלא אם כן הוא דבר האבד שדבר האבד מותר לאבל לעשות ע"י אחרים אפילו דבר האסור במועד משום טירחא מותר ואפילו הוא מעשה אומן: הגה וי"א דאם לא יוכל לעשות ע"י אחרים והוא דבר האבד מותר לעשות האבל בעצמו (טור בשם הרמב"ן והרא"ש וכן כתב רבינו ירוחם) ולאחר שלשה ימים הראשונים יש להקל ואפילו תוך ג' והוא הפסד מרובה:
(ו) פרקמטיא שלו בדבר האבד שאם לא ימכור יפסיד מהקרן נמכרת על ידי אחרים אבל אם לא יפסיד מהקרן אלא שאם ימכרנה עתה ירויח בה יותר משאם ימכרנה אח"כ אסור ומ"מ אם שיירות או ספינות באו או שהם מבקשים לצאת ומוכרים בזול או לוקחים ביוקר מותר למכור ולקנות ע"י אחרים אפי' שלא לצורך תשמישו אלא לעשות סחורה להשתכר:
(ז) להלוות לעובדי כוכבים ברבית לאותם שרגילים ללוות ממנו מותר להלוות להם ע"י אחרים משום דהוי דבר האבד:
(ח) אי מסיק זוזי באינשי והאידנא משכח להו ובתר הכי לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו:
(ט) אם יש לו דין על אדם אינו תובע כל ז' ואם הוא דבר האבד כגון שביקש לילך למדינת הים או שעדיו חולים עושה מורשה ודן עמו:
(י) כל הדברים שהתירו במועד משום צורך המועד כולם אסורים באבל אפילו על ידי אחרים:
(יא) אבל ששדהו ביד אחרים באריסות או בחכירות או בקבלנות הרי אלו עובדין כדרכן בימי האבל של בעל השדה ואפילו נשלם זמן חכירותם קודם ונשארו בשדה כמו שהיו:
(יב) אם האבל הוא אריס בשדה של אחרים לא יעבוד הוא בעצמו אבל על ידי אחרים מותר:
(יג) אם יש שכיר יום שעובד שדה האבל אפילו בעיר אחרת לא יעשה:
(יד) אם יש לאבל חמור או ספינה מוחכר או מושכר ביד אחר הרי זה לא יעשה בימי אבלו של בעל החמור והספינה אם לא ששכרו קודם שהתחיל האבלות ועדיין לא כלה הזמן אבל אם כלה הזמן אסור:
(טו) אם היה החמור והספינה ביד אחרים למחצה לשליש ולרביע יש מתירים ויש אוסרין:
(טז) אם האבל מושכר לאחר לא יעשה מלאכה בימי אבלו (אבל ע"י אחרים שרי) (זהו מהרא"ש):
(יז) היתה מלאכת אחרים בידו אפילו בדבר תלוש כגון לארוג בין בקבלנות בין שלא בקבלנות לא יעשה: הגה ואם הוא דבר האבד יעשה על ידי אחרים (ד"ע) מותר לקבל מלאכה בימי אבלו לעשות אח"כ ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד כדרך שהוא עושה בשאר פעמים (מרדכי הלכות אבל):
(יח) היתה מלאכתו ביד אחרים בקבלנות בדבר תלוש בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו (ובלבד שקבלו המלאכה קודם שנעשה אבל) (מרדכי סוף מ"ק ור' ירוחם):
(יט) היה לו בנין ביד אחרים בקבלנות בחול או בחול המועד לא יעשו אפילו הוא חוץ לתחום העיר ואם אלו הקבלנים עובדי כוכבים מותרים לבנותו בשבת ויו"ט שחלו בימי האבל אם הוא חוץ לתחום העיר ואין עיר אחרת שבה ישראל בתוך תחום של אותו בית:
(כ) אם קבלו אחרים לחרוש ולזרוע שדהו י"א שמותרין לחרוש ולזרוע בימי אבלו של בעל השדה ויש מי שאוסר:
(כא) שני שותפים חנוונים שאירע אבל לאחד מהם נועלים חנותם שלא יעשה השותף בפרהסיא אבל יכול לעשות בצינעה בתוך ביתו אפילו בעסק השותפות ואם האבל אדם חשוב והשותפות נקרא על שמו שאפי' אם יעשהו בצינעה בתוך ביתו ידוע שיש לאבל חלק בו אסור לשני לעשות אפי' בתוך ביתו:
(כב) כבוד הבית הדחת כוסות והצעת המטות אין בהם משום מלאכה לאבל וכן מותר לאשה לאפות ולבשל בימי אבלה (כל הצריך לה אבל מה שאינו צריך לה אסור) וכן אשה המשרתת בבית בעל הבית אחד ואירעה אבל מותרת לאפות ולבשל ולעשות שאר צרכי הבית בין שהיא משרתת בחנם בין בשכר:
(כג) ההולך ממקום למקום לסחורה ושמע שמועה קרובה אם יכול למעט שלא לעשות שום עסק באותה העיר מוטב ואם לאו שאם לא יקנה באותה העיר לא ימצא יקנה לצורך הדרך דברים שיש בהם חיי נפש:
(כד) על כל המתים רצה למעט בעסק סחורה המותרת לו כגון דבר האבד ימעט רצה אינו ממעט על אביו ואמו ימעט:
(כה) על כל המתים אסור עד ל' יום לילך בסחורה למרחוק דאיכא פרסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירא גדולה ושמחים הרבה בדרך באביו ואמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לך עמנו:
סימן שפא
(א) איסור רחיצה וסיכה לאבל. ובו ו' סעיפים: רחיצה כיצד אסור לרחוץ כל גופו אפילו בצונן אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ואם היה מלוכלך בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש: הגה וכל זה מדינא אינו אסור רק שבעה אבל אח"כ מותר ברחיצה אלא שנהגו האידנא לאסור כל רחיצה כל ל' יום (מהר"ם הלכות שמחות ובהגמי"י פ"ז מהל' י"ט ופ"י דהל' אבל) ואפי' לחוף הראש אסור (לקמן סימן ש"צ ובא"ז) ואין לשנות המנהג כי מנהג קדום הוא ונתייסד על פי ותיקין (א"ז בשם רשב"א):
(ב) סיכה כיצד אסור לסוך אפי' כל שהוא אם מכוין לתענוג אבל אם הוא להעביר הזוהמא מותר וא"צ לומר משום רפואה כגון שיש לו חטטין בראשו:
(ג) יולדת אבלה שצריכה לרחוץ מותר וכן מאן דאית ליה ערבוביא ברישיה מותר לחוף ראשו בחמין דלא גרע מאסטניס (פי' קר הגוף ומצונן) שמותר לרחוץ כל גופו ולא כל מי שאומר אסטניס אני מתירין לו אלא דוקא שהוא ידוע שהוא אסטניס ומתנהג בנקיות ואם לא ירחץ יצטער הרבה ויבא לידי מיחוש:
(ד) מי שתכפוהו אביליו שאירעו שני אבילות זה אחר זה מותר לרחוץ כל גופו בצונן:
(ה) נדה שנזדמנה זמן טבילתה בימי אבלה אינה טובלת (טור בשם ר"ת וע"פ ומהרי"ק שורש ל"ה) : הגה וכל שכן שאינה רוחצת ללבוש לבנים אבל מיד אחר ז' אע"פ שנהגו איסור ברחיצה כל ל' מ"מ היא מותרת רק שתשנה הרחיצה קצת (א"ז בסוף הלכות אבל) וחלוק לבן תלבוש וסדין לבן תציע שלא תבא לידי ספק (תשובת מהרי"ל סימן ט"ו):
(ו) אשה לא תכחול ולא תפרקס בימי אבלה שכל אלו אסורים כרחיצה ואשת איש אינה אסורה אלא תוך שבעה אבל אחר ז' מותרת בכל כדי שלא תתגנה על בעלה כלה שאירעה אבל תוך שלשים יום לחופתה מותרת להתקשט אפי' תוך ז' בוגרת שאירעה אבל כיון שעומדת לינשא מותרת בכיחול ופירקוס אבל אסורה ברחיצת חמין כל גופה נערה אבלה אסורה אפילו בכיחול ופירקוס:
סימן שפב
(א) איסור נעילת הסנדל לאבל. ובו ה' סעיפים: (אבל) אסור בנעילת הסנדל דוקא של עור אבל באנפליא של בגד או של גמי או של שער או של עץ מותר שאין מנעל אלא של עור ואם הוא של עץ ומחופה עור אסור:
(ב) חיה מותרת לנעול כל ל' יום מפני שהצנה קשה לה:
(ג) כל אדם מותר לנעול במקום שיש סכנת עקרב:
(ד) אבל ומנודה שהיו מהלכים בדרך מותרים בנעילת הסנדל וכשיגיעו לעיר חולצין ויש מי שאומר שאם היא עיר שרובה עובדי כוכבים אין חולצין עד שיכנסו לרחוב היהודים:
(ה) אם צריך לחלוץ מנעל בבית הקברות אחר שנקבר המת נתבאר בסימן שע"ה: הגה י"א שצריך לילך יחף מבית הקברות לביתו אם מת אביו או אמו (כל בו בשם ר"י) ולא ראיתי נוהגין כן:
סימן שפג
(א) איסור תשמיש המטה לאבל. ובו ב' סעיפים: אבל אסור בתשמיש המטה אבל בשאר דבר קורבה מותר אפילו במזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו בין באבילות דידיה בין באבילות דידה (אבל חבוק ונשוק יש להחמיר) (רבינו ירוחם) ומותרת לאכול עמו בקערה ומותר' לישן עמו הוא בבגדו והיא בבגדה ומיהו משום לך לך אמרינן נזירא יש להחמיר שלא יישן [עמה] במטה כלל:
(ב) במה דברים אמורים בשאר אבלות אבל אם מת אביו של חתן או אמה של כלה שמכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהגים ז' ימי המשתה ואח"כ שבעת ימי אבלות אסור להתייחד עמה כל י"ד יום אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כדאיתא בסימן שמ"ב אבל אם כנס לחופה והתחילו ימי המשתה שלו ואח"כ מת לו מת מותר להתייחד עמה כמו בשאר אבלות והוא שבעל אבל אם לא בעל אסור להתייחד עמה כל ימי האבל בין בחול בין בשבת:
סימן שפד
(א) האבל אסור בתלמוד תורה. ובו ה' סעיפים: אבל כל שבעה ימים אסור לקרות בתורה נביאים וכתובים משנה גמרא הלכות ואגדות ואם רבים צריכים לו להתלמד מותר ובלבד שלא יעמיד תורגמן אלא יאמר לאחר והאחר לתורגמן והתורגמן ישמיע לרבים: הגה או ידרוש בעצמו (מרדכי הלכות אבל) ויכול לפסוק איסור והיתר ליחיד השואל אותו אם אין אחר אלא הוא וצריכין לו (בא"ז ור' ירוחם) אבל אסור לומר הלכה לתלמידיו וכן נוהגים אע"פ שיש מקילין (תא"ו בשם י"א):
(ב) אם האבל כהן ואין בב"ה כהן אחר אסור לו לעלות לקרות בתורה:
(ג) אם אין שם מי שיתפלל להוציא את הרבים ידי חובתן יכול האבל להתפלל להוציאן: הגה ומצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם אפילו אין אבל כי יש בזה נחת רוח לנשמה (א"ז) והאבל מצטרף למנין (שם):
(ד) אבל מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה ובהלכות אבלות (ועי' בא"ח סימן תקנ"ד סעיף ב') והני מילי בינו לבין עצמו אבל אינו לומד עם אחרים אלא הם יושבים ונושאים ונותנים בהלכות אבלות ואם טעו משיבן בשפה רפה והוא אינו שואל והני מילי כשאין רבים צריכין לו אבל אם רבים צריכים לו אפילו בהלכות אחרות מותר כדאמרינן:
(ה) אבל שיש לו בנים קטנים אין לו לבטלם מלימודם:
סימן שפה
(א) דין שאלת שלום באבל. ובו ג' סעיפים: אבל אסור בשאלת שלום כיצד שלשה ימים הראשונים אינו שואל בשלום כל אדם ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו לא ישיב להם אלא יודיעם שהוא אבל מג' עד שבעה אינו שואל ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו משיב להם משבעה עד ל' שואל בשלום אחרים שהם שרויים בשלום ואין אחרים שואלים בשלומו וכ"ש שמשיב למי ששואל בשלומו לאחר ל' יום הרי הוא כשאר כל אדם בד"א בשאר קרובים אבל על אביו ואמו שואל בשלום אחרים אחר שבעה ואין אחרים שואלים בשלומו עד אחר י"ב חדש: הגה ומאחר שאסור בשאלת שלום כ"ש שאסור להרבות בדברים (רמב"ם פ"ה וכל בו) ואם עושה לכבוד רבים כגון שרבים באים לנחמו מותר לומר להם לכו לבתיכם לשלום דלכבוד רבים שרי (נ"י פרק אלו מגלחין ובהגהות מיי' ובמרדכי הלכות אבל) ויש מקילין האידנא בשאלת שלום האבל לאחר ל' ואין טעם להם אם לא שיחלקו לומר שזה מה שאנו נוהגים לא מקרי שאלת שלום שבימיהם (סברת הרב) ועיין בא"ח סימן פ"ג:
(ב) המוצא את חבירו אבל בתוך ל' יום מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו לאחר ל' יום שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין כדרכו אלא מן הצד שאינו מזכיר לו שם המת אלא אומר לו תתנחם מתה אשתו ונשא אחרת אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין מצאו בשוק אומר לו תתנחם בשפה רפה ובכובד ראש אבל אם לא נשא אחרת מדבר עמו תנחומין עד שיעברו ג' רגלים ועל אביו ועל אמו מדבר עמו תנחומין כל י"ב חדש לאחר י"ב חדש מדבר עמו מן הצד:
(ג) מקום שנהגו להיות שואלים בשלום אבלים בשבת שואלים וכתב הרמב"ם שהאבל נותן שלום לכל אדם בשבת שהוא מכלל דברים שבפרהסיא: הגה ואסור לשלוח מנות לאבל על אביו ואמו כל י"ב חדש ואפילו בשבת במקום שנהגו שלא לשאול בשלומו בשבת (תשובת מהרי"ל סי' ל"א) אבל במקום שנהגו לשאול בשלומו בשבת גם זה שרי:
סימן שפו
עטיפת הראש באבל. ובו סעיף אחד: אבל חייב בעטיפת הראש דהיינו שיכסה ראשו בטלית או בסודר ויחזיר קצתו על פיו ועל ראש החוטם והני מילי שצריך עטיפה בכל היום אבל כשבאין מנחמים אצלו מגלה ראשו לכבודם: הגה וי"א שאין נוהגין במדינות אלו בעטיפה (הגהות מיי' פ"ה) וכן המנהג פשוט ואין להחמיר לשנות במה שלא נהגו אבותינו:
סימן שפז
(א) דין כפיית המטה. ובו ב' סעיפים: אבל חייב בכפיית המטה ובשעת שינה ואכילה יושב על מטה כפויה אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע וכן המנחמים אינן רשאים לישב אלא ע"ג קרקע:
(ב) עכשיו לא נהגו בכפיית המטה מפני שיאמרו העובדי כוכבים שהוא מכשפות ועוד שאין המטות שלנו עשויות כמטות שלהן כדי שיהא ניכר בהם כפיה:
סימן שפח
(א) אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין. ובו ב' סעיפים: אבל אסור להניח תפילין ביום ראשון ואחר שהנץ החמה ביום ב' מותר להניחם:
(ב) מבעי ליה לאבל ליתובי דעתיה לכווני לביה לתפילין שלא יסיח דעתו מהם אבל בשעת הספד ובכי לא מנח להו:
סימן שפט
(א) אבל אסור בכביסת כסותו ודין גיהוץ. ובו ח' סעיפים: אבל אסור לכבס כסותו כל שבעה ימים אפילו במים לבד ולאחר שבעה מותר וכשם שאסור לכבס כך אסור ללבוש המכובסים קודם לכן (ואחר ז' שרי והעולם נהגו בו איסור (כדעת ריב"א וסייעתו) ונוהגין שאדם אחר לובשם תחלה ואח"כ לובשם האבל והמנהג עיקר (טור בשם סמ"ק וכ"כ המרדכי ה"א וכל בו) וכן נוהגין במדינות אלו לאחר שבעה ואם לבשו אדם אחר רק שעה אחת די בכך) (כל בו וסמ"ק) וא"צ לומר שאסור ללבוש חדשים וגם הסדינים והמצעות של מטה אסור לכבסן ולהציע המכובסין וכן מטפחות הידים אע"פ שמותר לכבסן במועד וכן כל אותן ששנינו שמותרים לכבס במועד כגון היוצא מבית השביה ומבית האסורים והמנודה שהתירו לו חכמים והנשאל לחכם והותר והבא ממדינת הים שהלך להרויח ולא היה לו פנאי לגלח אסורים בימי אבלו שאם אירעו אחד מהם קודם האבלות ונכנס מיד לתוך האבלות אסור לכבס אלא אם כן אירעו אחד מהם ותכפוהו מיד שני אבלות זה אחר זה אז מותר לכבס אף בנתר וחול ואפי' תוך שבעה ובלבד שיעשנו בצינעא בתוך ביתו ואחר שתכפוהו אביליו זה אחר זה מכבס במים אבל לא בנתר ואהל:
(ב) מותר לכבס בגדי קטנים שמת אביהם:
(ג) אסור ללבוש תוך שבעה כלים חדשים צבועים וישנים יוצאים מתחת המכבש (פי' כלי לעצור בו הבגדים) הגה י"א דאסור ללבוש בגדי שבת תוך ד' שבועות הראשונים אבל אח"כ מותר אפילו על אביו ואמו וכן לעשות בגדים חדשים (כל בו בשם מוהר"ם) אבל נהגו איסור כל י"ב חודש:
(ד) אסור תוך שבעה לכבס ולהניח בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ואם היתה כסותו בקבולת ביד אחרים מכבס אותו כדרכו כמו שאר מלאכתו בתלוש שביד אחרים בקבולת:
(ה) כל שלשים יום אסור ללבוש (או להציע תחתיו) (ב"י בשם רבינו ירוחם) בגד מגוהץ והוא שיהא לבן וחדש ואפילו הוא של פשתן ועל אביו ועל אמו אסור עד שיגיע הרגל אחר שלשים ויגערו בו חביריו:
(ו) גיהוץ י"א צק"ל בלשון ערב וי"א דהיינו כיבוס במים ואפר או בנתר ובורית:
(ז) אחר שבעה מותר לגהץ בין לעצמו בין לאחרים ולא אמרו שלשים יום לגיהוץ אלא ללבוש:
(ח) יש מי שאומר דהאידנא ליכא איסור גיהוץ שהרי אמרו גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם :
סימן שצ
(א) דיני גלוח וסריקה באבל. ובו ז' סעיפים: אבל אסור לגלח שערו אחד שער ראשו ואחד שער זקנו ואחד כל שער שבו ואפי' של בית הסתרים כל ל' יום ושער של השפה ומהצדדים כל שמעכב את האכילה תוך ז' אסור אחר שבעה מותר:
(ב) ישב לגלח ואמרו לו מת אביו הרי זה משלי' ראשו אחד המגלח ואחד המתגלח ומה שהספר גומר היינו בדליכא ספר אחר במתא:
(ג) כל אותם שאמרו מותר לגלח בחול המועד אם אירעו אחד מאלו קודם האבילות ונכנס מיד תוך האבל אסור לגלח אבל אם אירעו אחד מאלו ותכפוהו מיד שני אבילות זה אחר זה מגלח כדרכו בין בתער בין במספרים ואפילו תוך שבעה ואדם אחד שתכפוהו אביליו זה אחר זה מיקל שערו בתער אבל לא במספרים (ובלבד שיעשנו בצינעא) (ב"י בשם הרמב"ן):
(ד) על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו: הגה ואין הרגל מהני אם פגע קודם שיגערו בו חביריו (טור) ועיין בא"ח סימן תקמ"ח ושיעור גערה יש בו פלוגתא ונוהגים בג' חדשים (כדעת מהרא"י בפסקיו ואגודה ומהרי"ל והר"ן) ובמקומות אלו נוהגין שאין מסתפרין על אב ואם כל י"ב חדש (מהרי"ל מנהג קצת מקומות) אם לא לצורך כגון שהכביד עליו שערו או שהולך בין העובדי כוכבים ומתנוול ביניהם בשערותיו דמותר לספר (כן השיב הא"ז):
(ה) אשה מותרת בנטילת שער אחר ז': הגה (ויש אוסרים אף לאשה וכן עיקר):
(ו) לסרוק [ראשו] במסרק מותר אפילו תוך שבעה:
(ז) כשם שאסור לגלח כל שלשים יום כך אסור ליטול צפרנים בכלי אבל בידיו או בשיניו מותר אפי' תוך שבעה ואשה שאירע טבילתה אחר שבעה תוך שלשים אם תטול צפרניה בידיה או בשיניה אינה נוטלת יפה אלא תאמר לעובדת כוכבים ליטלם לה בתער או במספרים: הגה ולאו דוקא עובדת כוכבים אלא הוא הדין ישראלית וסרכא דלישנא דחול המועד נקט (דעת עצמו):
סימן שצא
(א) אבל אסור בכל מיני שמחה. ובו ג' סעיפים: אבל אסור בשמחה לפיכך לא יקח תינוק בחיקו כל שבעה שמא יבא לידי שחוק:
(ב) על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו לאחר י"ב חדש ואף אם השנה מעוברת מותר לאחר י"ב חדש ומיהו שמחת מריעות שהיה חייב לפרוע אותה מיד מותר לעשותה מיד אחר שבעה אבל אם אינו חייב לפרעה אסור ליכנס לה עד ל' ועל אביו ועל אמו אע"פ שחייב לפרעה אסור [עד] לאחר י"ב חדש: הגה ובחבורת מצוה כגון שמשיא יתום ויתומה לשם שמים ואם לא יאכל שם יתבטל המעשה מותר לאחר ל' אבל תוך ל' אסור לכל סעודת מצוה שבעולם (טור בשם הראב"ד) אבל סעודת מצוה דלית בה שמחה מותר ליכנס בה כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה מותר לאכול שם אפי' תוך שבעה ובלבד שלא יצא מפתח ביתו (ת"ה סי' רנ"א) ויש אוסרין בסעודת ברית מילה (מרדכי) והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חדש אם הוא חוץ לביתו ובתוך הבית מקילין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה וכ"ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה אבל בסעודת נישואין יש להחמיר כן נ"ל. אבל שהוא בעל ברית או מוהל ילבש בגדי שבת עד לאחר המילה ומותר ליכנס למילה לאכול שם אם הוא לאחר ל' אע"פ שאין המילה בביתו (ב"י בשם תשובת מהרי"ל):
(ג) ליכנס לחופה שלא בשעת אכילה לשמוע הברכות יש מתירים ויש אוסרין אלא עומד חוץ לבית לשמוע הברכות: הגה אבל לא יכנס לבית כלל בשעה שעומדים שם במזמוטי חתן וכלה וכן נוהגים באשכנז (טור) ובמדינות אלו וכל זה בבית שעושין החתונה שאוכלין ושותין ושמחין שם אבל בחופה שעושין בבית הכנסת שמברכין שם ברכת אירוסין ונישואין ואין שם שמחה כלל מותר מיד אחר שבעה (הגהות מיימוני) ויש אוסרין עד שלשים (שם בשם ראבי"ה) וכן נראה לי ויש מקומות שמחמירין להיות האבל עומד כל י"ב חדש חוץ לבית הכנסת לשמוע הברכות (הגהות במהרי"ל) ומ"מ נראה דאבל יכול לברך ברכת אירוסין ונישואין תחת החופה שבבית הכנסת וכן יוכל להכניס חתן כדרך ארצנו ששני אנשים מכניסין החתן תחת החופה ויכול ללבוש קצת בגדי שבת בשעה שמכניסין ובלבד שיהא אחר ל' (ד"ע) וכן נוהגין. יש מתירין לאבל לאכול בסעודת נשואין או ברית מילה עם המשמשין ובלבד שלא יהא במקום שמחה כגון בבית אחר (כל בו וב"י בשם סמ"ק) ויש אוסרין (הגהות אשיר"י) וכן נוהגין רק שהאבל משמש שם אם ירצה ואוכל בביתו ממה ששולחין לו מן הסעודה יש מתירין לאבל לאכול באותה סעודה של דגים שעושים לאחר הנישואין כי מאחר שכבר פסקו לומר שהשמחה במעונו אית ליה היכר שאין שמחה באותה סעודה ושרי (בית יוסף בשם רוקח) יש אומרים דאסור לאכול בסעודה בלילה שביום המחרת מת אביו או אמו (בהגהות מנהגים בשם מהרי"ו):
סימן שצב
(א) אבל אסור כל ל' יום לישא אשה. ובו ג' סעיפים: אסור לישא אשה כל ל' יום אפילו בלא סעודה ולאחר שלשים מותר אפי' על אביו ואמו ואפילו לעשות סעודה ומותר לקדש אשה אפילו ביום המיתה והוא שלא יעשה סעודה אלא אם כן עברו שלשים יום (וי"א דגם לארס אסור כל ל' יום) (טור והרא"ש והרמב"ן וכן עיקר):
(ב) מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלש רגלים (אבל ליכנס לבית המשתה דינו כמו בשאר קרובים) (טור) וראש השנה ויום הכפורים אינם חשובי' כרגלים לענין זה ואם לא קיים מצות פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו מותר לקדש מיד ולכנוס אחר שבעה ולא יבא עליה עד לאחר שלשים יום אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה שאז מותר לבא עליה אחר ז': הגה והוא הדין בשאר אבלות אפילו באבלות דאביו ואמו מותר לישא ולבא עליה אחר שבעה אם לא קיים פריה ורביה. י"א דאף מי שהוא עשיר ויכולת בידו לשכור לו משרתים ומשרתות מכל מקום אם אין בתו או כלתו אצלו בביתו שתוכל לשמשו בחפיפת הראש או שאר דברים שמתבייש מאחרים מקרי אין לו מי שישמשנו וכל כיוצא בזה (פסקי מהרא"י סי"ג) ולכן נשתרבב המנהג שרבים מקילין בענין ונושאין נשים תוך שלש רגלים ובעל נפש יחוש לעצמו. מי שתפשו השר ואינו רוצה להניחו מתפיסתו עד שישא אשה תוך שלש רגלים אחר מיתת אשתו יש מתירין משום צער דידיה (ב"י) וכן נראה לי עיקר:
(ג) מי שלא קיים מצות פריה ורביה ושידך אשה ואחר שהכין צרכי חופה מת אחי המשודכת מותר לכנסה ולבא עליה אחר שבעה: הגה וכן אם יש לו בנים קטנים ונתרצה לאחות אשתו מותר לכנסה כי היא מרחמת על בני אחותה יותר מאחרת (כ"כ בפי' הרא"ש והגהות מיימוני ומרדכי):
סימן שצג
(א) מתי האבל יכול לצאת מביתו. ובו ד' סעיפים: אבל ג' ימים הראשונים אינו יוצא לבית האבל ולא לבית הקברות מכאן ואילך אם מת לאחרים מת בשכונתו יוצא אחר המטה לבית הקברות ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים ואם אין שם כדי מטה וקובריה יוצא אפילו ביום ראשון ואפילו בשכונה אחרת: הגה ומקצת יום ג' הרי הוא ככולו (הגהות מיימוני פ"ז) ולא ראיתי נוהגין כן עכשיו כי אין אבל הולך לבית הקברות ולא לבית האבל כל שבעה ואפשר שלאו חיוב הוא אלא רשות ומאחר שעכשיו אין מתנחמים כמו בימיהם שב ואל תעשה עדיף:
(ב) אבל שבוע הראשון אינו יוצא מפתח ביתו אפילו לשמוע ברכות חופה או ברכות המילה: הגה מיהו המיקל לצאת בלילה מפני הצורך לא הפסיד (ת"ה סימן ר"צ) והא דאסור לצאת חוץ לביתו היינו דוקא לטייל או למשא ומתן וכדומה אבל אם שלח מושל אחריו (מרדכי ה"א) או שצריך לילך בדרך או לשאר דברים הצריכים לו הרבה כגון דבר האבד מותר לו לצאת (תוס' סוף מ"ק) וכן נוהגין ודין נעילת סנדליו ע"ל סימן שפ"ב : שניה יוצא ואינו יושב במקומו ואינו מדבר שלישי' יושב במקומו ואינו מדבר: הגה ואם רוצה שלא לישב במקומו בשבוע שלישית ולדבר הרשות בידו (הגמ"יי) ועכשיו נוהגין שאין יושבין במקומם כל שלשים ועל אביו ואמו כל י"ב חדש ואין למנהג זה עיקר מכל מקום אין לשנות מן המנהג כי כל מקום לפי מנהגו : רביעית הרי הוא כשאר כל אדם אפילו לא שלמו שלשה שבועות כגון שמת באמצע שבוע מיד כשכלה אותו שבוע ושנים שאחריו חשיב שבוע הבא רביעי:
(ג) האבל אינו יוצא בחול לבית הכנסת אבל בשבת יוצא (וכן לבית המדרש) (ב"י) ואנו נוהגים שבכל יום קריאת התורה יוצא לב"ה: הגה ובמדינות אלו נוהגין שאין יוצא אלא בשבת ואם האבל מוהל או בעל ברית לאחר שלשה מתפלל בביתו. וכשמביאין התינוק למול הולך האבל לבית הכנסת (הגהות אשיר"י) אבל תוך שלשה לא יצא אא"כ אין מוהל אחר בעיר (א"ז) ויש מקילין אפי' תוך ג' אפי' אם יש מוהל אחר בעיר (ב"י) ומותר לו לתקן הצפרנים ולגלח לצורך המילה אבל אם יש מוהל אחר אסור (סברת הרב דלא כא"ז דמתיר סתם) וכן כל דבר מצוה שא"א לעשות בלא האבל מותר לו לצאת לקיים את המצוה (סברת הרב וב"י):
(ד) הנוהגים כשהם אבלים שלא לשנות מקומם בבית הכנסת בשבת יפה הם עושים: הגה ויש אומרים שגם בשבת ישנה מקומו (נ"י ס"פ המוכר פירות) וכן המנהג פשוט ואין לשנות המנהג:
סימן שצד
(א) שלא להתקשות על המת יותר מדאי. ובו ו' סעיפים: אין מתקשין על המת יותר מדאי וכל המתקשה עליו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה אלא שלשה ימים לבכי שבעה להספד שלשים לתספורת ולגיהוץ:
(ב) במה דברים אמורים בשאר העם אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתם ואין בוכים עליהם יותר מל' יום ואין מספידין עליהם יותר מי"ב חדש וכן חכם שבא שמועתו לאחר י"ב חדש אין מספידין אותו:
(ג) יוצאין לבית הקברות ופוקדים על המתים שלשה ימים שמא עדיין הוא חי:
(ד) כל שלשה ימים יראה האבל כאלו חרב מונחת לו בין כתפיו משלשה ועד שבעה כאלו זקוף כנגדו בקרן זוית משבעה ועד שלשים כאלו עובר לפניו בשוק וכל אותה השנה הדין מתוחה כנגד אותה משפחה ואם נולד בן זכר באותה משפחה נתרפאת כל המשפחה:
(ה) אחד מהחבורה שמת תדאג כל החבורה:
(ו) כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים ה"ז אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה:
סימן שצה
(א) מקצת יום השבעה והשלשים ככולו. ובו ג' סעיפים: כיון שעמדו מנחמים מאצל האבל ביום שביעי מותר בכל דברים שאסור בהם תוך שבעה דמקצת היום ככולו לא שנא מקצת יום שביעי לא שנא מקצת יום שלשים כיון שהנץ החמה ביום שלשים בטלו ממנו גזרת שלשים (רא"ש ורבינו ירוחם) הגה ובמדינות אלו שאין המנחמין רגילין לבא ביום ז' צריך להמתין עד שעה שרגילין המנחמים לבא בשאר ימים דהיינו לאחר יציאה מבית הכנסת שרגילין לבא מנחמין כן נראה לי ודלא כמו שרגילין להמתין שעה על היום דאין הדבר תלוי רק בעמידת המנחמין (כן משמע באשיר"י):
(ב) שמע שמועה רחוקה בלילה כיון דסגי בשעה אחת סלקא אפילו בלילה:
(ג) מי שמת אביו או אמו בראש חדש ניסן לא אמרינן בכ"ט באדר שאחריו מקצת היום ככולו אלא צריך לנהוג דברים האסורים בי"ב חדש עד שיכנס ראש חדש ניסן: הגה ונהגו להוסיף עוד היום שמת בו האב או האם לנהוג בו דין י"ב חדש ונכון הוא:
סימן שצו
(א) דין אבל שלא נהג אבלותו כל שבעה. ובו ג' סעיפים: אבל שלא נהג אבלותו תוך שבעה בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל שלשים חוץ מהקריעה שאם לא קרע בשעת חימום אינו קורע אלא תוך שבעה חוץ מאביו ואמו שקורע אפילו לאחר שבעה:
(ב) במה דברים אמורים בשלא נהג אבלות כלל כל שבעה אבל אם זלזל במקצת הימים ולא נהג בהם אבלות כגון מי שאמרו לו שמת לו מת ביום הא' והיה בעיר אחרת ולא נהג אבלות וביום השני בא לעירו ונהג אבלות אין צריך להשלים ומונה שבעה מיום הראשון:
(ג) קטן שמת אביו ואמו ואפילו הגדיל תוך שבעה בטל ממנו כל דין אבלות ואינו חייב בו :
סימן שצז
(א) דיני עדות לנהוג אבילות על פיהם. ובו ב' סעיפים: מתאבלין על פי עד אחד ועד מפי עד ועובד כוכבים מסיח לפי תומו:
(ב) שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אינו מתאבל:
סימן שצח
אבלות יום ראשון דאורייתא. ובו סעיף אחד: אבלות יום ראשון אם הוא יום מיתה וקבורה הוי דאורייתא ושאר הימים מדרבנן במה דברים אמורים בשבעה מתים המפורשים בתורה שכהן מטמא להם אבל אותם שהוסיפו עליהם כדאיתא בסימן שע"ד אפי' ביום ראשון הם מדרבנן ויש אומרים שאף אבילות יום ראשון דמיתה וקבורה הוי דרבנן בכל המתים:
סימן שצט
(א) דיני אבלות ברגל בראש השנה וי"ט שני של גליות. ובו י"ד סעיפים: הקובר מתו קודם הרגל בענין שחל עליו אבילות ונהג בו אפילו שעה אחת קודם הרגל הרגל מפסיק האבלות ומבטל ממנו גזרת שבעה וימי הרגל עולים לו למנין שלשים הרי שבעה לפני הרגל וימי הרגל ומשלים עליהם השלשים ודוקא שנהג אבלות באותה שעה אפילו לא נהג אלא דברים שבצינעא כגון ששמע שמועה קרובה ביום שבת שחל להיות בערב הרגל שאע"פ שאינו נוהג אלא דברים שבצינעא הרגל מפסיק אבל אם שגג (או) הזיד ולא נהג אבלות או שהיה קרוב לחשכה ולא היה יכול לנהוג אין הרגל מבטל האבלות וכ"ש אם לא ידע במיתת המת קודם הרגל שאין הרגל מבטלו אלא נוהג ברגל דברים שבצינעא ומונה שבעה אחר הרגל ובאותם השבעה מלאכתו נעשית ע"י אחרים ועבדיו ושפחותיו עושים בצינעה בתוך ביתו דכיון דכבר נתבטל בשבעת ימי הרגל ממלאכה אע"פ שלא נתבטל מחמת האבל אלא מחמת הרגל סוף סוף נהג בדין אבילות בענין מלאכה הילכך אין להחמיר בו כמו בשאר אבילות ומלאכתו נעשית ע"י אחרים וכל ימי הרגל רבים מתעסקים בו לנחמו הילכך אין מתעסקין בו לנחמו אחר הרגל ורגל עולה למנין שלשים שהרי דין שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת נוהגים ברגל ולא מתורת רגל בלבד אסור בהם אלא אף מתורת אבל שהרי מתורת הרגל מותר ללבוש כלים מגוהצים חדשים ולבנים ונוטל צפרניו במספרים ושמח שמחת מריעות והבא ממדינת הים ומבית השביה והשאר שמנו חכמים מותרין לספר ולכבס. ומדין אבילות אסור בכלם כמו בחול:
(ב) הקובר מתו ברגל בחול המועד נוהג דין אנינות כ"ז שלא נקבר ולאחר שנקבר נוהג דברים שבצינעא (ומ"מ מותר לייחד עם אשתו (ב"י בשם הראב"ד והרא"ש) וע"ל סימן שפ"ג ובא"ח סימן תקמ"ח) והרגל עולה למנין שלשים שמשלים עליו שלשים אפילו קברו בחג הסכות לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל ומתעסקים ברגל לנחמו: הגה וכל מלאכה המותרת לעשות לו במועד בדבר האבד מותר לעשות בעצמו ואם אין דבר האבד נעשית ע"י אחרים בבתיהם ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעה תוך ביתו (ב"י בשם רבינו ירוחם) : ולאחר הרגל מתחיל למנות שבעה ולכשיכלו שבעה למיתת המת אע"פ שעדיין לא כלו שבעת ימי האבלות מלאכתו נעשית על ידי אחרים בבתיהם ועבדיו עושין לו בצינעא בתוך ביתו ואין רבים מתעסקים בו לנחמו אחר הרגל מנין הימים שנחמוהו ברגל אבל מראים לו פנים כגון אם קברו בשלשה ימים האחרונים של רגל מלאכתו נעשית ע"י אחרים בשלשה ימים אחרונים של אבל ובמקומות שעושים שני ימים מונה השבעה מיום טוב שני האחרון הואיל ומדבריהם הוא עולה מהמנין ומונה מאחריו ששה ימים בלבד:
(ג) אם קבר את מתו שבעה ימים קודם הרגל ונהג בהם גזירת שבעה הרגל מבטל ממנו גזירת שלשים אפי' חל יום שביעי בערב הרגל דמקצת היום ככולו ועולה לכאן ולכאן ומותר לכבס ולרחוץ ולספר בערב הרגל: הגה סמוך לחשיכה (טור) ובערב פסח מותר בכל אחר חצות דהיינו מזמן שחיטת הפסח ואילך ועדיף שיגלח קודם חצות הואיל ואחרים אסורים לגלח אחר חצות (תשובת ר"י מינץ ס"ד) : וכן אם חל שמיני בשבת שבערב הרגל מותר לכבס ולרחוץ ולספר בערב שבת ואם לא גילח בערב יום טוב או בערב שבת מותר לגלח אחר הרגל שכבר נתבטל ממנו גזירת שלשים אבל בחול המועד לא יגלח כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל ואם חל שביעי שלו בשבת ערב הרגל אסור לגלח בערב שבת ומותר לגלח אחר הרגל וכן בחול המועד כיון שלא היה יכול לגלח קודם הרגל:
(ד) הא דרגל מבטל גזירת שלשים בשאר מתים אבל באביו ואמו שאסור (לספר) עד שיגערו בו חביריו אפילו פגע בו הרגל לאחר ל' יום אינו מבטל:
(ה) אם חל א' מימי האבלות חוץ מהשביעי בערב הרגל מותר לכבס ולא ילבשנו עד הלילה וטוב ליזהר מלכבס עד אחר חצות כדי שיהא ניכר שמפני הרגל הוא מכבס אבל לרחוץ אסור עד הלילה ויש מתירין לרחוץ אחר תפלת המנחה סמוך לחשיכה (וכן נוהגין):
(ו) ראש השנה ויום כפורים חשובים כרגלים לבטל האבלות:
(ז) נהג שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כז' וח' ימי הפסח הרי ט"ו ומשלים עליהם ט"ו אחרים:
(ח) שעה אחת לפני עצרת חשובה כשבעה ועצרת כיון שאם לא הקריב קרבנות עצרת בעצרת יש לו תשלומין כל שבעה חשוב כשבעה הרי י"ד ומשלים עליהם ט"ז אחרים ויום שני של עצרת עולה למנין הט"ז:
(ט) שעה אחת לפני ר"ה בטלה ממנו גזירת שבעה מפני ר"ה וגזירת ל' מבטל ממנו יום כפורים ומגלח ערב יום כפורים וה"ה לקובר מתו בשלשה בתשרי שמגלח בערב יוה"כ:
(י) שעה אחת לפני יום הכפורים בטלה ממנו גזירת ז' מפני יום כפורים וגזירת ל' מבטל ממנו החג ומגלח בערב החג:
(יא) שעה אחת לפני החג והחג הרי י"ד ושמיני עצרת שבעה הרי כ"א ויום שני של שמיני עצרת הרי כ"ב ומשלים עליהם ח' אחרים:
(יב) הקובר את מתו שעה אחת לפני הרגל אותה שעה והרגל חשובים כי"ד ומיד אחר הרגל יש לו דין שבוע שלישי לענין שיושב במקומו ואינו מדבר:
(יג) במקומות שעושין שני י"ט מי שמת לו מת ביום טוב שני שהוא י"ט האחרון של פסח או של חג או ביום טוב שני של עצרת וקברו בו ביום נוהג בו אבילות הואיל ויום טוב שני מדבריהם ואבילות יום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה של תורה ידחה עשה של דבריהם מפני עשה של תורה אבל אם מת בי"ט שני של ר"ה וקברו בו ביום אינו נוהג בו אבלות שב' הימים כיום ארוך הם במה דברים אמורים בשבעה מתים המפורשים בתורה שכהן מטמא להם אבל אותם שהוסיפו עליהם כדאיתא בסימן שע"ד אין אבלותם אלא מדרבנן לפיכך אינו נוהג עליהם אבלות בשום יום טוב ואפי' באותם שאמרנו שנוהג אבילות ביום טוב שני אינו קורע והעולם נוהגין שלא להתאבל בי"ט שני של גליות על שום מת אפי' הוא יום מיתה וקבורה: הגה דסוברין כדעת האומרים שאין שום אבלות דאורייתא וכן המנהג פשוט ואין לשנות (ר"ת ור"י ורא"ש):
(יד) מת לו מת בערב יו"ט ונתיירא שמא לא יספיק לקברו מבעוד יום ומסרו לעובדי כוכבים שיוליכוהו לקברו כיון שהוציאוהו מהעיר ונתכסה מעיני הקרובים חלה עליו אבלות ואם הוא שעה אחת קודם הרגל ונהג בה אבלות בטלה לה גזירת שבעה אע"פ שנקבר ביום טוב:
סימן ת
(א) דיני אבלות בשבת. ובו ב' סעיפים: שבת אינו מפסיק אבלות ועולה למנין שבעה שהרי קצת דיני אבלות נוהגים בו דהיינו דברים שבצינעא שהם תשמיש המטה ורחיצה אבל דברים שבפרהסיא (לא) דהיינו להסיר עטיפתו (ודוקא כשהוא מעוטף עטיפות ישמעאלים כמו שנתבאר לעיל סימן שפ"ו אבל קצת עטיפה שנוהגים בקצת מקומות כל ל' אין צריך להסיר בשבת הואיל ויש לו מנעלים ברגליו) (מהרי"ו סימן ה') וללבוש מנעליו ולזקוף המטה מכפייתה ושלא ללבוש בגד קרוע אלא מחליפו ואם אין לו להחליף מחזיר קרעו לאחריו ות"ת הוי דבר שבצינעא אבל לחזור הפרשה כיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הצבור הוי כקורא את שמע ומותר ואם קראו את האבל לעלות לתורה צריך לעלות שאם היה נמנע היה דבר של פרהסי' ורבינו תם היו קורים אותו בכל פעם שלישי ואירע בו אבלות ולא קראו החזן ועלה הוא מעצמו ואמר כיון שהורגל לקרותו שלישי בכל שבת הרואה שאינו עולה אומר שבשביל אבלות הוא נמנע והוי דברים של פרהסיא. (וכן אם הכהן אבל ואין כהן אחר בב"ה מותר לקרותו אבל בענין אחר אסור) (הגהות מיימוני פ"ג מה"א) :
(ב) גררתו חיה או הרגוהו לסטים ובשבת נתייאש מלבקש כיון דדברים שבצינעא נוהג בשבת עולה לו ליום אחד: הגה אם פגע יום ל' של אבלות בשבת ויום כ"ט בערב שבת מותר לו לרחוץ בערב שבת אף במקומות שנוהגים שלא לרחוץ כל ל' דהואיל ומדינא שרי לאחר שבעה אלא שנהגו להחמיר כל ל' בכהאי גוונא שרי משום כבוד שבת (הגהות מיימוני בשם מהר"ם פ"י ופ"ו די"ט) וה"ה כל כיוצא בזה כגון לחזור אל מקומו בליל שבת וללבוש בגדי שבת דהא נמי אינו אלא מנהג בעלמא (כן נראה מדברי מהר"ש) כמו שנתבאר לעיל סי' שפ"ט וש"צ ואע"פ שיש לחלק בין רחיצה שאסורה בשבת ובין דברים אלו שאפשר לו לעשות בשבת מ"מ אין נ"ל לחלק בכך :
סימן תא
(א) דברים הנוהגים בחול המועד. ובו ז' סעיפים: אין מניחין את המטה ברחוב בחול המועד שלא להרגיל את ההספד שאסור להרגיל את ההספד בחול המועד אלא לכבוד ת"ח לפיכך אין מוליכין המת לבית הקברות בחול המועד עד שיהיה כל הקבר מתוקן ומזומן:
(ב) אין קורעין בחול המועד אלא מי שהוא חייב לקרוע כדאיתא בסימן ש"מ אבל מי שאינו חייב ורוצה לקרוע מפני הכבוד אסור:
(ג) שמע בחול המועד שמועה קרובה חייב לקרוע:
(ד) אין חולצין כתף במועד ואין מברין בו אלא קרוביו של מת אבל הקרובים מברין וה"ה לחנוכה ופורים וראש חדש וכשמברין אין מברין אלא על מטות זקופות אבל ביום טוב אפילו ביום טוב שני אין קורעין ולא חולצין ולא מברין ובחול המועד מברין הכל על החכם לתוך הרחוב כדרך שמברין את הקרובים שהכל כקרוביו:
(ה) נשים בחול המועד מענות דהיינו שכולן עונות כאחת אבל לא מטפחות דהיינו להכות כף על כף בראש חדש חנוכה ופורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות דהיינו שאחת מדברת וכולן עונות אחריה נקבר המת לא מענות ולא מטפחות והני מילי לאינש דעלמא אבל לתלמיד חכם בין בחול המועד בין בראש חדש חנוכה ופורים מענות ומקוננות כדרכן בחול והני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא ויום שמועה אפילו רחוקה כבפניו דמי:
(ו) אומרים על המת צדוק הדין וקדיש כדרכן וכן ביום טוב שני אבל ביום טוב ראשון כיון שאין מתעסקים במת אין אומרים אותו: הגה ויש חולקין שלא לומר צדוק הדין במועד (הטור הביא כמה רבוותא) וכן המנהג פשוט במדינות אלו שלא לומר צדוק הדין בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון (במנהגים) ולכן אין אומרים ג"כ כשקוברין אחר חצות בערב שבת י"א שאם קוברים המת בלילה שאין אומרים קדיש ולא צדוק הדין (כל בו):
(ז) מת לו מת קודם פורים ופגע בו פורים אינו מפסיק האבילות ומ"מ אין אבלות נוהג בו לא בי"ד ולא בט"ו אלא דברים שבצינעא נוהג וחייב לשלוח מנות ואף על פי שאינו מתאבל בהם עולים לו ממנין השבעה כמו שבת:
סימן תב
(א) דין שמועה קרובה ורחוקה. ובו י"ב סעיפים: מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב אם בתוך ל' יום הגיעה השמועה אפי' יום ל' עצמו ה"ז שמועה קרובה וחייב לנהוג שבעה ימי אבלות מיום שהגיע השמועה וקורע ומונה ל' יום (מיום השמועה) (כך משמע מהרמב"ם ומנימוקי יוסף פא"מ ובמרדכי) לתספורת עם שאר דברים כללו של דבר יום שמועתו הקרובה כיום הקבורה ואם שמע מיום ל' ואילך א"צ לנהוג אלא שעה אחת לא שנא שמע ביום לא שנא שמע בלילה שאם שמע בלילה ונהג מקצת אבלות בלילה שעה אחת עולה לו ואפילו שמע על אביו ואמו והני מילי לענין גזירת שבעה אבל לענין גזירת שלשים נוהג על אביו ואמו בתספורת עד שיגערו בו חביריו ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו וכן בשאלת שלום וליכנס לבית המשתה ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה לפיכך אם באה לו שמועה על אביו ואמו לאחר י"ב חדש אינו נוהג אלא יום אחד אף בגזירת ל':
(ב) השומע שמועה רחוקה אין צריך לנהוג כל דין אבלות אלא דיו בחליצת מנעל ואין צריך לא עטיפה ולא כפיית המטה ומותר במלאכה רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ובתלמוד תורה ואם אין לו מנעלים ברגליו צריך שיכפה מטתו או יעטוף ראשו שצריך שיעשה מעשה שניכר בו שעושה משום אבלות ואם היה עוסק בתורה או במלאכה או שהיה רוחץ וסך ובאה לו שמועה מפסיק שעה אחת משום אבלות וחוזר למה שבידו אבל אם היה לבוש תפילין אינו צריך לחלצן ומ"מ אינו יוצא ידי אבלות בהפסק זה וצריך שיעשה מעשה שניכר שעושה משום אבלות כגון חליצת מנעל או כפיית המטה ועטיפה ומיהו בחדא סגי:
(ג) אין מברין על שמועה רחוקה:
(ד) אין קורעין על שמועה רחוקה ועל אביו ואמו קורע לעולם (ובמקום שאין לו לקרוע אסור להחמיר על עצמו ולקרוע) (א"ז):
(ה) השומע שמועה בשבת או ברגל ולמוצאי שבת ורגל נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד ובשבת ורגל אסור בדברים של צינעא:
(ו) השומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אפי' דברים שבצינעא ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה אחת ודיו:
(ז) השומע שמועה קרובה בשבת השבת עולה לו ליום אחד ולמחר קורע והוה ליה יום ששי שביעי לאבילות:
(ח) עשרה ימים אחר חג הסכות שמע שמת לו מת בערב החג אע"פ שאם נמנה שעה א' לפני החג שבעה ושבעת ימי החג ויום שמ"ע כ"א וי' ימים אחרים הרי ל"א אין לזה דין שמועה רחוקה אלא דין שמועה קרובה שאין הרגל עולה למי שלא נהג אבלות קודם לו כלל וכל שכן למי שלא היה יודע שמת לו מת (ר' ירוחם בשם בעל המאור וכ"ד הרמב"ן):
(ט) שמע שתי שמועות רחוקות ביום אחד אינו נוהג עליהן אלא יום אחד היו קרובות או שמתו לו שני מתים כאחד מונה לשתיהם כאחד שבעה ושלשים שמע לזה היום ולזה למחר מונה לשני מיום שמועה שבעה ושלשים:
(י) שמע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל כיון דדברים שבצינעא נוהג עולה לו אותו שבת למנין שבעה:
(יא) מי שהתפלל כבר ערבית ועדיין יום הוא ושמע שמועה קרובה מונה מיום מחר ואותו יום אינו עולה לו:
(יב) מי שמת לו מת ולא נודע לו אינו חובה שיאמרו לו ואפילו באביו ואמו ועל זה נאמר מוציא דבה הוא כסיל ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה כיון שאינו יודע מיהו אם שואל עליו אין לו לשקר ולומר חי הוא שנאמר מדבר שקר תרחק: הגה ומ"מ בבנים זכרים נהגו להודיע כדי שיאמר קדיש אבל בבנות אין מנהג כלל להודיעם (מהרי"ו סי' י"ג) מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו (כל בו בשם הר"מ וע"פ) ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה (מהרי"ו סי' קכ"א ומהרא"י סי' רצ"ו והאחרונים) אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה (בקבלה מפי זקן מופלג מוהר"ם לנדא) ואם אירע יום זה ביום שאין אומרים בו תחנון אין מתענין כלל ואם מתו באדר ונתעברה השנה העיקר להתענות באדר הראשון (ת"ה סימן רצ"ד ומהר"י מינ"ץ) אע"פ שיש חולקין כך הוא עיקר ואם מתו בשנת העיבור באדר הב' מתענה גם כן בעיבור באדר השני (ג"ז שם) ועיין באורח חיים סי' תקס"ח סעיף ז' ועיין לעיל סימן שצ"א דאין לאכול בסעודה בליל יום שמת בו אב ואם. ואם חל תענית זה בערב שבת דינו כשאר תענית ועיין בא"ח סימן רמ"ט מיהו אם בפעם ראשון השלים ינהוג כן כל ימיו :
סימן תג
(א) דיני המלקט עצמות. ובו י' סעיפים: המלקט עצמות אביו או של שאר קרובי' שמתאבלים עליהם מתאבל עליהם כל היום כולו בכל הדברים הנוהגים באבל בכפיית המטה ועטיפת הראש ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצה וסיכה ולערב אין מתאבל עליהם אפילו צרורים לו בסדינו היה עומד ומלקט וחשכה לו מותר ביום שלאחריו לפיכך אין מלקטין אותם סמוך לחשכה כדי שלא יהיה נמצא שלא התאבל על ליקוט עצמות אביו. (ואין אנינות בליקוט עצמות רק חל עליו אבלות מיד) (טור בשם הרא"ש):
(ב) כל שקורע עליו בשעת מיתתו קורע עליו בשעת ליקוט עצמות וכל שאינו מתאחה בשעת מיתתו אינו מתאחה בשעת ליקוט עצמות:
(ג) עצמות אין עומדין עליהם בשורה אבל אומרים תנחומין לעצמם ואין מברין עליהם בחבר עיר אבל מברין עליהם בביתו ואין אומרים עליהם קינה ונהי אבל אומרים עליהם קילוסין: (דהיינו שבחו של מת ומשבחין להקב"ה שממית ומחיה) (בטור תמצא מבואר):
(ד) אין מלקטין עצמות אביו במועד ואין צריך לומר עצמות שאר קרובים:
(ה) שמע שהיום לקטו עצמות אחד מקרוביו שהוא מתאבל עליהם אף על פי שלא היה שם מתאבל עליהם. (אבל שמע שנלקטו אתמול אין מתאבל עליהם) (טור בשם הירושלמי):
(ו) אין מפרקין את העצמות ולא מפסיקין את הגידים:
(ז) ליקוט עצמות אינו אלא משיכלה הבשר כלה הבשר אין הצורה ניכרת בעצמות לפיכך יכול ללקט בידו עצמות אביו ואמו ואעפ"כ נכון הדבר שלא ילקטם הוא עצמו מההיא דרבי אליעזר בר צדוק דבסמוך:
(ח) מלקט אדם עצמות שני מתים כאחד בראש אפרסקל מכאן ובראש אפרסקל מכאן דברי רבי יוחנן בן נורי ר"א אומר סוף אפרסקל להתעכל וסוף עצמות להתעכל ונמצאו עצמות שני מתים מתערבים אלא מלקטין ונותנין כל אחד לעצמו בארון של ארזים א"ר אליעזר בר צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתו מתחלה קברוני בבקעה ולבסוף לקוט עצמותי ותנם בארזים ואל תלקטם אתה בידך שלא יהיו בזויות עליך:
(ט) המלקט עצמות והמשמר את המת והמוליך אותם ממקום למקום פטור מק"ש ומתפלה ומהתפילין ומכל מצות האמורות בתורה בין בחול בין בשבת לא שנא עצמות קרובים לא שנא עצמות רחוקים בין אם הוא בספינה או בדרך ואפילו אם הם מלקטים רבים ואם רצה להחמיר על עצמו לא יחמיר מפני כבוד עצמות:
(י) המוליך עצמות ממקום למקום ה"ז לא יתנם בשק או בדסקיא ויניחם על החמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהם מנהג בזיון אבל אם מפשילו לאחוריו על החמור שפיר דמי ואם היה מתיירא מפני הגנבים והלסטים מותר: הגה והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דיטעון יטענוניה דידל ידלוניה וגדול השלום שניתן לצדיקים שבשעה שהצדיק נפטר ג' כתות של מלאכים נותנים לו שלום (הכל בטור והרא"ש וכל בו) ואומרים יבא שלום (כל הכתוב לחיים קדוש יאמר לו) : בלע המות לנצח ומחה ה' א-להים דמעה מעל כל פנים תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

[חד צורבא]

@רפי-סאם עוד משהו ?

[רפי סאם]

@חד-צורבא לא,
תודה
גרסה 1.5.1 בדרך עם הרבה חידושים..
עריכה
את האמת אם אפשר צורת הדף משנה ברורה
אבל לא דחוף..

[argeman]

פוסט זה נמחק!

[חד צורבא]

@רפי-סאם עכשיו ראיתי מה שכתבת
זה בדרך

[חד צורבא]

@רפי-סאם
הלכות תשעה באב - צורת הדף.pdf

[חד צורבא]

לילה טוב