יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר. (שו"ע או"ח א', א')
המשכים להתחנן לפני בוראו, יכוון לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה, ולסוף שני שלישי הלילה, ולסוף הלילה, שהתפילה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות, רצויה. (שו"ע או"ח א', ב')
אמר עוּלָא: כל הקורא קריאת שמע בְּלֹא תְּפִלִּין, כְּאִלּוּ מעיד עדות שקר בעצמו. (בבלי ברכות י"ד: )
אמר רב יהודה: מִנַּיִן לברכת המזון לאחריה מן התורה? שׁנאמר (דברים ח', י'): "וְאָכַלְתָ וְשָׂבַעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". (בבלי ברכות כ"א.)
מִנַּיִן לברכת התורה לפניה מן התורה? שׁנאמר (דברים ל"ב, ג'): "כִּי שֵׁם י~הוה אֶקְרָא, הָבוּ גֹדֶל לֵא~לֹהֵינוּ". (בבלי ברכות כ"א.)
כל אדם שדעותיו כולן דעות בינונייות ממוצעות, נקרא חכם, ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נקרא חסיד. (משנה תורה לרמב"ם הלכות דעות א', ד'-ה')
האדם הוא הנכבד בכל ההויה בעולמנו השפל. (מורה הנבוכים לרמב"ם ג', י"ב)
האמת והצדק הם תכשיטי הנפש, ונותנים גבורה ובטח ונצח לגוף. (אגרת המוסר המיוחסת לרמב"ם)
כל היגע בתלמודו בצנעה - מחכים. (משנה תורה לרמב"ם הלכות תלמוד תורה ג', י"ב)
השופט, כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע, יזיק עצמו ויזיק לבני אדם. (הקדמת הרמב"ם למשנה)
לעולם ידחוק אדם עצמו, ויתגלגל בצער, ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו, עשה שַבָּתְךָ כחול, ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם ומכובד, וְהֶעֱנִי - יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. (משנה תורה לרמב"ם הלכות מתנות עניים י', י"ח)
אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות. (מורה הנבוכים לרמב"ם ב', ל"ו)
אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. (משנה מנחות י", י"א)
אין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין. (בבלי תענית ח', ב')
אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ. (בבלי עבודה זרה י"ט.)
כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות. (בבלי קידושין כ"ט.)
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. (משנה אבות ב', ב')
לא יאמר אדם אי איפשי (אין רצוני) ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל (יאמר) איפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך. (ספרא פרשת קדושים פרשה י')
הוי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, ואוהב את הבריות ומקרבן לתורה. (משנה אבות א', י"ב)
אשריכם ישראל, לפני מי אתם מִטַּהֲרִים ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים. (משנה יומא ח', ט')
תניא, רבי אליעזר אומר: המתפלל אחורי רבו, והנותן שלום לרבו, והמחזיר שלום לרבו, והחולק על ישיבתו של רבו, והאומר דבר שלא שמע מפי רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל. (בבלי ברכות כ"ז:)
רבי שמעון אומר: שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה - כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום", אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה - כאילו אכלו משולחנו של המקום ברוך הוא, שנאמר: "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'". (משנה אבות ג', ג')
משגמר סעודתו ונתן דעתו לברך ברכת המזון, אם חוזר ורוצה לאכול או לשתות, יש בזה הרבה חילוקי דינים לעניין הברכות. על כן יש למנוע מזה, אלא מיד כשנתן דעתו לברך ברכת המזון, יברך ברכת המזון.
ברכה אחרונה, וכן ברכת המזון, אין מברכין אלא אם כן אכל כשיעור, דהיינו כזית באוכלין ורביעית במשקין, אבל על פחות מכשיעור אין צריך ברכה אחרונה.
אין להסיר המפה והלחם עד לאחר ברכת המזון, שתהא פת מונחת על השולחן בשעת ברכת המזון , להראות כי יש שפע מאת ה', יתברך שמו, לאכול ולהותיר.
שלושה שאכלו ביחד, כיוון שנתחייבו בזימון, אינם רשאים לֵחָלֵק, וכן ארבעה או חמישה, אפילו אחד מהם אינו רשאי לברך בפני עצמו, שכולם נתחייבו בזימון. אבל, אם הם שישה או יותר, עד עשרה, יכולין לֵחָלֵק, שיישאר זימון לכל חבורה.
מי שאינו קורא קריאת שמע שחרית ערבית, או שהוא עובר עבירות בפרהסיא, אינו מצטרף לזימון.
גר גמור מצטרף לזימון, וגם הוא יכול לברך ולומר "על שהנחלת לאבותינו", דכתיב באברהם "כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ", ודרשינן: לשעבר היה אב לארם, מכאן ואילך לכל הגוים.
כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר: "כל הנקרא בשמי, ולכבודי בראתיו. יצרתיו אף עשיתיו". ואומר "י~הוה ימלוך לעולם ועד".
רבי יוחנן בן ברוקא אומר: כל המחלל שם שמים בסתר, נפרעין ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם.
רבי יוסי אומר: כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות.
רבי אלעזר בן שַׁמּוּעַ אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים.
רבי מתיא בן חרש אומר: הוי מקדים בשלום כל אדם, והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים.
הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד.
רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראהּ איש את רעהו חייו בלעו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם".
רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה ליבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו.
חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו, כי אביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו מביאו לחיי העולם הבא.
כהן וישראל שהם שוים בחכמה, מצות עשה מן התורה להקדים את הכהן, שנאמר "וְקִדַּשְׁתּוֹ".
אסור להשתמש בכהן, אפילו בזמן הזה, וכמועל בהקדש הוא, שנאמר "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת-לֶחֶם אֱ~לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב", ואף עכשיו, שאין לנו קרבנות, בקדושתו הוא עומד.
בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוׂתֶיךָ שִֹיחָה לִּי": איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגּבּוֹר, וּמֹשֵל בּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ": אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ".
רבי ישמעאל בנו (של רבי יוחנן בן ברוקה) אומר :הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי אומר: הלומד מן הקטנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים קהות ושותה יין מִגִּתּוֹ. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים בשלות ושותה יין ישן.
אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ואפילו מי שנתעטש בסעודה, אסור לומר לו אסותא
נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהם מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעודה
היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך בתחלה המוציא ואחר כך יגמור סעודתו אבל אם דבר עמו בתוך הבית אף על פי ששינה מקומו מִפִּנָּה לְפִנָּה אינו צריך לברך.
אם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל במקום אחר אינו מברך ברכת המזון אלא במקום השני כמו שנהגו הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם ויושבים ומברכין במקום סיום אכילתם.
כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם אבל לא יביא פת שלמה ויתננה על השלחן ואם עשה כן מחזי דלשם עבודת כוכבים עביד, שנאמר: "העורכים לגד שלחן".
מים אחרונים אין נוטלים על גבי קרקע אלא בכלי מפני רוח רעה ששורה עליהם ואם אין לו כלי נוטל על גבי עצים דקים וכיוצא בהן.
יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים ואפילו לנוהגים כן אדם שהוא אסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות וצריך ליטול ידיו קודם ברכת המזון.
צריך לישב בשעה שמברך בין אם היה הולך בביתו כשאכל או עומד או מיסב כשמגיע לברך צריך לישב כדי שיוכל לכוין יותר וגם לא יהא מיסב שהוא דרך גאוה אלא ישב באימה.
אם היה מהלך בדרך ואוכל אינו צריך לישב ולברך לפי שאין דעתו מיושבת עליו. (שו"ע סי' קפ"ג, סי"א)
עד אימתי יכול לברך? עד שיתעכל המזון שבמעיו וכמה שיעורו כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה ומשעה שהתחיל להיות רעב אף על פי שלא נתעכל עדיין לגמרי כנתעכל לגמרי דיינינן ליה וכן נמי לענין אכילת פירות ושתיית יין אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאותם פירות יברך אם אינו יודע לשער אם נתעכלו.
היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בברכת המזון דאזלינן בתר התחלת הסעודה והוא הדין לראש חודש ופורים וחנוכה.
הא~ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר (דברים ו', ה'): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ~לֹהֶיךָ". ונאמר (דברים ו', י"ג): "אֶת ה' אֱ~לֹהֶיךָ תִּירָא". והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד (תהילים מ"ב, ג'): "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא~לֹהִים לְאֵ~ל חָי". וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד (תהילים ח', ד'-ה'): "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעוֹתֶיךָ... מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ".
ראובן שהיה נוטל ידיו לאכילה ויעקב היה מברך המוציא ונתכוון להוציא השומעים ואחר כך ניגב ראובן ידיו ובירך על נטילת ידים לא הוי הפסק ויוצא בברכת יעקב ואינו צריך לחזור ולברך ברכת המוציא.
הנכנס לבית כל מה שיאמר לו בעל הבית יעשה.
פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית מקצרין בברכת המזון כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית. כיצד? ברכה ראשונה כתקנה, ושניה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ, ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב כלל. במה דברים אמורים? כשנוטלים שכר על מלאכתן מלבד הסעודה, אבל אם אין נוטלים שכר אלא הסעודה שאוכלים לבד מברכין כל ארבע ברכות כתקנן. וכן אם בעל הבית מיסב עמהם אף על פי שנוטלים שכר מלבד הסעודה מברכין כל ארבע ברכות. והאידנא לעולם מברכים כל ארבע ברכות שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים שיברכו כל ארבע ברכות כתקנם.
אם טעה המזמן בעשרה והעונים, ולא הזכירו א~להינו, אין יכולים לחזור, אבל אם עדיין לא ענו אחריו יחזור ויזמן בשם.
כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה, ואם דילג שם או מלכות יחזור ויברך, ואפילו לא דילג אלא תיבת "העולם" לבד צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינה מלכות.
חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם, נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם שהיא שמחה לו.
חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו ואם לאו לא יעשהו ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד.
כיון שהגיע זמן תפלה (שחרית) אסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום משום דשמו של הקב"ה שלום, אבל מותר לומר לו צפרא דמרי טב (בוקר טוב), ואפילו זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לראות איזה עסק, אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם תפלה אפילו זה הלשון אסור.
ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הצבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת יכוין להתפלל בשעה שהצבור מתפללים. וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הצבור והוא מתפלל ביחיד, אף על פי כן יתפלל בבית הכנסת.
מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע וגורם גלות לו ולבניו.
צריך שידע האדם כי הדבור הוא חביב מכל חביב, כי בזה נשלמת לו צורת האדם. על כן כמו מי שיש לו כסף וזהב ומרגליות, עושה מסגרת למסגרת למשמרתם וטומנם בחדרו הפנימי בתוך התבה המיחדת לזה, כן ביותר מזה צריך לעשות מסגרת למסגרת לפיו, והינו במדת השתיקה. (שמירת הלשון)
