אדם
הכמת
שער מצות הארץ פרק כג
לו שהיא מדעת בעל הבית.
) הפיאה נתנת במחובר לקרקע והעניים בוזזים
אותה בידם ואין קוצרים אותה במגלות ואין
עוקרין אותה בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו
ואם רצו כל העניים לחלק ביניהם הרי אלו מחלקין
אבל אם אפי' א' אמר לבוז כדין אעפ"י שכולם אומרים
לחלק שומעין ליחיד שאמר כהלכה ואפילו קצר
כל שדהו שאז חזרה פיאה לעומדים
כדלעיל סי' ב' אפ"ה לא יחלק אלא נותן לפניהם
והם יבוזו (ירושלמי ריש פ"ד הביאו הר"ש)
יה פאה של דלית ודקל שאין עניים מגיעים לבוז
אותה אלא בסכנה גדולה בעה"ב מוריד אותה ומחלק
אותה בין העניים ואם רצו כולם לבוז בוזזים ואם א'
מעכב ואמר לחלק לזה שומעים לו שאמר כהלכה
ו מחייבים את בעה"ב להוריד ולחלק בניהם
ט ג' עתות ביום מחלקים את הפאה לעניים או
 מניחם אותם לבוז בשחרית ובחצי היום ובמנחה
ועני שבא שלא בזמן הזה אין מניחים אותו ליטול
כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולם ליטול
למה לא קבעו בעת אחר ביום מפני שיש עניות
מניקות ואז התינוקת ישנים ויש שם עניים קטנים
שאין נעורים בבקר ולא יגיעו בשדה עד חצי היום
ויש שסזקנים שאינן מגיעים עד המנחה ולעניין לקט לא
נתבאר אם מותרים ללקוט כל היום אחרי הקוצרים
כדאיתא להדייא גבי רות וכן משמע לשון המשנה ריש
פ"ח משילכו הנמושות אבל הרא"ש כתב בפ"ד מ"ה
דגם בלקט אין העניים רשאים ללקוט עד שיבא בעל
הבית בא' מג' זמנים האלו
עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר קונסים
בינת
ועיין בפי' המשנה לרמב"ם ובתו' חדשים ונ"ל דדוקא
בזרק על השאר שכונתו ע"כ היה כדי שיאמר
השאר שהוא שלו לפיכך קונסים אותו דומיא דת'
ריש פ"ה דפאה גדיש שלא לוקט משא"כ בנפל עליו
או פירש טליתו שלא נתערב שלו בשל עניים להני
לא קנסינן ליה)
כא) מי שלקח את הפאה ואמר הרי זה לאיש פל'
עני אם הוא עני מתוך שאם רוצה היה זוכה
בו לעצמו זכה בו ג"כ לפלוני אבל אם הוא עשיר
לא זכה לו אלא יתננה לעני שנמצא ראשון
כב) בעה"ב שהניח פאה לעניים אלו העומדים לפניו
בא עני אחר מאחוריו ונטלה זכה בה שאין
אדם זוכה בלקט ושכחה ופאה עד שיגיע לידו אבל
עני המנקף באילן ליטול השכחה ונפלו לארץ ד
שלא נטלם בידו בא אחר ונטלם הרי זה גזל מדבריהם
ומ"מ אין מוציאים ממנו ואם כבר באו לידו הרי זה
גזל גמור ומוציאים מידו (ח"מ סי' ש"ע)
כג) אין מניחים פאה משדה על חברתה כיצד
לו ב' שדות לא יקצר האחת כולה ויניח בשניה
פאה הראויה לשניהם שנאמר לא תכלה פאת שדך
שיניח לכל א' וא' פאה הראויה לה ואם הניח משדה
חברתה אינה פאה והדברים החשובים הפסק
שדה לשדה וכן בין שדה אילן לשדה אילן וכן הזרל
שדה שיש בו אילנות שהאילנות מפסיקים וכן
שיבש מכמה מקומות ומניחן הלח או שמכר לאנשים
הרבה עיין כל זה ברמב"ם פ"ג ונ"ל דכל דבר המפס"
אינו קרוי הפסק אא"כ שיהיא אורך ההפסק מקצ
שדהו אל קצהו שלא ישאר בו ד' אמות בלי הפסק דכיון
שהמחרישה יכולה לעבור משדה לשדה בלי הפסק
אותו הימנו וכן בלקט ושכחה (עיין בתוי"ט כשדה אחד (כ"כ הרא"ש בהגהותיו פ"ב דפא' מ"א) (ב)
פרק כג אדם
(ב) ז"ל ירו' פאה ריש פ"ב במתניתין ואלו מפסיקים וכו' ואינו מחובר ואין תימר מחובר הוא אפי' שד
אילן מפסיק דתניכן תמן הכל מפסיק כו' אלא גדר הא גדר מחובר ואינו מחובר אין תימר מחובר אפי'
שער כותש מפסיק דתנינן אם היו שער כותש אינו מפסיק אלא נותן פאה א' לכל הדא אמרה שאינו מחור
אין תימר מחובר הוא אפילו מצד אחד מפסיק דתני היו שער כותש מכאן ומכאן אינו מפסיק הא מצד
אחד מפסיק ועיין במפרש שאין בפירושו כלום ונ"ל דהכי פירושו עפ"י מה שכתב הרא"ש שם דכלדר
המפסיק אינו נקרא הפסק אא"כ שהיא אורך ההפסק מקצה שדהו עד קצהו עיין שם וכן פסק רמב"ם
בפ"ג מהל' מעשר עני הל' ז' גבי סלע ומדרגות אם היו ראשי שורות מעורבים נותנים מאחת על הכל ולפ"ז
ה"פ