חכמת
עכ"פ לא פחות מא' בששים וישער באומד יפה ויתנה
שאפילו יהיה יותר גם זה יהיה פאה שהרי מותר
לעשות כל שדהו פאה חוץ משבולת אחת ולא יוסיף
עוד ליתן פאה וכן לא ישמע לעניים אם מבקשים
ממנו ליתן להם בצד אחר בכדי שלא יבא לידי ספק
אם רוצה ליתן אח"כ משום הפקר מותר ליתן
רק שאז צריך שיפקיר אף לעשירים
(רמב"ם פ"ה) כל שהוא אוכל וגדולו מן הארץ
ונשמר ולקיטתו כלו כאחת ומכניסין אותו לקיום
חייב בפיאה שנאמר ובקוצרכם את קציר ארצכם ולא
נקרא קציר אלא דבר שראוי לאכילה ודבר הנקצר
הרבה ביחד ודבר שמכניסו לקיום ומדכתיב ארצכם
משמע דוקא הגדל בארץ וגם משמע שיש לו בעלים
שישמרהו ומיהו י"א דאין חייב מה"ת אלא דגן תירוש
ויצהר דומיא דתרומה (ועיין לעיל פ"ב ובמל"מ)
כל הדומה לקציר בחמש דרכים אלו הוא שחייב
בפיאה כגון התבואה והקטניות והחרובים והאגתים
והשקדים והרמונים והענבים והזיתים והתמרים בין
יבשים ובין רכים וכל כיוצא באלו אבל אסטס ופואה
וכיוצא בהם פטורים מפני שאינן אוכל וכן כמהין
ופטריות פטורים מפני שאין גידולם מן הארץ וכן
ההפקר פטור שהרי הוא מופקר ואין לו מי שישמרנו
וכן התאנים פטורים מפני שאין לקיטתן אלא כאחת
אלא יש באילן מה שיגמור היום ויש בו מה שיגמור
לאחר כמה ימים וכן ירק פטור שאין מכניסים אותו
לקיום אבל השומים והבצלים חייבים בפיאה שהרי
כייבשים אותם ומכניסין אותם לקיום וכן האמהות
של בצלים שמניחים אותם בארץ ליקח מהם הזרע
חייבות בפיאה וכן כל כיוצא בזה:
קרקע כל שהוא חייבת בפיאה ואפילו היתה של
שותפים שנאמר קציר ארצכם אפי' של רבים
בינת
שערמצות הארץ פרק כג
אדם
שדה שקצרוהו עכו"ם לעצמם או אפי' ישראלים
לסטים או קרסמוה כמלים או שברתו רוח או
בהמה הרי זה פטורה מן הפיאה שנאמר ובקוצרכם
ולא שקצרוהו עכו"ם כו' אבל אם שכר פועלים עכו"ם
לקצר הרי זה כאלו קצר ישר וחייב (ברמב"ם הל'
מסיים שחובת הפיאה בקמה וצ"ע מה ענין זה לכאן)
ט)קצר חציה וחציה השני קצרוהו עכו"ם או לסטים
כו' פטור אף ממה שקצר הוא שחובת הפיאה
נשאר בסוף השדה והרי קצרו לסטים אבל אם קצרו
לסטים חציה ראשון וחזר הוא וקצר חצי השני נותן
פיאה מזה שקצר אבל מקציר ראשון פטור שהרי לא
קצר הוא אבל אם קצר חציה ומכר חציה הלוקח לותן
פיאה לכל שהרי חובת הפיאה נשאר בקמה והרי זה
כאלו התנה עמו שמחויב להפריש פיאה אף על
מה שקצר הוא.
כרם שהיה בוצר ממנו ענבים למכור בשוק ובדעתו
שיניח השאר לגת לדרוך אותו אם היה בוצר לשות
מכאן מעט ומכאן מעט ולא הכל מרוח א' וזה נקרא
מידל כל מה שבצר עכשיו אינו אלא ארעי ולא נקרא
קציר ופטור מן הפיאה לפיכך כשחוזר ובוצר לגת אינו
נותן אלא כשיעור הנשאר אבל אם היה בוצר לשוק
מרוח אחד בלבד וזה נקרא מחליק מאחת יד הריזה
תחלת קציר ולכן כשיגמור לבצור נותן פיאה על הכל
אף על מה שבצר לשוק בד"א במידל לשוק אבל במידל
להביא לביתו אעפ"י שבוצר מכאן מעט ומכאן מעט
אפ"ה נותן מן הנשאר שהניח פיאה אחת על הכל
(רמב"ם סוף פ"ג) ודוקא במידל לביתו לקיום דהיינו
לעשות יין דאי לאכול ענבים פטור לגמרי (כדבסמוך
בסי' שאח"ז). וכן הקוטף מלילות מעט מעט ומכניה
לבית אפילו קטף כל שדהו פטור מן תלקט ומן השכחה
ומן הפיאה (א) ונ"ל דלאו דוקא בקוטף אלא אכילו

פרק כב אדם
(כ' הרמב"ם בפ' ב' סוף הל' ו' וכן כל הקוטף מלילות כו' פטור כו' ומן הפאה עכ"ל וכ' הכ"מ שהוא עפ"י
ירו' וכ' עוד דאע"ג דבפ' ראשית הגז אמרי' דר'יוסי ס"ל הכי דתולש פטור ע"ש מוכח מדבריו דסובר דטע"
בקוטף למלילות פטור משום דתולש הוא אבל אם היה קוצר במגל מעט מעט חייב ודבריו צ"ע דא"כ'
אירי' קוטף מעט מעט והרי אפילו תלש כלדהו בבת אחש פטור כמש"כ בריש פ"ד לענין לקט ועורה
לגה פלה הרמב"ם דין זם דקוטף לעלולום לדין בוצר בכרם עכאן ומכאן ומסיים וכותקוטף מלילותשהגי
בבוצר