חכמת
המין מהשדה
שער מצות הארץפרק יט
אדם
מהבית ואינו מאכילן לבהמה אם כלה אותו הוא אוכל בדמיה' וכלו הרמונים מהאילנות שבשדו
ונשאר אצלו מהדמים שמכר בהם חייב לבערו

בינת
פרק יט
אדם
והשמן יאכל בקדושת שביעית אבל א"צ לבער השמן אף כשיגיע זמן ביעור של הפירי הנכבש כיון שלק
משם קודם הביעור ובזה מתורץ מה שהקשה התוי"ט שם ד"ה וורד וכתב והנני יוסיף להפליא כמש"כ בגל
המשניות עם תוי"ט ובזה מתורץ נמי מה שהקשה התוי"ט בפ"ט מ"ה ד"ה רבן גמליאל בסופו כיון דפסק
כר"ג דאף דנ"ט קודם הביעור א"צ לבער ובמתניתין דוורד כתב הרע"ב דקודם שביעית אוסרת בנ"ט
לק"מ דמה שכתב בפ"ז ר"ל אוסרת בנ"ט לאכול בקדושת שביעית אבל לא לענין ביעור דלעולם א"צ לבע
אא"כ היה נכבש לאחר הביעור אבל שיטת הרמב"ם סוף פ"ז מהלכות שמיטה דמחלק בין וורד לחרובין דוורד
שביעית שכבשו בשמן של ששית אין קדושת שביעית חל כלל על השמן מפני שאין הוורד נותן טעם כלל בשמן
כיון שהוורד חדש והשמן ישן אין בו כח להפליט מהוורד (ומש"כ בפירוש המשנה אלא אה ינחוהו זמן רב ע"נכ
כוונתו סך ימים) אבל אם הוורד של שביעית וכבשו בשמן חדש דהיינו בשמן של שמינית הוא נותן טעם מיד
(אפשר דר"ל עכ"פ דבעינ' מע"ל כמו כל הכבוש שהרי אין כאן חריפות כלל) כן כתב הרמב"ם בפירושו וכ"נ
כ"מ שהוא טעמו של רמב"ם בחבורו ובאמת אף שלכאורה דברי הרמב"ם בחבורו לא משמע קצת הכי שהר
כתב הכובש וורד שביעית בשמן של ששית ילקוט את הוורד והשמן מותר כבשו בשמן של שביעית חייב לבער
השמן שהרי הוורד יבש וכבר נתחייב בביעור עכ"ל ומדכתיב וכבר נתחייב בביעור ולכאורה משמע דאדרבא
שכוונתו ג"כ כמש"כ הר"ש דדוקא בסיפא שכבר נתחייב בביעור דהיינו שנכבש לאחר הביעור ולכן צריך ביעור
אבל ברישא בקודם הביעור ילקט הוורד ואין חייב בביעור ומש"כ השמן מותר משמע שאין חל עליו קדושת
שביעית כלל היינו דס"ל תרתי כיון שהוא חדש אינו נותן טעם כלל אבל בוורד יבש נותן טעם וכיון שהוא
ג"כ לאחר הביעור חייב לבער ולפ"ז בשאר פירות אע"ג שגם חדש נותן טעם מ"מ אם הוא קודם הביעור
א"צ לבער אך ז"א שהרי כתב אח"כ חרובי' של שביעית שכבש' ביין ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער
היין שהרי טעם פירות שביעית בו הרי שכתב בדברים שנותנים טעם דאפילו קודם הביעור דהיינו חרובי' של
שביעית ביין ששית חייב לבער ולא כתב ילקוט החרובי' והיין יאכל בקדושת שביעית וכ"כ עוד שם זה
הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחירות מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם עכ"ל ומשמל
דקאי גם על ביעור א"ו משמע דלרמב"ם בין קודם ביעור בין לאחר ביעור לעולם בדבר שנותן טעם חייב לבער
משום טעם אעפ"י שילקוט הפירי והגוף. ולפ"ז לשיטת רמב"ם ודאי קשה קו' התי"ט שהרי שם הלכה
פסק כר"ג דכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מהחביות והשאר מותר והרי כבר נתן טעם אף שהוא קודה
הביעור. ואפשר י"ל שהרי טעמו של ר"ג הוא דדרש מקרא כמש"כ התי"ט מן השדה תאכלו דאעפ"י שיש
בו טעם א"צ ביעור ואמנם זהו דוקא אם נכבש ג' כבשים וכלם הם פירות שביעית ונמצא שלא מהני נתינ
טעם של זה בזה רק לעני' ביעור שפיר י"ל דגזה"כ דאע"ג דבכל איסורי' טעם כעיקר מ"מ לעני' ביעור פט
רחמנא דא"צ לבער משום טעם דהוי כמבוער משא"כ אם כבש פירי של שביעית ביין או שמן של ששית
מוצאי שביעית דע"כ מהני טעם זה של שביעית שנתן בו שיהי' חל על השמן קדושת שביעית וכיון שחל עליו
הרי הוא כפירות שביעית לכל דבר וחייב ג"כ בביור
נההתי"ט תרומות פ"ק מ"ט מתמה על הרמב"ם שהעתיק המשניות שבמס' תרומות דכל הנכבשים
והא קימ"ל דכבוש כמבושל ובאמת אלו הי' הרמב"ם מביא דין זה כביש כמבושל היה קושייתו קוש'
גדולה
כ) כשם שמבער אוכלי אדם כך מבער אוכלי בהמה הדמים כיצד הרי שמכר רמונים של שביעית
א) כשם שמבערים את הפירות כך מבערים את עושה קונה בהם מאכלות ומחלקם מזון ג' סעודות לכל