חכמת
בהם פירי אבל משיתחיל לעשות פירי דהיינו
החרובין משישלשלו והגפנים משיגרעו והזיתים משיניצו
ושאר אילנות משיוציאו בוסר לא יקוץ אותו שהרי
מפסיד האוכל ונאמר לאכלה ולא להפסד ואם הוציא
פירות והגיע לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו שהרי
כבר הפירות ראוין לאכול (ועיין שם הל' י"ח)
כה) אין שורפים תבן וקש של שביעית מפני שהוא
ראויה למאכל בהמה וכתיב לאכלה ולא להפסד
אבל מסיקים בגפת וזגין של שביעית (ר"ל פסולת
ענבים וזיתים לאחר שהוציא מהם המשקה)
כט) מרחץ שהסיקו בתבן וקש של שביעית מותר
לרחוץ בה אפילו בשכר ולראב"ד דוקא בחנם דבשכר
 הוי כסחורה ואם אדם חשוב הוא אסור שמא יסיקו
בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהי ריחה נודף
ונמצא מפסידים פירות שביעית ולראב"ד
אפילו. בחנם אסור דכיון דאדם חשוב הוא
הרי זה כאילו נותן לו שכר ונמצא מפסידים פירות
שביעית (ג)
 אבל תנור שהסיקוהו בתבן וקש של שביעית
יוצן דגרע ממרחץ דהתם אין הנאתו ניכרת ואין בה
ממש משא"כ באפי' ובישול דיש שבחעצים בפת ותבשיל
וניכר כאלו הוא בעין
לא) אין נותנים תבן וקש של שביעית לא לתוך
שער מצות הארץ פרק יז יח
אדם
הכר ולא לתוך הטיט ואם נתן הרי זה כמבוער ואפי'
כשיגיע זמן הבעור א"צ לבערו
פר י"ח
אין עושין סחורה בפירות שביעית שנאמר לאנל
ולא לסחורה והעושה סחורה עובר בעשה דלאו הבא
מכלל עשה עשה (רמב"ן במנין המצות) ואם רצה למכו]
מעט כמו מזון ג' סעודת מוכר (א) ואותן הדמים
הרי הן כפירות שביעית ולוקח בהם מאכל ויאכל
בקדושת שביעית ואותו פירי הנמכר הרי הוא בקדוש'
כמו שהי' כדלקמן
ב) ולא נקרא סחורה אלא כשקונה בזול ע"מ למכור
ביוקר או אפילו כשמלקט ירקות שדה על מנת למכול
אבל כשמלקט ע"מ לאכול וכן כשלוקח על מנת לאכול
והותיר אין זה סחורה ומותר למוכרו (ב)
ג) ולפיכך לא יהי' לוקח ירקות שדה ומוכר (באלו
שאינם אסורים משום ספיחים כדעיל פרק ט"ז)
ואם לקח ירקות לאכול והותיר מותר למכור המותר
והדמים שביעית וכן ליקט ירקות לעצמו ולקח מהם בנו
או בן בתו ומכר אין עליו חובה והדמים דמישביעית (ג)
פרק יז יח
בינת
אדם
(ג) עיי' בכ"מ שמסתפק אם מותר לכתחלה להסיק ועיי' שם במל"מ וצ"ל דר"ל דבשלמא לענין דיעבד שפיר.
יש לחלק כמש"כ ר"י קורקס משא"כ שנאמר דבמרחץ יהי' מותר אף לכתחלה ובתנור אפילו דיעבד אסור לזה
אינו מספיק תירוצו ואמנם מלשון רמב"ם משמע דלכתחלה קאמר דבדיעבד לא שייך למיגזר שיסיק בה דברים
אחרים גם מ"ש הכ"מ דלרמב"ם דמתיר בשכר דס"ל דסחורה אינו אסור רק במאכל אדם כדכתיב לאכלה ולא
לסחורה צ"ע שהרי אסור לשרוף קש ותבן משום טעם זה לאכלה ולא להפסד אע"ג דהוי מאכל בהמה אלא צ"ל
דס"ל לרמב"ם דזה דלא הוי סחורה כיון שאין הדבר בעין)
(א) וצ"ל דזה לא נקרא סחורה כיון שהוא דבר מועט וברמב"ן פ' בהר משמע דמן המופקר מדינא מות
למכור אפילו הרבה אלא שחכמים אסרו בעם הארץ שמא יעשה סחורהבדמיהם
(ב) (כ"כ בפסקי תוס' ר"ה דף כ"ב אבל בע"ז דף ס"ב כ' תוס' דאפילו בלוקט למכור על יד לקנות בו דבר
אכילה אין זה סחורה אלא דוקא למכור להרויח אבל בר"ש משמע כמש"כ תוס' בר"ה וצ"ל הא דאיתאמתנ
אבל הוא לקט ובנו מוכר על ידו אבל הוא עצמו אסור למכור צ"ל דמיירי שהוא לוקט על מנת למכורונ"
הרע"ב שם ולכן הוא עצמו אסור)
)(כ"כ רמב"ם בחבורו ופירושו אבל תוס' בע"ז כתב דאף לכתחלה מותר דדוקא למלקט גופו אסור למכול
וכ"מ