חכמת
או שידוע לו אדם נאמן שהוא מעושר פי"א) ונ"ל
דמותר להיות שליח לקנות לע"ה בעד מעותיו ובלבד
שלא יחליף המעות ולא יחליף בשלו כדלקמן סי' כ"ו
(כן נ"ל לדקד' מלשון המשנה פ"ו דדמאי מ' י"ב וברמב"ם
פ"י הל' ח' וע"ש בכ"מ
כל המוכרים במדה גסה היינו ג' קבים ביבש
 ובלח מדה שמחזקת שוה דינר מאותו דבר לח ולפי
שרגילים להוסיף על המידה לכך תיקנו חז"ל שיהיו
 מותרים למכור דמאי והלוקח צריך להפריש כדין דמאי
אבל המוכרים במדה דקה דהיינו פחות משיעור זה
והם משתכרים הרבה לפיכך התקינו חכמים שאסורים
למכור דמאי עד שיפרישו. וסלי זיתים וענבים וקיפות
של ירק אעפ"י שמוכרים אכסרה (פי' הרבה ביחד)
אסור למכרן דמאי
) (פ"ט) ולפיכך נחתום חבר אסור למכור לע"ה
עד שיעשר כדין שאסור למכור לע"ה דמאי אם
 הוא מוכר במדה דקה כיון שהוא משתכר הרבה וגם
מפני התינוקות שקונים אצלו ולכן צריך הנחתים
להפריש כדין ת"מ וחלה ונ"ל דבזה"ז דפודים מ"ש
בפרוטה כיון שאין בו טורח ולא הפסד צריך להפריש
גם מ"ש ואם מוכר במדה גסה אזי המוכר פטור
והלוקח צריך להפריש כדין דמאי (עיי' דמאי פ"ב
לפלטר או בחנות הסמוכה לפלטר חייב להפריש
הכל):
י) המזמן את חבירו שיאכל אצלו או שמזמינו לשתות
עמו יחושש שמא יזמינו גם על אכילה ("ב) ונ"ל
דה"ה אף אם אינו מזמינו רק שחושש שמא יזמינו
והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מע"ש מה שאני
עתיד להפריש למחר ה"ה מעשר ושאר מעשר סמוך
בינת
שער מצות הארץ פרק יג
אדם
לו ומ"ש יקבע בצפונו או בדרומו וה"ה מחילל
המעות ולמתר כשהוא אוכל מפריש א' עפ"י א
הדעת ומפררו לפרורים פחות מכזית שלא יהיה אי
משום איבוד איכלים וזורקו כלאחר יד שלא יש
הב"ב בזה ויקפיד עליו אבל אסור שישייר הת"מ
יבא הב"ב או אחר מב"ב לאכלו (עיי' בר"ש שם בשה
ירושלמי ריש פ"ד) ובשעה שהוא מיסב לאכול יחזו
וירחיש בשפתיו התנאי שהתנה מע"ש (מיהו הרמב"ם
פ"ט משמע דדוקא בודאי צריך לרחוש אבל לא בדמאי
ואעפ"י שאיני ברשותו כיון שאינו מתקן רק מה שהו
אוכל וגם שהוא דמאי ולכן הקילו אבל בודאי
לתקן כל הכרי לא הקילו לסמוך על תנאי זה ומטע
זה הקילו ג"כ להפריש בשבת שהרי אפילו דמאי אסו
לתקן בשבת אלא כיון שהתנה מע"ש מותר לסמו
על התנאי אבל אם לא התנה מע"ש אסור
להתנית בשבת
יא) ואם נתנו לו כוס יין יאמר בשבת מה שא
עתיד לשייר בשולי הכוס יהיה מעשר ושאר
מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר יהיה עשוי ת"
ומ"ש בפי של כוס (דבכוס לא שייך לומר בצפונו כו']
ומחולל על המעות ושותה ומניח כדי תו"מ בשולי הכוס
ומאבדו דכיון דדמאי אינו אלא מדרבנן אמרינן הוברו
מ"ד ובר"ש שם וברמב"ם וכדלעיל סי' ה' ונחתום שמוכר הדבר דמה ששתה היה חולין דקיי"ל בדרבנן
יש ברירה:
יב) ובחול לכתחלה אין ראוי לסמוך על ברירה
ו"מאם הוא אצל אדם נכבד וכיוצא בו נ"ל
דגם בחול יכול לסמוך על זה ויאמר כן ומותר
לו לאכול ולשתות (ג)
יג) וכ"ז בדמאי אבל בודאי אינו יכול להתנות ע"ד
שאינו ברשותו וגם בלח אינו סומך על ברירה
לו זה שעשיתי מעשר נעשה ת"מ על השאר הסמוך (אע"ג דקיי"ל תו"מ בזה"ז הוא דרבנן מ"מ כבר כתבתי
דיש
אדם
פרק ינ
(ב) עיי' כ"ז ברמב"ם פ"ט מהל' מעשר ובהל' י' כ' דין דמזגו לו הכוס כו' ובהל' י"א כתב וכן אם זמנו כו'
וכתב הכ"מ קפ"ז משנה שם ולא הבנתי כלל כוונתו דכל דין זה הוא למותר ועש"כ התוי"ט שבהל' י' כ' הדין
של חול ובהל' י"א כתב הדין בשבת גם זה צ"ע דא"כ למה מסיים על כל שירצה שיסעוד אצלו ולכן נ"ל
שכוונת הרמב"ם בהל' י"א דאע"ג דלא הזמינו רק לשתות מ"מ אם חושב שמא יזמינו גם לאכול מתנה כתנאי זה
(ג) (עיין בתוי"ט במתניתי' דמזצו וכן משמע בירושלמי דמאי י"ח ע"ב במעשה דרבי וריב"י עיי' שם וכ"
בהדיא