חכת
הנאה של כילוי אסור עד שיעשר (תוס' פסחים ט'
ומנחות ס"ו) והחרובין שהעלן כבר לגג ליבשן אבל
לא עשה מהם ערימה (עיין במעשרות פ"ג מ"ד בר"ש)
מוריד מהן לבהמה ופטור מפני שהוא מחזיר המותר
ונמצא שלא האכיל אלא ארעי אבל לאחר שהעמיד
פרימה שכבר ניקבע אסור אפילו ארעי (ע"ש בתוי"ט
ד"ה מוריד כו' ודבריו צל"ע דלענ"ד דאין חילוק בין
חרובין לתאינים לקצות) ועיין לעיל פ"ג סי' ח'
ישראל שקנה מעכו"ם ענבים לעשותם יין או דבש
וכן זיתים לעשות מהם שמן א"כ לא נגמרו מלאכתן ביד
עכו"ם שהרי גמר מלאכתן הוא היין והדבש והשמן
ולכן מותר לאכול מהן כרצונו עד שיגמור מלאכת היין
והשמן ואז יהי' קביעתם למעשר כאילו גדלו בשדה
ישראל ונגמר מלאכתם ביד ישראל ונ"ל דאפי' נמלך
הישראל אח"כ שלא לעשותן יין ושמן אלא לאכלן כך
אעפי"כ מותר לאכלן בלא תו"מ דממ"נ אי אזלינן בתר
לקיטתו הרי לא נגמר מלאכתם ואם בתר השתא הרי
נגמר ביד עכו"ם
ונ"ל דאם ישראל ליקטזיתים וענבים לאכלם כך וא"כ
הרי כבר נתחייבו במעשר ואח"כ נמלך עליהן לעשותן
אד
שער מצות הארץ פרק וז
וכבר כתבתי בפ"ג דדוקא בגת מותר לו לאכול דשם
(עיין לעיל פ"ג סימן ז' דנמלך לחזור למקומו"
שכבר נתחייב מ"מ בתר השתא אזלינן ועיין במל"ע
סוף פ"ה מהלכות מעשר שכ"כ בהדיא)
ינ"ל דכ"ש לחומרא שאם ליקטן לצורך יין ושמ
ונמלך לאכלן כך שתיכף נתחייבו והוי כנגמר מלאכת],
ן ענבי' שאין ראוי' לאכילה אלא עושי' מהן יין ובצר'
הגוי נסתפ' בס' ארדי' אם מותר לאכול מהן קבע ולא
ידעתי מקו' ספק בזה (ומה שכ' שם מטעם ברירה צ"ה
דאין זה דומה לברירה כיון שאינן עומדים לאכילה)
פרק
טבל
דין
(פ"ו מהלכות מעשר ושם כל דין טבל) כל
הנאה של כילוי אסור בטבל י"א מן התורה וי"א
מדרבנן (עיי' מל"מ פ"ב מהל' תרומת דין י"ד ובפרק
י"א די' י"ח) ולפיכך אין מדליקין בטבל ואפילו בטבל
טמא שנאמר משמרת תרומותי מה תרומה טהורה
אין לך בה אלא משעת הרמתה אף טמאה כן
יין ושמן מותר לאכלן כדין דבר שלא נגמרן מלאכתן ב) אין מחפין בטבל ואין זורעים את הטבל ואפיל
עדיין
אדם
כרק ו
בינת
דתו"מ בזמן הזה אינו אלא מדרבנן וכיון שכתב הראב"ד שהוא מסופק אם פליגי רבנן על רשב"א הוי ליה
ספיקא דרבנן לקולא ודבריו צ"ע דדוקא היני דפליגי בודאי במילתא דרבנן אמרינן הכי וגם זה לא מצינ
אלא בעירובין אבל אם לא ידעינן כלל אם יש פלוגתא מאן יימר דפליגי רבנן על רשב"א גם מה שכתב
הכ"מ דמאכל בהמה חייב במעשר תמוה מאוד וכבר השיגו במשצה למלך ולכן נ"ל דבודאי גם הרמב"ם
עודה דהיכא דניקבע למעשר אסור לבהמה אפי' ארעי וכדמוכח הלכה י"ח שכתב בחרובין עדשלא כנסן (ר"ל
עד שלא העמיד ערימה כמ"ש הר"ש) לראש הגג מוריד לבהמה מפני שהוא ארעי משמע להדיא הא לאחר שהעמיד
ערימה אפי' ארעי אסור ומה שכתב הרמב"ם מותר להאכיל לבהמה ארעי אפילו בתוך הבית כוונתו למ"ש
 הלכה ו' דהיינו שהכניס במוץ שלה וכמש"כ הכ"מ והנה הרמב"ם הוציא דין זה ממתניתין דספ"ק דפיאה
ומאכיל לבהמה עד שימרח ואע"ג דמשמע דלאחר שמירחו אסור ומשמע אפילו ארעי ז"א לשיטתו דס"ל דבעינט
דוקא ראיית פני הבית אבל מירוח לבד אינו קובע אלא דהוי גמר מלאכה וכמו שכתבתי בפ"ג סימן ב' וא"כ
לא עדיף בהמה מאדם דמותר קודם שיקבע בארעי אע"כ דהכי פירושו במתניתין ומאכיל לבהמה עד שימרח ר"ל
אפילו אכילת קבע וכמו שכתב הרמב"ם כל מה שירצה דלאדם אסור קבע אפי' קודם גמר מלאכה אבל לאחר המירות
אסור לבהמה קבע אבל ארעי ודאי דמותר דלא עדיף מאדם ואגב מסיים כל דין בהמה ולכן כתב דמותר
להאכילה טבל בתוך הבית וכוונתו כמו שכתב הכ"מ דהיינו כשהכניס במוץ שלה והנה קושית הראב"ד
מפוספתא דרשב"א אוסר להאכיל לבהמה בחצר יש לתרץ כמו שכתב הכ"מ דהיינו בפרק י"א מהל"מ הלכם
ד' דרמב"ם ס"ל כיון דנשנה בלשון יחיד ש"מ דרבנן פליגי וא"כ ה"נ