חכמת

ונקבע ובכל זה אין חילוק דאפי' נטל מן הגת קודם
שנגמרו מלאכתו לשתיה נקבע
ד) כיצד המלח קובע אם הפירות עדיין בשדה טובל
א' א' במלח או בחומץ וציר ואוכל ופטור וכן נוטל
זיתים מן המעטן אפי' אם המעט' הוא בחצר החייבת
דכיו' דתלש' לעשות מהם שמן לא נקבעו בבית ובחצר
כיון שלא נגמרו מלאכת' ולכן טובל א' א' במלח
ואוכל ואם טבל ונת' לפניו אפי' רק ב' הוי דבר
חשוב ונקבע
כיצד התרומה קובעת התורם פירותיו תרומה שצריך
לתרום אחרי' שניה נקבעו למעשר ולא יאכל מהם
ארעי עד שיוציא התרומה שני' (פ"ה) ודוקא
אם תרם לאחר שנגמרה מלאכתו וכלכלת התאני' שתרמ'
אפי' קודם שנגמרה מלאכתו נקבעה (פ"ג ה"ר)
ונ"ל דאפי' א' אסור לאכול דאינו דומה למקח ומלח

דהתם הקביעות לא בא אלא ע"י דבר חשוב דהיינו
ב' משא"כ כאן אבל אם הוציא מהפירות מעשר ראשו'
קודם שנקבעו למעשר אינו קובע ומותר לאכול מהם
ארעי אבל לאחר שנקבעו אעפ"י שכבר הוציא התרומה
והמעשר ראשו' אסור לאכול עד שיוציא גם מעשר
שני או מעשר עני (רמב"ם פ"א מהל' מע"ש הלי"ג).
)כיצד השבת קובעת פירות שנגמרה מלאכתן
וחשכה עליהם לילי שבת אעפ"י שלא לקט' לצורך
השבת נקבעו ולא יאכל מהם אפי' אחר שבת עד
שיעשר דכיון דנקבעו נקבעו
תנוקת שטמנו פירות בשדה לשבת ושכחו לעשר'
לא יאכלו למוצאי שבת אפילו בשדה עד שיעשרו
"בע"ש עד הלילה מותר לאכול מהם אע"ג שהקטן
לקט' לצורך שבת דמחשבת קטן אינו כלום וה"ז
כפירות שנלקטו שלא לצורך השבת
כלכלה פירות שייאדה לשבת וכן איל' שמיוחד
שער מצות הארץפרק דה אדם ז
לו לאכול פירותיה בשבת וליקט ממנה כלכלה
לא יאכל עד שיעשר ואפילו בע"ש אסור דכיון שהם
מיוחדים לשבת והשבת קובעת (כן משמע לשו'
הרמב"ם וכן מוכח מפירושו בפ"ד דמעשרות מ"ב) ונ"ל
דאם נמלך לגמרי שלא לאכול פירות אלו בשבת אלא
שרוצה לאכל' בע"ש מותר (עיי' ברמב"ם פ"ה במל"מ
הל' כ"ב בד"ה היה אוכל בסופו)
)היה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת לא
יגמור אכילתו בשבת אבל אם הניח' לאחר השבת
ה"ז גומר' בלא מעשר (ב) ואינו דומה לסי' ו' דכיון
שהניחה מידו שלא לאכלה בשבת הרי גילה דעתו
שאינה מיוחדת לשבת ש"ך)
פרק
(רמב"ם פ"ה) הלוקח פירות תלושים לאוכל'
נקבעו למעשר מדבריהם כמו שביארנו. ומאימת
נקבעו משית' את הדמים אעפ"י שלא משך שמה"ת
כסף קונה הרי שלא נתן דמים והיה בורר ומניח אפי'
כל היום כולו ואעפ"י שגמר בלבו ליקח לא נתחייב
לעשר. ואם הי' ירא שמים משגמר בלבו מעשר ואח"נ
מחזיר למוכר אם רצה המוכר לקבלם עיי' בכ"מ פ"ה
בסוף ד"ה הרי. וזה מה שאמרו שם ר"ל בתוס' שם
ד"ה בירא שמים)
) הלוקח במחובר לקרקע לא נקבע שהרי הלוקח
נעשה כבעל האילן ואין כאן מקח לקבוע. לקח
תלוש ע"מ לשלוח לחבירו לא נקבע דכמו דמה"ת אינו
חייב אלא הגומר ע"מ לאוכל' ה"נ מה דתיקנו רבנ'
בלוקח דוקא כשלקח' לאכל' אבל לא לשלוח לחבירו
פרק ד אדם
בינת
(ב) ע"ש בכ"מ דגי' רמב"ם חשכה ליל שבת רא"א לא יגמור רי"א יגמור כמו שכ' בפי' המשנה ודברי הכ"מ
שם תמוהים ואפשר שיש ט"ס אך מ"מ צ"ע שהרי בביצה ל"ד פריך מר"א דסבי"ל דשבת קובע בדברד
שלא נגמרה מלאכתו ממשנה זו וכן הקשה ביש"ש והניח בצ"ע ואפשר י"ל דהכי פרושו מדאמר ר"א לא יגמר
ולא אמר לא יאכל משמע שאסור לגמור כל האשכל שזהו קבע כדאיתא במעשרות פ"ג מ"ט בגפן נטוע בחצר
אבל גרגיר גדגיר שלא יגמור לאכול כולו מותר ש"מ דס"ל לר"א דאינו קובע דאל"כ אף ארעי אסור. והטעם
לחלק בין חצר לשבת הוא כמו שכתב הש"ך ס"ק ק"ל: