חכמת
הביאו הר"ש ריש פ"ג דמעשרות אין אוכלין על המוקצה
אלא על מקומו וא"כ אפילו לחצר נמי אסור ואינו מותר
לו לאכול אלא במקום שמקצין התאנים לייבשן והענבים
במקום שדורכין ששם ניכר שלא נגמר מלאכתו.
כג) הנותן לחבירו פירות בשוק או אפי' הנכנס לחצר
חבירו או לחנות חבירו ואמר להם בעה"ב עלו ואכלו
אע"ג שבעל החצר והחנות חייבים שהבית שלו קובע
אבל האורח הזה מותר לאכול בלא מעשר דבית
וחצר שאינו שלו אינו קובע ומתנה אינה כמכר כדלקמן
פ"ה (ס"ט)
כד) וכן אנשים שהיו יושבין בשער או בחנות ועבר
שם ע"ה ואמר טלו ואכלו הבעה"ב לא יאכל
עד שיעשר דמאי שהרי בית שלו קובע והאורח אוכל
ופטור (שם) ועיין עוד מדינים אלו בדין דמאי ס' ל"א
פרק
דין קביעות האש והמלח והתרומה והשבת
(רמב"ם פ"ב מהל' מ') אעפ"י שכל הששה דברים
החצר למאן דס"ל דחצר קובע מה"ת אסור לאכול
אדם
שער מצות הארץ פרק גד
בתוכו אפי' גרעין א' או פירי א' (ב"מ פ"טבר'
ד"ה שתים) אבל הטובל במלח והמקח וחצר למ"ד א
אלא מדרבנן אינו קביעתוחל אלא א"כ אוכל ב"ב 
הא דבר חשוב אבל אם א וכל א' א' אינו קובע
האש והשבת אעפ"י שקביעתן אינו אלא מדרבנן
אפי' א' אסור דכלמה שאוכל בשבת הוי עונג וחשי
וכן האש כל מה שמבשל הוי דרך קביעותובמול
ע"ד לאכול לאחר זמן אפשר דחייב אפי' א' וצ"ע (א)
ונ"ל דה"ה תרומה קובע דאפי' א' אסור
ב) כיצד האש קובע א' המבשל וא' השולק קובל
והמעשן פירות עד שהכשירן למאכל כיון שנעש
ע"י אש ספק אם קובע (עיי' מל"מ) אבל המהבהל
שבלין באור נ"ל דקובע (ירושלמי רפ"ד ועיין ברמב"ם
פ"ה הל' י"ד ובכ"מ שם דלא כהר"י קורקוס) אבל
הטומן פירות באדמה או בתבן או בזב וכיוצא בו
שהכשירן בזה לאכילה וכן הפוצע זתים והוציא מהם
השרף בכל זה כיון שאינו ע"י האור לא נקבעו למעשר
ג) הנותן שמן לקדירה או לאלפס מרותחין וכ"ש אם
בישל היין נקבע מטעם אש ואפי' נתן היין
הנזכרים קובעים מ"מ אין קביעתן שוה שהבית וכן לתבשיל חם אעפ"י שאינו מבשל מ"מ הוי דרך קביעוא
ונקבע
בינת פרק ג"ד אדם
הוא. וע"כ צ"ל דקושייתם מר"א דמתני' שם דעומד אדם כו' דאי ממתני' היה אוכל באשכול עדיי' קשה לימ
לאפוקי מר' יהושע וא"כ צ"ל דקו' הש"ס הוא מכח כ"ש שהרי אפי' בנגמר מלאכתן ס"ל לר"א דלא קבע ונ"ל
היש"ש. אבל ראיתי בבעל המאור שכתב דבדין הוא לומר לאפוקי מר"א ור"י אלא דעדיפא ליה למימר דאינא
עוד תנאי דקאי כר"י ועיי' מל"מ פ"ה
(א)במתני' אי' הכובש השולק המולח חייב וכ' הר"ם בפרושו כובש במים ומלח והמטבל בשדה פטור כ' שר"
שיטבל במלח ויאכל ולפי זה קשה מרישא דתני המולח חייב ועיין בתוי"ט ותירוצו א' שמפרש מאי כובש מולא
ז"א לגירסת ספרים שלנו וכן בחבורו פ"ה כ' בה' י"ד א' השולק וא' הכובש ובהל' י"ח כ' דין מולח ועוד שה
גם בחבירו נראה שהם ב' דברים ע"ש ד"ה והמטבל ותי' ב' שכובש היינו במים ומלח ג"כ לית' דמ"מ ק' מסיפאש
דטובל ממלח דפטור ומולח חייב והי' נראה דהרמב"ם נקט כובש משום מבושל ולכן כ' אותו בהלכה י"ד
מבושל והחילק בין מולח למטבל למלח משמע מדכת' בהלכה י"ח טבל הזיתים א' א' במלח פטור וברישא
המולח בשדה חייב משמע דמו לח ע"מ לאכול לאחר זמן אפי' א' חייב והר"ש בפ"ד דמעשרות מ' ג' בשם ירושל
דמלח אינו קובע אלא מצירוף י"ל דהיינו דוקא בטובל א' א' כדאיתא שם במשנה אבל מולח לאכול לאחר
אפי' אחד קובע וצ"ע
ודע דבמתני' פרק ד'מ"ג איתא הנוטל זיתים כו' רא"א מן המעטן הטמא פטור מפני שמחזיר את
ותרמב"ם שם פסק כת"ק וצ"ע שהרי בפ"ג הי"ח פסק בחרובין משום דמחזיר המותר וכן בפ"ה הלכ'
במתניתין דעל הצונן פטור וע"ש בכ"מ וצ"ל דכ"א ס"ל דאפי' בטבל זיחים במלת פטור בטמא ובזה לא קי"ל כוותי