חכמת
ד"ה מאי לאו) (ג) ובין שעשה הגורן שלהן בבית או בשדה
נקבעו למעשר ראב"ד ורמב"ן ור"ן וריטב"א בשי' מקו'
ב"מ פ"ח) ולכן הסוחט אשכול ענבים לתוך הכוס וכן
הסוחט שמן לידו נקבע דזה דומה ליקב והמולל מלילות
ונפח לתוך חיקו והקולף שעורים ונתן לתוך ידו זהו

גרנן ונקבעו אבל י"א דאפי' בדברים דיש להם גורן
ין
ויקב אינו נקבע אלא בא' מהדברים הנזכרים (ולדבריהם

צ"ל דהסוחט אשכו' ואינך אינו אלא מדרבנן או דמיירי בבי')

אין הבית קובע אלא דוקא ביתו אבל בית חבירו

אם אין בדעתו להניחם שם או ללון שם אינו קובע
לפיכך המוליך פירותיו ממקום למקום אעפ"י שהוא נכנס
בהן לבתים וחצרות בדרך לא נקבעו אלא אוכל ארעי
עד שמגיע למקום שהוא סוף מגמתו ואם באמצע הדרך
שער מצות הארץ פרק ג
אדםה
נמלך לחזור למקומו אוכל מהם עד שמגיע למקומו וכן
הרוכלין המחזירין בעיירות שהן נכנסין מחצר לחצר
אוכלין ארעי עד שמגיעין לבית שלנין בו (פ"ד) אבל
הגומר פירותיו של חבירו שלא מדעתו וכן קובע פירותיו
בא' מהדברים שקובעים למעשר שלא מדעתו הרי אלו
נטבלו ונקבעו (פ"ג) צ"ע אם לא ניחא לי' לבעה"ב
במעשיו של זה אם נטבלו אפי"ה עיין בירוש' ריש פ"ד)
הביא פירות מן השדה לאכלן בחצר או בגג
הפטורה ושכח והכניסן לתוך ביתו מותר להוציאן
ולאכול מהם ארעי כיון שלא נתכוין כלל להכניס לבית
אבל אם נתכוין להעבירן דרך ביתו ולאכלן במקו' הפטור
אפ"ה נקבעו ולא יאכל עד שיעשר דכיון דבכונה הכניסן
לבית נקבעו מיד (ד) ודוקא בדבר שנגמרה מלאכתו

רק נ
בינת
אדם
(ג) כן נ"ל להוכיח ממתניתין פ"ג דמעשרות מ"ד החרובין עד שלא כינסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה ופטור

מפני שהוא מחזיר את המותר וסיים הרמב"ם בפ"ג הל' י"ח ונמצא מאכל ארעי ור"ל שהעלן כבר לגג אלא
שלא כנס אותם למקום אחד להעמיד ערימה וכ"כ הר"ש ולפיכך עדיין לא נגמר ולכן מותר בעראי משמע אבל

אם כבר העמיד ערימה אסור אפי' בעראי וא"כ ע"כ צריך לומר שנקבע ע"י העמדת ערימה דבגמר מלאכה בלא

קביעות מותר בארעי ובזה יובן דברי הראב"ד פ"ג הל' כ' שכתב בירושלמי אמרינן החרובין משיעמד ערימה בראש

גגו אלמא ערימה קובעת אפי' בראש הגג ובתוספתא אמרינן היתה לו ערימה של חרובין בראש גגו בורר ואוכלו
כו' בורר ומשליך לפני בהמתו אלמא בראש גגו אינו קובע אפי' כשהעמיד ערימה ואפשר דפליגי ע"כ ואי איתא
דהעמדת ערימה אינו אלא גמר מלאכה ולא קביעות א"כ לא קשה מידי שהרי קודם הקביעות מותר בארעי
אלא ע"כ דסבירא ליה דכמו דבחיטין ושעורים כיון שהעמיד ערימה הוי קביעות מן התורה ה"ה בכל דבר העמדת
ערימה הוא הקביעות ואמנם נ"ל דהראב"ד אזיל לשיטתו דס"ל דבכל דבר דתליה בגורן נקבע בגורן וכמו שכתבתי
בשמו בסי' הקודם לזה אבל לדעת הסוברים דלעולם צריך ראית פני הבית וא"כ ה"ה דהעמדת ערימה לא הוי
קביעות וצ"ע דהאיך נפרש מתני' דהחרובין הנ"ל
(ד) לבאר קביעות הבית והחצר. הנה הרמב"ם בפ"ד הל' ה' ובפ"ה הל' ח' כ' דדוקא במכניס לביתו אבל
בבית חבירו אינו נקבע ובודאי א"א לומר שלעולם אינו קובע בית חבירו דאטו ביערתי מן בית כ' בתורה כמש"כ
בכ"מ פ"ד הל' י"ג בשם ר"י קורקוס ועוד שהרי במוליך פירות ממקום למקום עכ"פ כשמגיע למקום שהוא הולך
נקבע כדאיתא שם הל' י"א וכן הרוכלין שם הל' י"ב דמקום שלנין הוי קביעות אע"כ צ"ל דה"פ דבית שלו נקבע
תיכף אעפ"י שבדעתו להניח במקום אחר כיון שהעבירן דרך ביתו נקבעו משא"כ דרך בית חבירו אינו נקבע אא"כ
דעתו להניחן שם או שהוא מקום לינה שלו וכן כל בית שאינו רק דירת ארעי כגון חנות בפ"ה הל' ח' ובפ"ד הל'
ו' כל אלו אינן קובעין לאחרים רק לבעליהן ואפי' דרך ביתו אינו נקבע אא"כ העבירן במזיד אבל אם היה בדעתו
בהוליכן מן השדה למקום שאינו קובע כגון לגג או לחצר שאינו משתמר ושכח והעבירן דרך ביתו אפ"ה אינו נקבע
זהו שאמרו בתוספתא פ"ב המביא תאנים מן השדה לאכלן בחצר הפטורה ושכח והכניס לתוך ביתו מוציאן לחצר
ואוכל מהן ארעי ועוד איתא שם המביא תאנים מן השדה לאכלן בחצר הפטורה ושכח והעלן לראש הגג אפי'
תוך ביתו אוכל מהן ארעי והמפרש התוספתא כ' בשם תוספתא כ"י שמשבש הגרסא דבאמת אין לו ביאור אבל