שער מצות הארץ פרק ג
דם 
חכמת
פועלים לא נקבעו למעשר דהוי כלא נגמרה מלאכתו

ואם הכניסן בעל הבית חייב במעשר. הכניס שיבלין

לעשות מהן עיסה לא נקבעו לאכלן מלילות נקבעו

בד"א בתבואה אבל בקטניות לא נקבעו:



י
פרק ג'
דין כיצד הפירות נקבעו למעשר. ודין קביעות הבית והחצר
זיל
(רמב"ם פ"ב בהל' מעשר) הפירות אעפ"י שכבר
'
נגמר מלאכת' אעפ"י כן מותר לאכול מהם ארעי עד שיקב'

למעשר ולאחר שניקבע באחד מן הדברים שנבאר ה"ז
נקרא טבל ואסור לאכול מהם אפי' כל שהוא כשאר
י
איסורין והאוכל כזית מטבל דאורייתא חייב מיתה או

עלקות ואם הוא טבל דרבנן לוקה מ' וכבר ביארנו
שמשהתחיל לגמור מלאכתם על דעת לגמור כולם
הוי כאלו כבר גמר כולם
ב) (ריש פ"ד) מה"ת אינו קובע למעשר אא"כ
הכניסו לביתו שנאמר בערתי הקודש מן הבית
וי"א דאף חצר המשתמרת דינו כבית (א) ולדעה זו
באינו משתמרת חייב עכ"פ מדרבנן ובין בית ובין חצר
אינו קובע עדשיכניסנו דרך הפתח או השער שנאמ' ואכלו
בשערך אבל אם הכניס תבואתו דרך גגות וקרפיפו' פטור
מדרבנן ששה דברים קובעים והם החצר והמקח
והאש והמלח והתרומה והשבת ובכלל מולח הוא הכובש
במים ובמלח וי"א אף הכובש בחומץ (ראב"ד) וה"הביין ושמן
(ר"ש) וכול' אינם קובעין אלא בדבר שנגמר' מלאכתן (פ"ג)
הכניס לביתו קודם שנגמר מלאכתו דהיינו שהכניס
תבואה במוץ שלה וזורה בביתו מעט מעט ולא מירח ולא
העמיד
פרק ב ג
בינת
אדם
בגמ' עד היכין קאי אמתני' דקאמר ונותן לחמטה ולתמחוי שהוא כ"ש ופריך עד היכן יכול לית' לכ"ש ומשיב
ר"י ואמר עד כדי שיהי' נכוית פי' כשהוא חם כ"כ אז מבשל אף בכ"ש וקאמר הכל מודים בכ"ש שהוא מותר
הוא מילתא באפי' נפשי' וקאי אמתני' ר"י אומר לכל וכו' ומפרש דר"י לקולא וקאי אכ"ר אבל בכ"ש אינו מבשל
וכמו שמפרש בבלי דר"י קאי לקולא. ופריך מה בין כ"ר לכ"ש וקאי אמתנית' דקאמר אבל נותן לחמטה וכו'
אבל לא ללפס כו' כשהן מרותחים ומשיב ר' יוסי כאן היד שולטות בו וכאין אין היד שולטות בו דר"י ס"ל
דהבישל מן התורה הוא כשהמים רותחין אף כשאין היד נכוית בו רק שאין היד שולטות בו והא דמחלק במתני'
בין כ"ר לכ"ש הוא דסתם כ"ר אין היד שולטת וסתם כ"ש הי"ש ולכן קאמר במתני' דנותן לחמטא מפני
שהוא כ"ש וסתם כ"ש היד שולטות. אבל לא יתן ללפס כשהם מרותחים דסתם כ"ר הוא רותח ואין היד
שולטת ור"י פליג עליו וסובר דהבישול מן התורה הוא כשיה' המים רותחים שנותן יד ונכוית אבל כשהוא רק
שאין היד שולטות אינו מבשל מה"ת רק שעשו הרחקה לכ"ר ואמרו דמבשל אף כשהוא רק אהי"ש ולא עשו
הרחקה לכ"ש ואינו מבשל כשהוא רק אהי"ש ולכן חלקו במתני' בין כ"ר לכ"ש אבל כשהכ"ש הוא
רותח שנותן ונכוית מבשל ג"כ אף שהוא כ"ש מפני שהוא בישול דאורייתא וסובר כר"י דאמר לעיל עד כדי
שיתן לתוכו ונכוית דקאי על כ"ש כמו שפרשנו ור' מנא מסייע ג"כ לר' יונה ולכן פסק הרמב"ם דכ"ש כשהוא
רותח כשנות' לתוכו ונכוית מבשל ועיי' בהשמטות
(א) באמת דבר רמב"ם משמע להדיא דדוקא בית קובע וכמש"כ הכ"מ שהרי בפ"ד כתב בהדיא אין הטבל כו'
מה"ת עד שיכנסנו לבית ובה' ב' כתב ראה לי כו' אבל אם ניקבע בשאר ששה דברים שמנינו והיינו שמנה
בפ"ג הל' ג' א' מששה כו' חשיב שם חצר וכן הסמ"ג לא הביא רק דברי ר' ינאי דבית קובע ועוד שהרי
פ"ח בתוס' ד"ה עד שיראו הוכיחו דלר"י אף חצר שאינו משתמרת חייב לר"א מדרבנן ומסתמא לר"י גם
ר' יהושע מודה בזה והרמב"ם כתב דדוקא חצר המשתמרת חייב אבל אינו משתמרת פטור אפי' מדרבנ'
ולדידיה מתני' דתאנה העומדת בחצר מיירי מחצר המשתמרת אבל לשיטת ראב"ד ע"כ אינו משתמרת חייב
דרבנ' עי' בתוס' בב"מ דף פ"ח ד"ה עד שיראה וכן מוכח דאל"כ למה בתאנה העומדת בחצר אוכל א' א' והרי
מה"ת אין חילוק בין א' לב' כמש"כ רש"י ותוס' שם
