שער מצות הארץ פרק ב
חכמת
נתמרח) וממה שבתוך התבן שלא נזרה מן המוץ ולא
אמרינן שיהא בטל לגבי הכרי ויהא דינו כמו הכרי עצמו
לא אמרינן הכי וכן בתבואה
יט)עיגול של דבילה משיחליקנו הגרוגרות משידוש
ואם הכניסם למגורה משיעגול בידו ע"פ המגורה
הי' דש הגרוגרות בחבית או העגול ע"פ המגורה נשבר
החבית ונפתח המגורה הרי זה לא יאכל עד שיעשר דאין
חלק אחד צריך לחבירו ומה שגמר הי' גמר מלאכתו (ו)
כ) היין משיניחנו בחביות ויסיר הזגין והחרצנים שצפין
ע"פ החביות (ז) אבל מותר לשתות קודם שנתנו
לחביות אעפ"י שכבר שאב מן הבור והיסיר הזגין ממנו
וכש"כ שמותר לקלוט מגת העליונה מן הצינור ודווקא
לשתותו כמו שהוא אבל אם בא למזגו במים אם מזגו
אדם
עין בול ת דר
אל במים תמים או כתן לתבשיל חם אעכ"י שא"
כ"כשיהי' שי דבובישו' אפ"ה אסו ה דיד קיל
כא) השמן משיר לעוקה (ר"ל הגומא שייר
לתוכה) אעפי שייד ועל ימן העקל
חבלים שקישרים על הזיתים לשום אותם תחת
ומן הממלן הוא שטוחנים בו הזיתים ומביןפ
ונותנים לקערה או לתמחוי כשיש בתוכם
ואפי' אם הוא חם דכ"ש אינו מבשל ואם
חם כ"כ שיכוה את היד לא ית לתמכו מפעי שי'
מבשל (ט) ולכלי ריקן אסור דהוי כבור קטן
כב) המביא לבית סוכי תאינים ובהם תאיני
מכבדי תמרה ובהם תמרים אם הכנסום תינקות
יעי
אדם
בינת
פרק ב
(ו) (וצ"ל דמיירי בבית או בחצר או במקח שכבר נקבע דאל"כ אעפ"י שנגמר מלאכתו עדיין מותר בעראי דא"
שזה הוי כגורן וכמו שכתבתי בפ' ג' סי' ו' ז"א דא"כ לא הי' צריך הירושלמי לומר הטעם משום שאין התחת
צריך לעליון עיין רע"ב ותיו"ט אלא הטעם כיון שהתחיל לגמור מלאכתו כדלעיל סי' י' ועוד דא"כ קשה מ"ט
דר' יוסי ומיהו יש לומר דכיון דנשבר נתבטל הגמר)
(ז) כ"כ רמב"ם ורש"י בב"מ דף צ"ב וכן מוכח שם בגמ' ובע"ז נ"ב פירש"י משידלה מן הבור לתנו בחביות (וצ"מ]
(ח) צ"ע דהרמב"ם הביא דמותר לקלוט מן הגת כו' וזהו דווקא צמתני' דס"ל יין משיקפה אבל כיון שהוא
פסק משישלה בחביות א"כ פשיטא ועיין בע"ז נ"ב בתוס' שם
(ט) ביו"ד סי' ק"ה כ' הש"ע דכ"ש אין מבשל אפי' ביד סולדת וע"ש בש"ך ס"ק מ"ה שהשיג על רש"ל והמ"א
בסי שי"ח מסכים לרש"ל ע"פ ירושלמי דבכ"ר אפילו אין היד סולדת בו מבשל וצ"ע גדול על כל הגאונים'
ראשונים ואחרונים שלא הביאו דברי רמב"ם פ"ג מהל' מעשרות הל' ט"ו שכ' בהדייא דכ"ש אם הידנכוית בו
מבשל וכ"כ בעגד א"ח סי' שי"ח בהדי' באמבטי שהוא כ"ש כיון שחם הרבה מבשל ובאמת נראה לומר שהרמב"ם
הוציא דין זה ב"ש מבשל כשהיד נכוית בו מהירושלמי פ"א דמעשרות על מתני' ונותן לחמטה ולתוך התמחוי
 אבל לא יתן ללפס ולקדירה כשהן מרותחים רי"א לכל הוא נותן וכו' ואיתא שם בגמ' הנ"ל עד היכן ר' יהודא
בר פזי בשם וכו' עד כדי שיהי' נותן ידו לתוכו והוא נכוית הכל מודים בכ"ש שהוא מותר מה בין כלי ראשון
לכלי שני אמר ר' יוסי וכו' כאן היד שולטת בו וכאן אין היד שולטות בו אמר ר' יונה כאן וכאן אין היד שולטות בו
 אלא עשו הרחקה לכ"ר ולא עשו הרחקה לכ"ש א"ר מנא הדין וכו' ע"כ והנה לכאורה הי' נראה דהא דקאמר
עד היכין ומשיב ר"י עד שיהא נותן ידו לתוכו והיא נכוית קאי על כלי ראשון דאמר במתני' אבל לא
יתן ללפס ולקדרה כשהם מרותחים ולפ"ז יהי' סובר ר"י דכ"ר אינו מבשל עד שיהא רותח שנותן ידו לתוכו והיא
נכוית ובכ"ש נצרך לומר דכ"ש אינו מבשל אף כשהוא רותח. אבל אי אפשר לומר כן כי לפי פירוש זה יה'
ר"י דלא כר' יוס' ודלא כר' יונה דלתרווייהו הבישול דכ"ר כשהוא חם כל כך כשאין היד שולטות בו ולר"י יהי'
 הבישול דכ"ר דווקא כשיהי' חם כל כך כשנותן ידו לתוכו ונכוית בו שהוא יותר חם משאין היד שולטות
פירוש אין היד שולטות בו נראה כשפושט ידו לתוכו אינו יכול להחזיק שם ומוציא תיכף אבל אינו נכוית ב
ור"י אומר דווקא עד שיהא רותח כשיה' נכוית ולכן נראה שהרמב"ם ז"ל מיאן לפרש כך ופירש הא דקאמר
בגמרא