חכמת
לוקח שלקחו קודם שנגמרו מלאכתן למעשר אז פטור
מה"ת (ריב"ם ורמב"ן) ולכ"ע הלוקח מהגוי קודם
מירוח חייב מה"ת: (ג)
הלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללת וההפקר
פטורי' אפי' העמיד מהן כרי שהרי אינו נשמר ולא
מקרי זרעך ודגנך המיוחד לך ואם עשה מהן גורן
בשדה הוקבעו ומפריש תו"מ מדרבנן שאין הכל יודעי'
שהוא מן ההפקר אבל אם עשה גורן בעיר פטורין
שהרי כבר יש להם קול שהן מן הלקט והשכחה כו'
אבל הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב אא"כ הפקיר
והזורע שדה הפקר חייב בתו"מ דאע"ג דהשדה הפקר
"מ הדגן אינו הפקר שהרי יש לו בעלים.
דברים שאין דרך רוב בני אדם לזרען אלא חזקתן
מההפקר פטורים מתו"מ כגון שום בעל בכי ובצל
של רכפה וגריסין הקילקלין ועדשים המצריות
שער מצות הארץ פרק ב
אדם
וכיוצא בהם.
ט) ואינו חייב עד שיגדלו ויעשו אוכל שנאמר 
הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי לאפוקיק
שאינן ראוים לאכילה יכן התבואה והקטניות שנא
תבואת זרעך דבר שהוא זורע ומצמית דהיינו א
שליש גידולו וקודם שיגיע הפירות והתבואה לזמן
מותר לאכול מהם כל מה שירצה ובדרך שרוצה
שראוי לאכילה גם בקנונן כגין הירקות והקשואים וכיל
בו אלא שמניחים אותו בקרקע להוסף בגועם חייל
גם בקטנן והכל מבואר בפ"א במעשרות ע"שב
רמב"ם ולפי שלדעתי שאין אנו בקיאים באותם שיעורם
לכן לא העתקתי אלא נקוט כלל זה משהתחיל להתש'
קצת בתחילת בישלו אז הגיע לעונת המעשרות וא'
לא הגיע אלא גרגר יחידי באשכול או' פרידה אח
ברימון כל הרוח שיש בו אותו האילן הוי כאלו
פרק ב
בינת
ם
מדרבנן וראיתי מאילן הנטוע בחצר ש"מ שבית וחצר שומין וע"ש בכ"מ ועם זה מיושב לי קוש"ת הראשונים וס
הובא בתוס' ב"מ דף פ"ח על הא דמשני הש"ס שם באילן העומד בגינה ונוטה לחצר ולמ"ד לבית לבית והוקשה
להם ז"ל אמאי לא קמשני הש"ס שכל האילן עומד בחצר ולמ"ד בבית בבית. אמנם לפי הירושלמי הנ"ל לא
קשה מידי שהרי מרא דהאי מימרא בירושלמי הוא ר' יוחנן בשם ר' ינאי שבית פטור מה"ת וכן הוא מרא
דשמעתא בבבלי שאמר ר"י בשם ר' ינאי שאין הטבל מתחייב במ' עד שיראה פני הבית הוא מן התורה וא"כ לא
מיבעיא לשיטת הרמב"ם שחצר דומה לבית ושניהם פטורין מה"ת ודאי לק"מ אלא אף להראב"ד עכ"פ מודה דבי
אינו מה"ת. וא"כ כיון שלא היה יכול לתרץהא דהדיוק דהלוק' חייב הוא בנטוע בבית משום דהדיוק הוא ע"כ שהלוק'
חייב מה"ת וכנ"ל ובבי' ודאי אינו מה"ת ולכן לא קאמר נמי בנטוע בחצר ואע"ג שהתוס' כתבו דתאנה אינו מה"ת וא"נ
איךקא משני הגמ' הכא בתאנה העומדת בגינה זה לא קשה מידי וכבר הוזכר בראשונים שלא נחית הכא לדקדק באיזה
פרי היא מה"ת או מדרבנן ובזה מתורץ ג"כ לר' יוחנן דס"ל דחצר קובעת מה"ת ומה"ת אין חילוק בין א' לב'
כדאיתא בב"מ פ"ט ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה שתים וא"כ קשה בתאנה שעומדת בחצר למה מותר לאכול א' א'
כדאיתא במעשרות פ"ג אמנם לפי שיטת הרמב"ם ודאי ניחא דכיון שעמדה וגדל בחצר אינו מה"ת ולשיטה
הראב"ד י"ל כמו שכתב הכ"מ פ"א דס"ל להראב"ד דהירושלמי דחצר שהיא נעדרת קאי על מתני' דתאצה שהיא
עומדת בחצר. ובאמת י"ל פי' מרווח מאוד בהירושלמי דזרע רובה יש לה דין שדה ונטע רובה יש לה
בית כמו בעירובין וא"כ י"ל דהמתניתין בתאנה שעומדת כו' הוא בנטע רובה. אך צ"ע שהרי הראב"ד בפ"ו
מהפך הגי', ואפשר דס"ל להראב"ד כמו שכתבו התוס' בב"מ פ"ח ע"ב דלר"י חצר שאינה משתמרת חייג
מדרבנן וא"כ י"ל דמתני' דתאנה שעומדת בחצר ר"ל שאינו משתמרת.
(ג) עיין ברמב"ם פ"ב ובראב"ד שם ונ"ל דהראב"ד הבין ברמב"ם דה"ק הגומר פירות לאכלן חייב המוכר
ואז אפי' הלוקח ממנו חייב אבל גמרן למוכרן פטור המוכר מה"ת. וע"ז כ' וכן הלוקח ואם נגמרו ביד
לעולם חייב וע"ז משיג דהא עשר תעשר מיירי בגמרן לאכלן וע"ז ממעט לוקח ומש"כ ש"מ בשדה חייב
הוא סיום הקושיא ה"ב שהרי בהפקר אפי' נגמר ביד הזוכה אינו אלא מדרבנן שהרי כיון דאם משאן גורן
חווור לומרי ח"וו חוחךה אירו אלא מדרדרי.