והנה בעתה נדפס מקרוב הכנה"ג ושם בח"ד סי' ר"ו עמד בחקירה זאת אי נאמן על עצמו נגד עדים והביא דברי הר"בל בח"מ שכתב דהדבר ספק והקשה דמת הרשב"א הביאה הב"י בחיד והר"י בירב סי' ג' והרב בצלאל סי' כ"ה נראה הפך ותירץ דגם הרשב"א לא האמינו אלא בשאין עדים מכחישין והכריח כן ממ"ש הרשב"א בת' דאם מעידים שהוא חשוד אינו נאמן שפטרו משבועתו אחד

ותמהני עליו איך לא ראה דעת רוב הפוסקים דנאמן אף נגד עדים וכן הסכימו התשב"ץ והרימט רבו וגם בדעת הרשב"א הבר ביארתי שדעתי כן והראיה שהביא שנעשה חשוד ע"פ ב'עדים למ' מידי דהרי אסיק הש"ס בכריתות דאינו נאמן בדבר הנוגע לאחרים וחשוד נוגע לאחרים וצ"ע ועיין בת הרלג"ח סי' נ"ז כי מן הב"אר ליפשיט בעיין שנסתפק בו הר מש"ל אי אמרינן שוי לנפשיה חת"ד נגד ב' עדים כשרים שכבר נתבאר מהך סוגיא דכריתות דאע"ג דאדם קרוב אבל עצמן ואינו כתורת עדות היינו בעונש מיתה הדבר שבינו לב"ד אל ערוה או ממון דרבר שבינו לחבירו הוי אבל דברים שבינו לבין קונו לגבי עד כשר לכ"ע הוא נאמן אף להקל באיסורי תורה כדתנן בכריתות ד"ח עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור וגם בב' עדים ואית ליה מגו ומצינן לתרץ דברי לכ"ע הוא נאמן אף להקל וכ"ש להחמיר וכדתנן בכריתותב אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דק"ל דפטור אף נגד ב' עדים כשרים ולא מצינו לתרץ דבריו לפי דעת רוב הפוסקים שכתבתי לעיל דס"ל להקל נאמן וכ"ש להחמיר ואף החולקים יש לומר דה"ד להקל אבל להחמיר גם הם יודו דנאמן לאסור ומ"מ אין ספק דנקטינן להחמיר כדעת רוב הראשונים דס"ל דנאמן נגד ב' עדים אף להקל במז שביארתי

לעיל וכיון שכן תמהני להר"בל ח"ג סי' פ"א שנסתפק באשה שאמרה נתקדשתי לפ' ובאו עדים והכחישוה אם נאסרה מדין ש"ל חת"ד אף נגד עדים אי לא והביא ראיה דנאסרה ממ"ש בשבועות דמ"א כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי הרי דהודאת עצמו נאמן נגד עדים וה"ן דכוותא ולמה שנתבאר פשיטות ספק וה הוא תלוי בהך סוגיא דכריתות והרב גופיה הביא מחלוקת וה בח"א סי' ל"כ והעיד דבמחלוקת שנוי אי נאמן נגד עדים ואזלינן להחמיר ומינה ה"ן תלוי במחלוקת וה ולשיטת הראב"ד וטיעתיה נאסרה ראי להקל נאמן ה"ש להחמיר אך לדעת הרמ' אינו ברור להתיר ש"ל דוקא להקל בעינן שיתרץ דבריו אבל להחמיר אה"ן דנאמן לגמרי והראיה שהביא מהודאת בע"ד למ' דהתם שאני דמד"ת הוי דנאמן בממון כמ"ש בב"מ ד"ג וקי' דס"ה ופירשי דכתיב במודה מקגת כי הוא זה אבל באיסור מנין הא קי"ל איסור מממון לא לפינן וכ"נ דשם בקי' דס"ה הקשו דנילף ערוה מממון בג"ש דדבר דבר ותירבו דלא אפשר הכי דבלאו ג"ש לא ילפינן והרי באיטורים אין לנו בו שום ג"ש ואפי' בענין קידושין הרי אמרו דמשום דמחייבא לאחריני לא

ילפינן הך ג"ש וראיתי להר"ם די בוטון סי' נ"ז ולהרב משנה למלך בפ"ט מה' אישות הט"ו שתמהו להר"בל דפשיטות ספיקו אינו מראיה שהביא דל"ר לספק הרב והדין פשוט מת' הרשב"א שהביא הב" ביד סי' א' דשוחט שאמר לא שחטתיה נגד עדים לכ"ע שרי ולדידיה אסיר משום דס"ל חמ"ד ע"ש

ואחרי המחילה אי מהא למ' שהרי בדבר שבינו לבין קובז היכא שאומר נגד עדים ומצינן לתרץ דבריו שלא יהיה נגד עדים אין ספק בדבר דנאמן לכ"ע כדק"ל בבריתזת די"ב באומר לא אכלתי דמתרצינן לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואין חולק ליה בי אם ר"מ ולא קיימא לן כוותיה ושא בע"ב אמרו דאי ממרץ דבריו ואינו מע"ר גם ר"מ מודה וכפירשי שם וכמ"ש דבריו לעיל והרי בנדון הרשב"א מצינן לתרץ דבריו לא שחטתי דהיינו שנפסלו בשחיטה דלאו שחיטה חשיב וכמ"ש הרשב"א ת' זז וע"כ האמינו נגד עדים אבל כמכחיש את העדים לגמרי כנדון הרי"בל וכן בכל ש"ל חת"ד נגד עדים ולא מצינן לתרץ דבריו אה"ן דגם לדידיה שרי וכת' הרי כי באמן היינו היכא דטען איהו ופירש דבריו שכוונתו כך אבל אנו לא מתרצינן דבריו וכדמוכח ממ"ש התו' בב"מ ד"ג ד"ה מה והסמ"ג עשין ר"ג זה אינו דהתו' עצמם בכריתות די"ב ד"ה א"ד מתבאר מדבריהם דאנן נמי מתרצינן דבריו בלי שיטעון וכן מבואר מדברי הר"מ בפ"ג ובפי"א מה' שגגות ופ"ט מה נזירות וכ"ן לי כדעת רוב הראשונים וכמ"ש ע"ז לקמן בסי ח"ן זא"ב אכתי חשיב שפיר דמתרבינן דבריו ואם נפשך לומר שגם התו' והר"מ לא כתבו דאנן מתרצינן דבריו כי אם בשהבעל דבר שזתק אז אומר איני יודע למה נתבונתי אבל המפרש דבריו דהוי הכחשה נגד עדים אה"נ דלכ"ע אינו

נאמן גם זה אינו שראיתי בשיטת רב בבלאל לב"מ ד"ג שכתב שם הרשב"א גזריה הפך זה דכי מסיק הש"ס בכריתות די"ב דנאמן מטעם דמתרצינן דבריו לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואע"פ דאסיק דיבוריה לא אכלתי כלל אני מאותה שעה שאמר לא אכלתי רואין אותו כאילו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואע"פ שכשאר דינים אין אומרים מגו כוח במקום עדים שאני הכא דכתיב או הודע אליו ע"ש הרי דאעפ"כ שייך להאמינו מטעם דמתרץ דבריו ודוקא לכ"ע אינו נאמן כמ"ש הרב דמגו כזה במקום עדים בעלמא לא אמרינן וראייתו מש"ס דב"ב דל"א רשבועו' רמ"א דלא אמרינן מגו אף היכא דמצינן לתרץ דבריו משא"כ לגבי דידיה ררבייהה וכת' הרי לא רביה כי אם לגביה חיוב קרבן זה אינו דהרי רבי יהודה ס"ל הכי גם להאמינו בטהרות שנגע כמ"ש רב יוסף בכריתות די"כ וכפירש שה ואדרבא איסור בלי קרבן נאמן טפי לפי מ"ש הכ"מ בפי"א מה' שגגות בדעת הרמב"ם דאי נאמן להקל כ"ש להחמיר וא"כ במכחיש את העדים דלא

מצי לתרץ דיבוריה כלל אכתי לא שמענו דנאטר אך כבר כתבנו דפשיטות ספק זה תלוי אי קי"ל בר"י דאדם נאמן ע"ע והרשב"א ג"כ הוא מדעת רוב הפוסקים דס"ל דנאמן בלי מתרץ דברין שכ"נ מת' שהביאה הב"י באה"ע סי' מ"ח ואכתי מידי הידהור לא יכאנו שי"ל דלדעת הסוברים דכלי מגו אינו נאמן להקל ה"נ אינו נאמן להחמיר אלא דלא נפק"ל מידי כיון שדעת רוב הראשונים דנאמן בלי מגו להקל וכ"ש להחמיר

וכן ק"ל להרשר"ם חא"ע סי' ט' שכתב באב שקדש בתו לאחר והעידו עליו שהיה קטן והאב אמר שהיה גדול שכתב חכם החולק דלא אמרינן ש"ל חת"ד נגד עדים והשיב הרב שגם הוא היה חושב כן וש"ר ת' הרשב"א שהביא הב"י ב"ר סי' א' דמבואר דאף במקום עדים מכחישים אותו בפי' אסורה ע"ש ומלבד דק' דמהך ת' הרשב"א אין ראיה בו אם היכא דמצינן לתרץ דבריו לבד ובמש"ל ואילו מדברי הרב דפשיט ליה דבכ"ג אמרינן נגד עדים ש"ל חת"ד והיה לו להביא ת' הרשב"א שהביא הב"י באה"ע סי' מ"ח ובר מן דין קשה איך היה חושב כן אילולי שראה הך א' הרשב"א והרי ש"ס ערוך בכריתות די"ב וכן דעת רוב הפוסקים וכן הרב גופיה מכללם בחיד סי' ע"ז דנאמן בדבר שבינו לבין קוט נגד עדים אף להקל וכ"ש להחמיר וכת' דבנ"ד אינו כדבר שבינו לבין קונו כי אם דבר שבין בתו לקונו א"כ תיקשי היכי יליף הרשב"א אימא שאני התם דהוי דבר שבינו לקונו אלא ודאי דפשיט ליה דבתו לענין זה כגופיה חשיב כיון שהאמינו הכתוב לאוסרה א"כ מו לא צריך לת' הרשב"א דש"ס ערוך

הוא בידינו ויותר מזה תמהני להרב משפט ברק ח"א סי' ס"ה שהביא דברי הרשד"ם הללו ותמה עליו דהראיה טמ' הרשב"א לא דמי כלל והוא דק' בהך ת' הרשב"א איך אמר דש"ל חת"ר