
בית ארן
בעצמו תיקן מפני שמות הלועזים, עיין רמב"ן ומביאו המגיד משנה וכלם חשו לתקנתו שדבריו
דברי קבלה כטדע
ור"ת אדרבה השווה השסי"ן והתוספתא לפרט השמות ולא בוכ"ש וחילוקם בין מקום כתיבה
למקום נתינה, דלש"ס דילן מקום נתינה עיקר ולש"ס ירושלמי ותוספתא מקום כתיבה
עיקר ואנן בדידן קיימינן מקום נתינה עיקר, ומשיג על הבה"ג דזימנין דאתי לידי תקלה כשאין לו
רק אותו השם ואין לו חניכה כו'. ובאמת תקנה זו לא יצאה לו לבה"ג מש"ס דהא קאמר ר"א
והוא דאיתחזק והוסיף מפני הלועזים כנ"ל, ולא מטעם קושיא זו נד הר"ת משיטתו דא"כ היה לו לאפלוגי
רק בזה בשאין לו חניכה והוא והיא במ"א שאין כותבין וכ"ש ותו לא. ומאיה מארי ג"כ אין הרח
כ"כ דהב"ד ציינו האיש בפסק דינם איך מתקרי להגבות לה חובה, ורבא ד' פ"ה איך פב"פ ולא
זכר וכ"ש. רק רצה הר"ת להשוות השסי"ן להיות פורט השמות ולשון שם דגליל באמת האליצהו,
וכן גרהתו מרים דמתקרי שרה ומיאן בשיטת בה"ג לצמדם יחד בענין מקום כתיבה, ולדעתו
אדרבה בזה יתחלקו. אמנם לישנא שיהיה כותב איש פלוני וכל שום הל"ל התקין שיהיה כותב כל שם,
ומה שתירצו לרמז על מקום נתינה תחלה, יפה הקשה הר"ן היכן רמיזא ומהמשנה בפרק גט פשוט
משמע דשם שהחזיק כאן הוא עיקר. גם מ"ש ר"א והוא דאיתחזק בתרי שמי דפירשו התוספות
והרא"ש דבמקום כתיבה אין יודעין משם מקום נתינה וכן במקום נתינה אין יודעין משם מקום
כתיבה, ולישנא דש"ס יוסף וקורין יוחנן לא יתפרש יפה וגם הדיוק אבל לא התחזק אין כותבין
מה יכתוב כשלא ידע, וכמה דיו נשפך ע"ז, עיין שו"ת פ"י וט"ז ומהרח"ש וגט פשוט, ועיין ב"י
שנשאר בצ"ע. גם מה דקאמר עד שיגרש אשתו (והיא בגליל) בשמו שביהודה ושם דגליל עמו
שמוכיח מזה שיטתו דמקום נתינה עיקר. הלשון א"מ עד כו' הנו ההפוך משיטתו דמקיל במומר
ומכשיר בחניכה, וגם אף שם א' במרים ושרה בדיעבד מכשיר וכאן פשיטא דבדיעבד כשכתב שניהם
ק שהקדים מקום כתיבה למקום נתינה שיכשר. ויפה כיוון הגט מקושר במה שדחה סברת הב"ש
סק"ז וז"ל. ק"ו הדברים אם כתב שם שרק המועט קורין דהיינו שרה דאינו עיקר בשום מקום עכ"ז
מכשיר דיעבד מכ"ש כשכתב שניהם והקדים מקום כתיבה שהכל קורין לו ועיקר היא ממשנת גט
פשוט ומירושלמי ומתוספתא ומצינו לאוקמי גם ש"ס דידן כן, איך נפסול גט זה. ובאמת הרמב"ם
והרמ"ה מביאם הריב"ש דאם שינה במרים ושרה פסול, ובשני מקומות ס"ל מקום כתיבה עיקר. הגע
עצמך מה לעז יהיה כשהקדימו מקום כתיבה למקום נתינה ושניהם נפרטו האם יהיה הכרעת ר"
בלי שום חולק, יכולין לתלות דשם הקודם הוא מחמת חולי, ועיין ט"ז מה שדחה למהרי"ק וש"י.
והרשב"א דחידש דבהקדים הטפל לעיקר גרע מטפל לבדו יודה בזה וכנ"ל. וכ"כ בס' דרישת ארי
דלא שייך בב"מ סברת הרשב"א. והדעת נותן כן. ועוד למה קאמר הש"ס כתב לגרש אשתו שביהודה
בשם שביהודה א"מ הל"ל רבותא טפי אף שכתב שניהם במתקרי רק הקדים מקום כתיבה למקום
נתינה אינה מגורשת, וכל כך ירחיק הר"ת ש"ס בבלי מירושלמי דמה שהיא עיקר לירושלמי ותוספתא
יהיה גרע מטפל לבבלי דבטפל לבד מכשיר, ומה דקאמר הש"ס ולא שרה הוא לכתחלה ובב"מ
יפסול מקום כתיבה לבד ואף גם שפרט גם מקום נתינה בדמתקרי ג"כ יפסול אף דאין כאן שום
לעז וכנ"ל במקום א' אפשר לומר כשהקדים הטפל לעיקר גרע שיאמרו שאינו זה משא"כ בב"מ השליח
מכירם וע"י עדות ולמה באמת לא נחוש ללעז מקום כתיבה במה שהקדימו מקום נתינה די לנו
שנאמר שהשסי"ן מוחלקים בלכתחילה ולא לומר דמרוחקים מן הקצה אל הקצה ונסבול כ"כ דוחק,
ובש"ע יחסו דעת זאת להטור בהבנת ר"ת. ולענ"ד דאין זה דעת ר"ת ולא הטור כאשר אבאר
עוד, וכן מצאתי בפני יהושע ע"ש
רב"ד ז"ל זיכה שטרא לבי תרי, הבה"ג והר"ת אשר לכל אחד ואחד השסי"ן מחולקין כנ"ל
ולשיטתו יתלכדו ולא יתפרדו, וכל הדוחק שיש בכל שיטה מהשיטות הנ"ל יבוא לשיטתו הכל
נכון בלי שום לחץ, ודעתו דהתקנה היה שיפרט השמות בדמתקרי ומקום כתיבה עיקר ומקום
נתינה טפל, עיין רמב"ן והר"ן, ושתי תקנות תיקן, וגם וכ"ש, מאחר שהאיש הזה מוחזק להחליף שמותיו
במקום בואו, וזהו ביוסף וקורין לו' יוחנן ואמר ר"א והוא דאיתחזק בתרי שמי אחד במקום
כתבה ואחד במקום נתינה צריך ג"כ וכ"ש, אבל לא איתחזק א"צ וכ"ש וכפירש"י, וכן כשנקרא
במקום אחד בב' שמות לא עצד חלופיו ג"כ לא צריך וכ"ש, ובמרים ושרה גרסתו כר"ת דמתקרי.
והפירוש בהסוגיא לדעתו כאשר כתבתי לדעת בה"ג, וזהו תניא כוותיה דר"א דבלא איתחזק
לא תיקן כלל מהא דיצא למקום אחר וגירש באחד מגורשת, וכל הברייתא דיעבד היא דגם
באיתחזק וכתב שניהם צריך וכ"ש לכתחילה, וש"ס דידן ממש כהירושלמי מקום כתיבה עיקר וצריך
לפרט וכרבי אילא שם שצריך להזכיר שלשתן. והשיפה הלז נאה לאומר כבר הופיע רה"ק בבית
מדרשנו, כי הוא כפתור ופרח וש"י, להשוות השסי"ן בכל הפרטים. ונ"ל דגם הרמב"ם ס"ל
הני, ובמתק פרי עטו בהלכותיו וטופס גיטין שלו ממילא גדע פירושו בהסוגיא. נודע דרכו
בקודש כי לא ישנה לשון הש"ס, והוא ז"ל כתב בכל מקום שם, לא וכל שום, הרי דעתו
נפרט