
בית
מסכת אבות פרק רביעי
רן
וא"כ מדוע מונה רבי רק אלו. ונלע"ד דר"י לא פליג לא על המשנה ולא על הברייתא. ורבי
שמונה אלו דוקא יסבור ג"כ דכל זכות האמנם שיש להם פירות מ"מ גם על הפירות לא פסיקא
שאוכל אותם בעוה"ז, שיוכל להיות שגם בעד הפירות ישולם בעוה"ב. ותחלה נשכיל מה הן
הפירות, הנודע שמצוה גוררת מצוה, ונותן התנא טעם ששכר מצוה מצוה, מה שהקב"ה מתענג
בתשלום שכר בעד מצוה, היא גופא מצוה, וא"כ גם בעד תענוג הזה ישולם. ובזה תבין
מאמרם אין קץ למתן שכרן של מצות, והטעימהו. וזהו דוקא כשעושה המצוה רק לשם ה' שזה
רצונו כנ"ל (משנה ב'), ואל יתערב בזה שום רצון אחר, ואין לו שייכות לתשלום גמול בזה העולם
ע"ד ה' צלך, משא"כ הד' שמנה רבי אינם תלוין כ"כ בנחת רוח היוצר בכל המצות, כי תלוי
הכל בנחת רוח מאב ואם, האף שחשב פניות שכר וכדומה, וכן גמילות חסדים תלוי בנחת רוח
של המקבל, וכן הבאת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו תלוי בהנאה שלהם, ותלמוד
תורה ע"ד שפירש מרן בפ"א על פסוק (ירמיה ט) על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי,
ולא אמר הג' חמורות, ממשל המנגן, ושפתי ר"י א"ר ברור מללו לעולם ילמוד אדם שלא לשמה.
ורבינו הק' ג"כ יסבור כר' יעקב שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי אין לה קץ והעוה"ז קץ לה.
ובאמת דבמעשה דר"י עדיין אביו לא נהנה שיאכל בנו הפירות. ושלוח הקן אינו מאלו הדברים
שאוכל פירותיהן. בשגם שלא רצה באות נפשו לקיים מצות שה"ק רק ההכרח אלצהו ע"י שרצה
ליתן הגוזלות לאביו, וא"כ דעת כלן שוה באין חילוק כלל, והבן. רק בזה יחלוק ר"י עם ר"א
(סוף חולין) דסבר שלוחי מצוה אינן ניזוקין, והוכרח לאוקמי מעשה דר"י' בסולם רעוע. ובתחלה
שקיל וטרי הש"ס להשוות ר"י עם ר"א. ולא קאי כן במסקנא דר"י יסבור ששכר מצוה אין לו
שייכות כלל לעוה"ז דלא כר"א, אבל יודה בהד' דברים דמשנתנו. ובזה תבין כוונת הש"ס שם
היטב ודו"ק. ואח"כ פקחתי עיני בקדושין מ' ובפירש"י שם ד"ה רב אידי אסברא לי וכלל דברי
בקיצור, וע' בהסוגיא קדושין הנ"ל ויערב לך
ודאשתמש בתגא חלף. הרמב"ם ז"ל הפריז על המדה נגד חכמי הדור המתפרנסין בשכר הקצוב
למחייתן, ובילדותי ראיתי שהתשב"ץ הליץ עבורן והטיח דברים נגדו, ואינו בידי,
ואתחיל במה דסיים מרבי שפתח אוצרות דוקא לת"ח, ולדעתו עליון ת"ח גרע, ואנן חזינן דרשת
חז"ל גדלהו משל אחיו, הגע עצמך, שכל הצדקות שנעשה נעשה עם הע"ה דוקא ות"ח ילכו
לשוטט בשוק למצוא טרף לביתם, הוא דבר המבהיל, וראינו מיששכר וזבולון ומשמעון אחי עזריה
ההפוך. הן אמת שאמרו חז"ל אם יתן איש את כל הון ביתו לא כשמעון אחי עזריה, ודאי מנהג
חסידות רבה היא, עי' ירושלמי (יומא פ"ג ה"ז) והוא מאמר הלל וכשאני לעצמי שאיני חולק עם
אחר מה אני, אבל לאו כל מוחא סביל דא. ולדעתי דמזה הטעם הלל מדבר לעצמו שלא כדרך
כל המוסרים בהאי מסכת, והרמב"ם שפך חסידותו כאן ולא במשנה א' במאמר הלל בעצמו, לבל
נשדי ביה נרגא כנ"ל דלעצמו אמר. וע' מרן בפ"א. ור' חנינא בן דוסא אפשר שהקב חרובין היה
מקבל כשלא היה לו, ואפשר דפירוש ודאישתמש בתגא חלף, שמשמש בשמות הקדושים ומכריח
כחות עליונות כמו שדימו לעשות קודם החורבן עד שכביכול חלל ממלכה ושריה כפירוש חז"ל, וזה
קרדום לחתוך בה ודוק. (ובס' לב אבות מביאו המד"ש שיש ס' דלא גרסי מוכן היה הלל אומר
דבאמת לא מצאנו שרבי ישנה מאמר א' ב"פ). וע' בזהר ג' רמ"ד שפירש כן, ששתי כעל כל הון
ש"סברכות כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. שמעתי
שע"י הסתפקותו בצמצום לא השפיע לדורו רק מזונות, ולזה ניזון בשביל חנינא בני.
אבל פרנסה הכולל הצטרכות רב לא היה להם. ולדעתי כי זה עיקר כוונת צדיקי הדור בפיזור
רב הצטרכותם, להשפיע שפע רב לדורם. כי עינינו ראו שבזמן הקודם שהצדיקים היו מתפרנסין
במיעוט לא היה עשירות כזה בעולם. האמנם שגדול נסיון העושר, קבלו נסיון זה לטובת
העולם, ועיקר להשרידים וחרדים על דבר ה' אשר בדורות הקודמים קיימו וקבלו לעמוד על
נפשם בדבר הצומות וסיגופים במקואות קרים ע"פ תקוני התשובה מחז"ל. משא"כ עתה שהדור
חלש וא"א לעשות כנ"ל ע"י השפעת הון רב נתיקר השער והעומדים על נפשם ע"פ הרוב המה
נצרכים לבריות, ונודע הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים (ע' ברכות ו':) וכאילו באו באש
ובמים, תענית הבלי דגרמי ומים קרים
גופו מכובד על הבריות. ע' מ"ש פ"ג מ' י"ב כל שרוח הבריות נוחה הימנו
יג ראב"י משנתו קב ונקי. העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. ע' מרן, רשעים
עונותיהם חקוקין על עצמותיהם וכן חכמת אדם תאיר פניו. ומדייק קנה לו לעצמו תשובה
ומע"ט כו'. התינים אשר בעיניהם יפלא סליחת עון מפאת התשובה ואיך יתוקן אשר לפנים קלקל
ובעונו הפירות לוקין וכהנה, מה שכבר עשה המזימתה שאין להחזיר. והיא באמת מנפלאות תמים
דעים איך יתקני הצינורות, ולזה סמכו ברכת המינים מאל הכבוד הרעים שהיא בין תשובה
לסליחה