בית
מסכת אבות פרק שלישי
רן
פג 

אם הטעם הא' עיקר בבריאת עולמו או טעם הב', כיון דכתיב וגו' הוי בממשי הצדיקים חפץ יותר,
כי באמת מדותיו נתראו על ידן ג"כ שסביביו נשערה מאד, והבן
פרק רביעי
איזהו חכם. שדברו בו חכמים בכל מקום, וכן גבור ועשיר כמו שאמרו אין השכינה שורם
אלא על חכם גבור ועשיר: שנאמר טוב ארך אפים מגבור. וקשה לכאורה אין נשמע
זה מקרא, ונראה דהתנא בסייעתו מהקרא מלמד לנו שלא להטעות את עצמנו בגוף ענין ההדרכה.
וגם עומק כוונתו כי לפעמים אדם כובש את יצרו כי אינו יכול לגמור את אשר עם לבבו, או
לפעמים מצד בושה, ולזה מביא מקרא הזה להורות כוונתו, טוב ארך אפים מגבור שיכול
לבצע זממו באין מעכב, וכן תפרש איזהו גבור, גבור הכובש יצרו, רק מצד רצון ה' כובשו
ב הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה. ומפרש איך גוררת לטוב
והפכו, ששכר מצוה מצוה, מה שהקב"ה משלם שכר בעד מצוה היא גופא מצוה,
שנודע שהאב מתענג בהשפיעו הטוב לבנו, וכל ענין המעשים טובים של צדיקים לעשות רצונו,
כאשר אמר שמואל לשאול, וא"כ השכר ג"כ רצונו. ושכר עבירה מה שמשלם בעד עבירה
עונש, היא גופא עבירה, בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, וע' במשנת
אנטיגנוס מש"ש. ובזה תבין מאמר חז"ל אין קץ למתן שכרן של מצות, והבן
ג בז עזאי לחזק דברי בן זומא בא, ואמר אל תהי בז לכל אדם, פירוש לשום אדם,
שתוכל, למצוא בו דבר ללמוד ממנו, ויהי לומד מכל אדם, וכנגד הכובש יצרו אמר
תהי מפליג לכל דבר, בל יאמר הן כבשתי יצרי כמה פעמים בדבר זה, ידע שלא
להפליג שום דבר כי פנים חדשות בא לכאן, ועל השמח בחלקו אמר, שאין לך אדם שאין לו
ותשועת ה' כהרף עין וחיש מהרה יבוא. וכנגד המכבד את הבריות כי מעשי ידיו כלם
אמר ואין לך דבר שאין לו מקום, והבן
ד מאד אד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. המפרשים לא הטעימו מלת תקות. ונ"ל
לפרש דברי הרמב"ם בזה אשר נושאי כליו לא מצאו מרכז כוונתו ונדחקו מאד בדבריו,
ויבוא ג"כ כוונת המשנה לנכון, ז"ל פ"א ה' דעות, דעות הרבה יש בבני אדם וזו משונה
מזו ורחוקה ממנה ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה א כועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו
ואינו כועס כלל ואם יכעס יכעס כעס מעט, ויש אדם שהוא ב גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל
רוח ביותר, ויש שהוא ג בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה, ויש שהוא לב טהור מאד
כו', ויש בעל ד נפש רחבה לא תשבע נפשו מכל ממון שבעולם וכו' וכו', ומי שמדקדק על עצמו
ביותר ויתרחק ממדה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד כו', וחסידים הראשונים
היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שני הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד קצה אחרון
ויש דעה שמטין אותה כנגד קצה ראשון. ונלאו למצוא מזור מאי ראשון ומה אחרון, (ע' לחם
משנה וסדר משנה ורביד הזהב). ואען ואומר שאנו רואין שהמדות הנרשמות א' ג' המה
מתולדה רע, כי התינוק כועס תמיד והוי בעל פאוה למלאות רצונו תיכף ומיד, ע"כ קורא הרמב"ם
לאלו המדות קצה הראשון שהמה רע, משא"כ הרשום ב' ד', הקצה הראשון מתולדתו הוא טוב
ואינו גבה לב ולא נפש רחבה, וזה אמר שהחסידים מטין מדעה בינונית לאחד משני הקצוות,
יש דעה שמטין אותו כנגד קצה אחרון כמו הרשום א' ג', בזה קצה אחרון טוב, ויש דעה
שמטין כנגד קצה ראשון כרשום ב' ד', ויבואו דבריו כו"פ. וזה האדון הזהיר על קצה אחרון
בשפלות רוח, ונותן טעם שתקות אנוש רמה, שכל תקות אנושי על התרוממות, וא"כ כל כמה
שתטה לקצה אחרון הלואי שיהיה במדה בינונית
 ואל תעשה עטרה להתגרל. ע' תוס' (ברכות דף יז) ד"ה העושה בסופו, כשלומד ע"מ
שיכבדוהו מותר ע"ש. וממשנתנו לכאורה לא משמע כן. וע' בס' ככר לאדן מהרב ר'
חיד"א מס' ד"א זוטא פ"ב. ואפשר דהכי קאמר ר"י א"ר לעולם ילמוד אדם שלא לשמה שמתוך
שלא לשמה בא לשמה, שידע בעצמו לעולם שלומד שלא לשמה שמתוך שלא לשמה שיבקש לבוא
ללשמה, אבל שלא לשמה גרידא נוח לו שלא נברא, ובזה אין סתירה מר"י א"ר למשנתנו ודו"ק
רבים קמו על תמיה עצומה, דבמשנה פאה (פ"א) מונה כבוד אב ואם מדברים שאדם אוכל
פירותיהן בעוה"ז, ור' יעקב מעשה חזא סוף חולין, ומוקים אריכות ימים דקרא ליום
שכלו ארוך. וע"כ מתניתין מוקי דלא כר"י, והוא פלא, דלא קאמר הש"ס שם בקדושין דפליג,
ובאמת מה נענה אם מעשה חזא, איך יסתום רבי דלא כווסיה במעשה רב כזה. גם יפלא
הא בקדושין מ', תוספתא פאה פ"א, אדר"נ פ"מ, נאמר כל זכות יש לו קרן ויש לו פירות,
וא"כ