

בית
מסכת אבות פרק שלישי
ן
מז הוי קל לראש. ימי הזקנה ראש נקראו, ואז יכבדו האיברים, והזהיר בל יהיה האדם
עצל, כי ההרגל טבע שני. וגוח לתשחורת, הוא הזמן האמצעי שאז נתמלא שערותיו,
כי קודם לזמן זה מחשוף הלובן שבעורו, ובזקנתו שעריו לבנים, הזהיר שבאותו הזמן יהיה נוח
לבריות בל ידיחהו רתיחת הבחרות: והוי מקבל את כל האדם בשמחה. כנודע מתוס'
(ב"ק לוג) דסוג עכו"ם לא נעדר מהאדם
יז סיג לחכמה שתיקה. לא אמר שתיקה סייג לחכמה כבאינך, אפשר שהנך שחשיב המה
סייגים כראי מוצק, משא"כ שתיקה לפעמים נאמר (משלי כז) ענה כסיל כאולתו
פן יהיה חכם בעיניו. וכבר אמר החכם להחכם השותק בויכוחו, התוכל להוכיח מעלות השתיקה
בשתיקה, רק ע"פ הרוב הנו סייג, לכך שינה לשונו. והבן
יח חביב אדם. מאוד הלהיב הלבבות מרן ש"י, וע' בזהר חדש שה"ש בסופו שתמונת האיברים
נכללין באותיות התורה, (וע' זהר ג' קי"ז)
יט חביבין ישראל כו'. ש"ס ברכות (דף ה) אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח,
אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ושמח שנאמר (משלי"ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי
אל תעזובו. ע' מהרש"א שהקשה פתח במכר וסיים במתנה, ונראה דמוכר ע"פ הרוב מוכר חפץ
מחמת דוחקו, האם שלוקח תמורתה עכ"ז עצב, משא"כ בנותן ע"פ הרוב אינו מחמת דחקו,
דלולא שקיבל הנאה ממנו לא היה נותן לו, ונחזי אנן בנתינת התורה לא היה לו לא תמורה ולא
קיבול הנאה ממנו מקודם, ואת ערום ועריה, ועכ"ז שמח
ב הכל צפוי והרשות נתונה. הודיע האף שהכל ידוע לו עכ"ז הרשות נתונה היותה חפשית
כנודע. ובטוב העולם גידון. פירוש בהצטרפות מעשה הטוב שהעולם נידון בכלל עם
מעשה הצדיקים יחד בפלס נשקלו. והכל לפי רוב המעשה, התנא מתרץ מדוע צדיק בארץ
ישולם ולא כן הרשע, והרשע שעשה מצוה מדוע ישולם בעוה"ז ולא כן בצדיק. ומתרץ כיכ
לפי רוב המעשה, ע"ד ה' צלך, שצדיק כל זממו וחפצו למאוס עוה"ז, וא"כ היתכן לשלם לו
תמור מצותיו בעוה"ז שאין חפץ בו, וכשנכשל בדבר עבירה, בארץ ישולם כי גם הוא ירצה כך,
והרשע כל מזמותיו עוה"ז בכל עשיותיו, בעבור זה מצותיו בעוה"ז משתלמים, ואינו נענש עבור
חטאיו בעוה"ז כי גם הוא רוצה כך, ואפשר שאינו מאמין בעונש. ולא אמר לפי רוב מעשיהם,
להלהיב הלבבות שפעמים שאיש פשוט מכריע במצוה אחת לזכות את כל העולם. שלולא המצוה
הזאת היה ההכרעה לחוב. ושמעתי מק"ק מריזין שאז צי"ע נקרא, ורוב המעשה פירוש גודל
המעשה, וכן פי' מרן, וכשמכריע לזכות שלולא הוא היה ההכרעה לחוב בשביל מעשה הרשע,
אז הדין נותן ליטול חלקו עכ"פ. שלפי הכרעת הרשע היה הכרעת כל העולם לחוב, וכשנוטל
חלקו, לבעבור כי במקורו תשלומי עוה"ז הוא, כן ישולם הצדיק בעוה"ז, שע"פ הרוב הוא המכריע
שלקח חלק מהרשע. וזהו דבר מספיק לצדיק ורע לו צדיק וטוב לו', רשע ורע לו רשע וטוב
לו והבן, מלבד אשר גלה הזוהר בסוד הגלגול הנו דבר מספיק מאד
נתון בערבון. ע"ד וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, שהעבירה שאדם עושה אינו נקצב
עונשו עדי הודע מזגו, שאול לא נענש על שלא המתין לשמואל באולי טבעו מהיר
הנו, עד שהמתין ולא הרג אגג ניטל המלוכה ממנו (ועפ"ז תפרש דברי האוה"ח בפסוק בנימין
זאב יטרף ויש שם ט"ס קצת והבן). גם וירב בנחל כנודע מחז"ל, והרג נוב עיר הכהנים
(יומא כב). וא"כ העשיה אינו רק ערבון: ומצודה פרוסה על כל החיים, ע"ד וכל דרכי הסכנתה
כבזוהר: והכל מתוקן לסעודה, כאשר אמר ק"ק מריזין, שלעתיד ידעו הכל שכל הנעשה בעולם
היה ברצון הבורא, ומה שנענשו הרשעים על מעשיהם מפני שעשו רצון עצמם, ובזה פירש הוא
עשנו ולא אנחנו קרי וכתיב, והבן היטב
כא אם אין תורה אין דרך ארץ. כי באירייתא אסתכל קוב"ה וברא עלמא. וא"כ לולא התורה
לא היה סדר העולם: אם אין דרך ארץ אין תורה, שכל כוונת הבריאה לקשר דברים
התחתונים להיותם עליונים ע"י האדם: בסדרש רבה ע"פ והארץ היתה תהו גו', אלו מעשיהם של
רשעים, ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהן חפץ יותר כו'
כיון דכתיב (בראשית א) וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ יותר. וכמה
קולמוסין נשתברו ע"ז. ונלע"ד דנודע שיש ב' טעמים בבריאת העולם, א' להוציא כח מדותיו אל
הפועל, ואין זה ח"ו בכלל חסרון קודם הבריאה ע"פ ר"מ פינחס, שמכח לפועל אין שום חילוק,
וטעם ב' שרצה הקב"ה לבל יהיה להנשמה נהמא דכסופא, כנודע ממגיד מישרים. הנ"מ בין
הטעמים האלו, שלטעם הא' יתגלה מדותיו ע"י מעשיהם של הרשעים שהוא רחום וחנון,
ולטעם הב' חפץ במעשי הצדיקים יותר, וזהו דברי המד"ר, איני יודע איזה מהן חפץ יותר, כלומר
אם