מסכת אבות פרק ששי
עו 
רב) נתאמר אסתר למלך בשם מרדני: ו (דולה תורה שהיא נותגת יים
עיה בעולם הזה ולעולם הכא שנאמר (משלי ד) כי חיים הם למוצאיהם ולכל
בשרו
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
תחלה והאומר דבר בשם אומרו שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. ואח"כ יאמר
הא למדת, כי איך יתכן שיכתוב הדיוק קודם המאמר אשר הוא מדייק אותו ממנו.
ועוד אין הפך הגאולה הסתלקות השכינה, דהא כתיב (ויקרא כה) ואף גם זאת בהיותם
וגו', ואמרו ז"ל (מגילה כט.) גלו למצרים שכינה עמהם, והנ"ל כי אומרו הא למדת אינם דברי
מי שמנה המעלות אלא דברי חכם אחר, כמאמר מכאן אמרו חכמים כמ"ש המפרשים ז"ל,
ודקדק מה שמנה האומר דבר בשם אומרו במנין המעלות שהתורה נקנית בהם, שהיה
נראה לכאורה כי אין בזה כ"כ קפידא. ואמר שמכאן למדנו שהוא דבר גדול כי בהעדרה
יסתלק קנין התורה, וזה כי קנין התורה עולה מכלם, והשכינה שורה בישראל ע"י השלם
אשר נתעטר באלה המעלות כלן ואם נעדרה אחת מהנה אינו שלם. ואח"כ ביאר ע"ד
הראיה כי מעלה גדולה היא כי על ידה נגאלו ישראל, וא"כ צדק המונה אותה מכלל
המעלות שהתורה נקנית בהם. כתב ר"ח ז"ל שהחטא במשה ואהרן שאמרו המן הסלע
הזה נוציא לכם מים ולא אמר יוציא ע"כ. ונ"ל שלזה אמר (במדבר כ) לכן לא תביאו,
כיון שלא אמרתם דבר בשם אומרו לא תביאו גאולה לעולם
ו נדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעוה"זש. רמז שני דברים. הא' שהמעשה עיקר
כמ"ש ז"ל (ברנות יז) (תהלים קיא) שכל טוב לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר
אלא לעושיהם. הב' שכל מי שיש לו איזה חלק בתורה זוכה לאותם החיים אחד העושה
ואחד המסייע, כמ"ש ז"ל (משלי ג) עץ חיים היא וכו'. ולז"א עושיה לשון רבים, ובאומרו
נותנת רמז מה שפירשתי בהרי זה מתעלה, כי המאכל אין לו כח להחיות אלא הנפש
הבהמית בעודה בגוף אבל בצאתה ממנו לא יוכל השיבה, והתורה תתן חיים ואפי'
למי שאין לו חיות כלל, והם הרשעים הקרואים מתים על שאין כחם מכח נפש המשכלת
כלום. וזה טעם גדולה תורה, כי המשובח מחבירו בדבר מה נקרא גדול. ואפשר שרמז
כי כל שתתן התורה היא מתנת חנם, כי לא יספיק העוסק לאחד מכמה אלפי רבבות
מהשכר. ולזה יביא ראיה ג"כ מאמרו למוצאיהם כי היא מציאה גדולה
ולעולם הבא. כך מצאתי בכל הספרים ישנים ומדוייקים, ובמקצת חדשים מקרוב
באו כתוב ובעולם הבא. ויש לי לחדש לגרסת רוב הספרים ואומר שרמז כאן
מה שפירשתי במשנת כדי שתכנס לטרקלין תראהו משם. ולכן אמר שנותנת חיים לעושיה
בעולם הזה לעולם הזה, וגם לעולם הבא, ע"ד (ע"ז ב) מי שלא טרח בע"ש מה יאכל
בשבת, וכמו שפירשתי במשנת ששכר מצוה מצוה. ובאמת כן הוא שהיא מארכת ימיו
של אדם, ובהם יקנה חיים לעוה"ב, וכמ"ש ז"ל (ב"ר פ' נ"ט) שחכם אחד [ר"מ] הלך למקום
אחד וראה כלם שחורי הראש, אמר להו דלמא מזרטא דעלי קא אתיתון דכתיב (שמואל א
ב) כל מרבית ביתך ימותו אנשים, ונמצא כדבריו, וא"ל צאו עסקו בתורה ועשו כן
והאריכו ימים, וקנו גם העוה"ב, ולז"א גדולה. ולזה כיון דוד המלך ע"ה באומרו
(תהלים יט) תורת ה' תמימה משיבת נפש, כי הזכיר למעלה מעלת השמש לתועלתי
בעולם הזה הוא כדמות הרוח החיוני באדם, כאומרו ואין נסתר מחמתו, אח"כ אמו
כי לתורה מעלה יתרה על השמש, כי הוא ישמור הנפש בעודה בגוף אבל אחר צאתה
לא ישיבנה, והתורה משיבת נפש, כאומרו (משלי ו) והקיצות היא תשיחך, ואמרו ז"ל
והקיצות לתחיית המתים. ולמדנו ממאמר זה ארבעה דברים. הא' שהמעשה עיקר.
הב' שכל העוסקים מ"מ יש להם שכר טוב בעמלם. הג' כח התורה על השמש. הד' מופת
לעוה"ז, כי כל הדתות המזוייפות יתנו ייעודיהן לאחריתן ולא יבארו האמת אתם,
כמאמר