מסכת אבות פרק ששי עב
שאר (במרבר כ) וממקנה נחליאל ומנףליאל כמות:ג הלומר מףברו פרק אחד או
ה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת צריך לנהג בו ככוד.
שכן מצינו בדוד סלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלנד
קרו רבו אלופו ומידעו שנאמר (תחלים נת) ואקה אנוש כערכי אלופי ומידעי. ולא
דברים קל נחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאהיתופל אלא שני דברים
בלבד
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ע ז"ל
הביא הפסוק העליון אם לא לגלות עלבון העולב. ושלא כדברי ר"י הזקן ז"ל. ואצלי רמז
באומרו מתעלה ענין גדול, שהתורה יש לה כח וגבורה לחדש דעת בעוסק בתורה ואף
אם לא עמדו אבותיו על הר סיני, אלא שזה ימצא אחד מאלפי אלפים, וכמ"ש
(הוריות יג.) ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ, וזהו לשון מתעלה בעצמו ע"י התורה,
ודעהו. ואמר שלמה ע"ה (משלי טו) מאור עינים ישמח לב וגו', אזן שומעת תוכחת
חיים וגו', פורע מוסר מואס נפשו ושומע תוכחת קונה לב, יראת ה' מוסר חכמה
ולפני כבוד ענוה, לאדם מערכי לב וגו'. יתכוין לומר כי בחוש השמע תלוים חיי
הנפש, והזהיר עליו ואמר כי כל שיהיה החוש יותח נכבד והתועלת רב בענין הגוף,
כמו כן יהיה בענין הנפש, ולזה ביאר כי חוש השמע תועלתו גדולה מחוש הראות
כי חוש הראות יספיק לשמח הלב שהוא האבר המרגיש בקלות מכל אברי הגוף, אמנם
שמועה טובה תדשן עצם, אפילו העצם שהוא רחוק מההרגש מכל אברי הגוף, וזו
הבחינה עצמה תלקח בתועלת הנפש, כי אזן שומעת תוכחת חיים וגו'. והתחיל לבאר
תועלתה, ואמר כי פורע מוסר מואס נפשו, אפילו תהיה לו נפש דקה וזכה וברה
אשר נמשכת אצלו מתולדתו מצד אביו ואמו, אם יפרע מוסר ימאסנה, אמנם שומע
תוכחת קונה לב, כי אפילו יהיה חסר לב יקנה אותו מחדש. ואם התוכחת תכנס
באוזן שומעת עם קדימת הלב מתחלת יצירתו, אז ישיג יראת ה'. כי כמו שהכבוד נמשך
מהענוה אשר היא מעלה טבעית נמצאת בנפש האדם, כן יראת ה' תבא באזן אשר קדם
אליה קניית הלב. ואח"כ אמר כי המעלה הראשונה תושג מצד מערכי לב המוכיח,
אמנם השניה שהיא יראת ה' מצד מענה לשונו אשר הוא מה'. וכל זה מיוסד על זה
המאמר שמצאתי בספר הזהר (ר"פ קדושים) (שם מ"ד) מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה
לו, אמר ר' אלעזר חסר מהימנותא, דמאן דלא אשתדל באוריתא לאו ביה מהימנותא
ופגים הוא מכולא, מהו אמרה לו אומרה מיבעי ליה, אלא לאתוספא אוריתא דלעילא
דאיהי קראת ליה פגים ממהימנותא וכו', ר' יהודה אמר מאן דלא חס על נפשיה איך
ישלוף נפשא דכשרא לבריה, וע"ד כתיב (תהלים לב) אל תהיו כסוס כפרד וגו'. זכאין
אינון צדיקיא דמקדשי גרמייהו בקדושא דמלכא ואשתכחו קדישין בכולא, ובגיני כך משלפי
רוח קדישא דלעילא ובנייהו כלהו זכאין קשוט ואיקרון בני מלכא. והשתא דחזינא כך אני
אומר שאולי רמז באומרו נזם זהב וגו' למי שהיה לו אותו הכח ולא חשש לו. ובאומרו
והלוחות וכו' שאין לך בן חורין, דבר על מי שאין לו, עליו אמר שאעפ"כ אם עסק בתורה
הרי זה מתעלה כמו שפירשתי
תנחליאל ומנחליאל במות. ארז"ל (ערובין נד.) פסוק זה בד"ת כתיב וממדבר מתנה
כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל נתנה לו במתנה, ומשנתנה
לו נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות,
ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא, ולא עוד אלא ששוקעים אותו
בקרקע שנאמר ונשקפה על פני הישימון, ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו שנאמר (ישפיהמ)
כל גיא ינשא. ראה איך כוונו למה שאמרתי, שהממית עצמו על ד"ת אפשר לו להיות כמו הנוחל
יי ע"ד חרשו נותן לו דמי כולו (ב"ק פה:) נחלת