מסכת אבות פרק ששי

כל יזם ויום בת קול יוצאת מהר חזרב ומכרתת ואזמרת אוי להם לכריות
מלבוה של תונה. שכל סי שאינו עוסק בתורה נקרא נזיף שנאמר (משא ) גזם
זהב
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
הוא אצל רז"ל שכל הנשמות שעתידין להבראות היו במעמד הר סיני, וסוד גדול
הוא אצלם, ואף הגרים שמו להם ענין, ומשם קנו הדעת שהוא בכח היוצא לפעל
על ידי הבינה, והוא הנזכר ראשונה אתה חונן לאדם דעת, וזה טעם זו המימרא,
אמר שבת קול יוצאת משם, כי נשתעבדו הכל משם שאמרו נעשה ונשמע, ולכן תצעק
הקול מהר חורב, מקום השעבוד שם העלבון, והוא אומרו נזם זהב באף חזיר, כי
הנזם קנו שם כל ישראל. ובהרבה מקומות מזה הפירוש תמצא תשלום זה הענין, וראה
אותו כי טוב הוא. כבר ידעת מ"ש הר"ן ז"ל שספרה התורה שבמקום אשר הסכימו
מלכי סדום ועמורה לעבוד את כדרלעומר בו עצמו מרדו וערכו עמהם מלחמה, שנא'
(בראשית יד) ויערכו אתם מלחמה בעמק השדים, ולזה היה רצון השי"ת שינצחום, כי
השי"ת ידרוש חמס האומות שעושים זו לזו, והמקום גרם להם להענש, ע"ד חולדה ובור
(תפנית ח.). ולז"א כי הבת קול יוצאת מהר חורב, ולז"א ז"ל (סוכה נה.) רגלוהי דבר אינש
ערבין ליה, ואמרו עוד גלות מכפרת עון
מעלבונה של תורה. פירשו בו שעולבין את התורה שאין משגיחין בה. ואין זה נכון לפי
שאמר אחריו שכל מי שאינו עוסק בתורה, והיה ראוי לומר וכל מי. אבל
הנ"ל כי העלבון אינו אלא למי שאינו עוסק שנקרא נזוף ומנודה, כי כבוד התורה במקומו
עומד, אלא העולב עולב לעצמו, כי מעיד על עצמו שלא עמדו אבותיו על הר סיני.
ואם עמדו שם כ"ש שיגונה יען לא השתדל לטהר נפשו החשובה ועלתה כולה קמשונים
כסו פניה חרולים. ובאמת שזאת היתה כוונת שלמה ע"ה באותו המשל לולא האריכות.
וכבר כתבתי משל נאה במשנת עז פנים לגיהנם יועתק משם: רבותי וגאוני, אדם צוה
לו המלך מנה דינרי זהב בשתי שעות, ואמר לו כל מה שתמנה יהיה שלך, והוא הולך
וישן, והלא שוטה הוא, כי לא ימנע, או הוא מבזה הדינרים ואינם בעיניו לכלום, או
אין לו דעת איש אלא הרי הוא כחמור, שישמח יותר באבוס בעליו כי ימלא גם תבן גם
מספוא יותר משימלא אבנים טובות ומרגליות. והחלוקה הזאת היא הכרחית, כי לא קנו
הדינרים שום עלבון ממנו. וכן מי שאינו עוסק בתורה מורה בדעתו כי לא היה בהר
סיני ולא קנה שם הדעת, לכן היו לו ד"ת כמרגליות לחמור, כי אין לו מבוא לחפוץ בהם.
וזה שאמר התנא אם אין דעת אין בינה, תראהו משם. ואיזה עלבון גדול מזה. והנכון
שהוא כמו צללו כעופרת, והיית ממשש וגו', כי בא לפרש כי אוי ואבוי לעולב תורה. פן
תאמר הנה אני רואה בעיני כמה בטלנין רבים ונכבדים, ע"כ אמר שבחצר המלך ה'
צבאות הם מוחזקים למנודים, וידוע כי הנדוי איננו מורגש כמו המלקות ורע ממנו,
וכך אלה הבטלנין אם אתה רואה אותם בכבודו של עולם הזה, הנה הם מנודים בעולם
האמת וכבואם שמה מן גו יגורשו יריעו עלימו כנגב: שנאמר נזם זהב באף חזיר, פשט
הפסוק הוא כך. ראה שלמה בחכמתו החשק אשר לאנשים על הנשים ועל כל גנותם
תכסה אהבתם, אמרו ז"ל (שבת קנב.) אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצים אחריה.
והם אם יגלה להם מומה לא יקשיבו, לכן התחכם ושם משל שיהיה גלוי ומפורסם לכל, ונעתק
ממנו לאשה. והוא כי אע"פ שהנזם דבר חשוב עד מאד, לא ייפה החזיר, כי גנותו
מפורסם לכל ולא יפתה יופי הנזם, זו הבחינה בעצמה שווי לבחון באשה, כי בהיותה
סרת
אפשר כוונתו, שחצי הפסוק צללו כעופרת וגו' מפרש חצי הפסוק הראשון כסמו ים. וכן בפסוק והיית
ממשש הוא גוף הקללה ר"ל, וחצי הפסוק כאשר ימשש העור גו' הוא כמפרש, וכן כאן הב"ק מכרזת אוי
להם לבריות מעלבונה של תורה, והתנא מפרש מהו העלבון שכל מי וכו' נקרא נזוף וכו'