מסכת אבות פרק ששי

אני כינה לי (בורה. ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומנלין לו חי
רונעשה קמעין שאינו פוסק וכנדר שמתנבר והולך והוי ונע ןארך רוח ומוחל
על
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
ומתפלפל בה, לא בבחינת השומע כי אינו מקבל תשות הכח בשמיעה, ועוד זה הדבר
ימצא בעוסק שלא לשמה ויתר על כן, כי יהיה מטיף ליין ולשכר לכל העם. ועוד לא
הבנתי למה אמר זה הלשון ונהנין, היה לו לומר ולומדין. אבל נ"ל כי זו מליצה נפלאה
נמשך למאמרו ומרחקתו מן החטא, וזה כי השי"ת נתן השכל לבני אדם מתנה קיימת,
וכמ"ש במשנת חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, וכן התורה לישראל, וכשאדם לומד
התורה ונמצאו בו סיגים, כביכול שהיא עצמה עצבה וכעסוה צרותיה, וכ"ש כשהצרות
באות מצדו ממש כמו השררה לחכם וכיוצא בזה, ולכן אמר התנא כשהיא מרחקתו
מהחטא הנמצא בדבר מה ומקרבתו לידי זכות, נמצא באותו דבר אז יהנו ממנו העצה
עצמה והתושיה, שכביכול הם בשמחה גדולה ישישו להשפיע בו, וכאילו הם והוא שבו
לדבר אחד, ואמרו רז"ל בכמה מקומות והדברים שמחים כנתינתם בהר סיני. צא
וראה מ"ש אח"כ: ונותנת לו מלכות וממשלה, כי עד עתה לא בטחה בו להגדילו
ולהמליכו, פן תהיה המלוכה והגדולה מוקש לנפשו, כי ישתרר גם השתרר ותהיה סבה
שתאבד ממנו חכמה ועצה, וכמו שקרה לרבים אחר שעלו במעלות הדמיונות ששכחו את
התורה. ויתכן לפרש שהוא נמשך לאומרו ונהנין ממנו, שאחר שהם שמחו באכסניא שלו
יתנו לו מלכות וממשלה, כי בכבודו יהיה להם כבוד וישמחו הם והוא, אבל העוסק בתורה
שלא לשמה הן מוכרחות בידו כצפור קשורה ביד נער. ודרך כל העולם שאכסנאי שעשו
לו כבוד יפרע בעין יפה, אבל מי שלא עשו לו כבוד אינו פורע אלא מהמאכל בלבד.
וכבר היה מי שכתב שלזו הסבה ימנע השי"ת העושר מצדיקים, כי גלוי לפניו שיגיסו
דעתם בו ויקחו מוקש לנפשם. ואמר עוד, ונעשה כמעין שאינו פוסק את מימיו, כי
המעיין שמקורו משחת מן הטנופת יפסקו מימיו, אבל כשהוא זך ונקי יהיה לעולם
נובע. וכן העוסק בתורה לשמה שהוא רחוק רחוק מן החטא וקרוב מן הזכות ועולה
לעולם במדרגות הסולם עד בואו לפני ולפנים, וכל זה נמשך לו מהיות תחלת לימודו
לש"ש, כמו שנביעת המעין בלי הפסק נמשכת ממקורו, ועוד כי העצה ותושיה קנו
אכסניא אצלו מהנאתם ושמחתם בו ולא ירצו להפרד ממנו. ובאמת שהמעלה הזאת היו
זוכין בה הנביאים לנבואתם, כאומרם אלא מתוך שמחה. ועיין איך נמשכו דבריו אחר
אומרו ונהנין ממנו כמו שפירשתי
והוי צנוע וארך רוח. ש לא ידעתי למה הכניס הצוואה הזאת בין ספורי תאריו ושבחיו.
והנ"ל לפי שהמשילו לנהר שמתגבר והולך שדרכו להיות הומה עד שנשמע קולו
למרחוק, כאומרו (תהלים צג) מקולות מים רבים וגו', חזר פניו אליו והזהירו שיהיה
צנוע ולא יתפרסם בעניניו, כאומרו ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות. ודע כי זו
המעלה תביאה התורה בטבע כשאר המעלות, כאומרו אורייתא מרתחא ליה, כי טבע
כל דבר שיתגלה ויתפרסם במקום שהוא, ולזה תפול בזה הצוואה. וארך רוח, לשון הלציי
הוא, כמו שהנהר כשמתגבר אם יהיה לו מקום שיתרחבו מימיו לא ירומו גליו, כן ראוי
לחכם שיתן מקום בלבו לחזק מעלותיו בל יצאו חוצה. וכבר ידעת שהמלאכים בנחת
רוח והאופנים ברעש גדול, ולזה מנה ר' פנחס בן יאיר המעלות יראת חטא וענוה
וחסידות, ואמרו ז"ל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים
ד"אוהוי צגוע. הזכיר שלש מדרגות הענוה. הא' האיש אשר [אין] בו גאוה והוא
צנוע במעשיו ובלתי מתגאה כלל. הב' ארך רוח, וההפרש אשר בין ארך אפים
לארך רוח, כי ארך אפים שלא יראה כעסו מהרה אך כועס ומאריך להנקם, וארך רוח
קשה