
מסכת אבות פרק ששי
זכות, ונהנין ממנו זה ותושיה בינה ונבורה שנאמר (משלי ה) לי זה ותוה
אני
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
שיש לו מאה, והמשל לא יספיק. והנראה לי לתרץ זה לפי שהחסיד לא יוכל תמיד
לעמוד בחסידותו, אבל הצדיק לא יסור מצדקתו, דרך משל מי שמשתדל לעולם להיות
מעשרה ראשונים לבהכ"נ, א"א שלא יחסר פעם אחת שלא ימנה מהם, אבל הצדיק הוא
המתפלל בכל יום, ואפשר לו לעמוד בצדקתו זו לעולם. אמר כי היא מושכתו להיות
חסיד ישר, רוצה לומר שתהיה החסידות בו קבועה כיושר הישר ושבה לו לטבע שני,
והוא אומרו ונאמן, שיהיה חסיד תקוע במקום נאמן
ומרחקתו טן החטא. לא יקשה עליך זה אחר מה שהקדמתי לך, אבל בחן דברו עוד
שלא אמר ומצילתו מן החטא, אלא ומרחקתו הרחק כמטחוי קשת, כמ"ש
במזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכמו שהבאתי שם אותו מעשה דרבא. ואחשוב
עוד דע שיש פעולות טובות, בבחינה אחת טובות מאד ובבחינה אחרת רעות מאד,
וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בשער הקדושה על חבור האדם עם אשתו, כי כשהם מפשיטים עצמן
מן התאוה ומכוונים לש"ש בלבד נקראים קדושים ופעולותם טובות מאד לאין קץ,
וכשהוא להפך צדק החכם באומרו כי חרפה היא להם ואין ביניהם על הבהמות יתרון
כלל. וכן אמרו ז"ל נתקדשו שכינה ביניהם, יו"ד של איש ה"א של אשה, נתחממו
נסתלקה השכינה ונשארו אש אש, וזה הענין רמזה התורה באומרה (בראשית ד) וידע
האדם את חוה אשתו, קרא החבור ידיעה, כאומרו (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך.
וכבר היו מן החסידים שפירשו לגמרי מן האשה, ע"ד לא מדבשך ולא מעוקצך, אמר
הכתוב ברות (ד) ויתן ה' לה הריון, והיה ראוי לומר ותהר, אבל לפי שהפעל ההוא
יתחלק לג', או כלו בהמיי כסוס כפרד, קצתו בהמיי וקצתו שכלי, כלו שכלי, העיד הכתוב
כי היה כלו לש"ש אין בו תערובת פסול כלל. וכן בעסק התורה כשהיא בכוונה ראויה
יעלה לשמים שיאו, אבל אם ח"ו יתכוין בהנאת עצמו ירד מטה מטה שאול ונוח לו
שלא יצא לאויר העולם ולא למד תורה, ולזה אמר כי העוסק בתורה לשמה מרחקתו מן
החטא בכל דבר ודבר ומקרבתו לידי זכות הנמצא באותו דבר, וכמו שהקדמנו. ואחשוב שכיון
דוד לזה באומרו (תהלים יז) לפעולות אדם בדבר שפתיך גו', המצות ב' מינים מין לא יפעלם אדם
מימיו אם לא במצות השי"ת. ומין תלוי בפעולות האדם, כמצות עונג שבת ושמחת החג
ומצות פריה ורביה, בהנה ישתתפו ב' עניינים, פעולות אדם במה שהוא אדם, ודבר
שפתיו יח' כי כן צוה. והנה במין הא' אין הטעות קרובה. אמנם במין הב' יש מקיימים
אותה מן הצד הא', היות פעולות אדם עם צד דבר שפתיך, אני שמרתי ארחות פריץ,
שפעלתים בבחינת המצוה לא בבאינת פעל אנוש אשר בם. ואולי שרמז לזה שלמה ע"ה
(משלי לא) גמלתהו טוב ולא רע, כי דבר על האשה הצנועה ורמז על התורה. ולפי
הפשט ידוע כי חברת איש ואשתו אע"פ שהיא טובה מאד יש בה לפעמים נזק ואם
הוא על המעט, ולז"א כי היא תגמלהו הטוב שיש בחברתם ולא הרע. והפליג עוד
לומר כל ימי חייה, כי אהבת הבחורים גדולה משל הזקנים, וכמ"ש ר' פלוני על המטיל
שלום קא בכינא, ולז"א כי אהבת אשת חיל תתמיד כל ימי חייה. ואפשר שירמוז ג"כ
על התורה, כאומרם ז"ל כמה נאה אשה טובה שהתורה נמשלה בה, ולז"א התנא ומרחקתו
מן החטא וכו'
ונהנין ממנו עצה ותושיה. יש לעיין, חדא שהרי אמר למעלה אוהב ומשמח הבריות,
והוא בהנאתם ממנו בלי ספק, ועוד חסר בי"ת, בעצה היה ראוי לומר, ועוד לא
היה ראוי לקרוא התורה כאן בשם תושיה כי אינה נקראת תושיה אלא בבחינת העוסק
ומתפלפל
המאמר הזה נמצא בשם ר"ש בן חלפתא בש"ס שבת קנ"ב ויק"ר פי"ח, קה"ר פי"ב, ע"ש הגי'