
מסכת אבות פרק חמישי
סיגי. ועל כולם אליהו כותב והקב"ה הותם ואומר אוי לו לפוסל את זרעו ולפוסל את משפהתו
ולנושא אשה שאינה הוננת לו, אליהוכופתו והקב"ה רתשו. וכל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחו
של עולם, אמר שמואל ובמומו פוסל. סוף ארם למות, סוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה
הם עומרים, אשרי מי שעמלו בתורה כוץ: יהי רצון מלפניך ינאלהינו אלהי אבותינו
הבית המקדש במהרה בימינו ותן הלקנו בתורתך: כד הוא היה אומר נן
ש שנים למקרא, בן עשר שנים נמשנה בן שלש שרה למצות בןמש
לנמרא, בן שמונה נשדה לףהה בו משרים לדדוף, בן שלשים לכח, נן
רבעים לנינה כן המשים לזה, בן ששים אקנה בן שכעים לשיבה בן
שמונים
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
צורך, כי הגיד הכתוב
ועל כלם אליהו כותב.
שהיו מרננים עליו מתוך דבריו ומעשיו שהיה בן איש מצרי,
כתינוק הזה שאמרו עליו ממזר
.דע כי סיבת חול הדעת בטפה הוא מצד היות המוליד נרשם
באות ברית קדש, וגדולת הדעת כפי התקדשו. והנה כשהמוליד מטנף אות
הברית, לא די שלא יחול הדעת אלא הפכו, ופנחס ע"ה הוא היה המקנא הראשון והיה
שכרו לאין קץ, כי זה כל האומה בכללה, ר"ל קדושת ישראל תלויה באות הברית, ולא עזב
אומנתו עד שאמר (מלכים א יפ) עזבו בריתך בני ישראל, ולז"א החכם הזה כי אליהו
הוא המקנא במטנפים אות ברית קדש. ואומרו הקב"ה חותם, לפי שלא רצה לחתום
בזמן אחאב וא"ל השי"ת אינך ראוי לזה העולם אצל התחתונים עלה אצל העליונים שאינם
חוטאים, וכמ"ש חז"ל (זה כלו), אבל אז ירצה הקב"ה להסכים מאמרו ויחתום אוי לו
וכו'. ומבואר הוא ממה שקדם כי הכל הולך אחר ההתחלה: וכל הפוסל וכו', לפי שיש
בבני אדם חנפים שאינם רוצים להיות רשעים בעיני הכל, נתן סימן אחד נכיר מי שהוא
פסול, והם אותם אשר מחפשים מומי האדם, והם בעלי עין הרע ומטילים מום בכל
הדברים. ויועתק ענין לשון הרע ממשנת המחלל ש"ש: אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יז)
מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, וכתב ר"י ז"ל דבר ידוע הוא שהמדבר טוב על
החכמים, שמחזיקים בו שהוא צדיק, וההפך במדבר עליהם תועה ומצדיק מעשה הרשעים,
בידוע שיש בו צד מינות. ובזה אל תסתפק כי בזה תוכל להבחין לבות בני אדם, ופסוק
מלא יש לנו על זה מצרף וגו'
סוף אדם למות וכו'. הם דברי מי שאינו מדבר בשבחו של עולם, כי לא די שיטיל
פגם בבריותיו יתברך העשויות בצלם ובדמות, אלא בתקותנו שהיא ההשארות אחר
המות, יכפור ויאמר מקרה האדם ומקרה הבהמה אחד, כי סוף האדם למות וסוף
הבהמה לשחיטה, ולא ירגיש היתרון שבין זה לזה, הצד השוה שבהם הכל למיתה הם
עומדים. והנה בס' הזהר (פ' ויקהל קט.) אמר שמלאך המות מרקד בין ראשי הנשים כשמוציאין
המת לבית הקברות. אולי שירמזו לזה כי הנשים השגתם בדמיון ולא יראו הפרש מורגש בין
האדם ובין הבהמה, והוא השטן המרקד בינותם. וזהו מאמר מי שאינו מספר בשבחו
של עולם, וגנה אותו אף לפי דעתו, כי היה לו לראות ההפרש הגדול אשר בין האדם
והבהמה בחייהם, והוא יעיד על הנסתר מעיניו והוא אחר המות. והוא אומרו,
כד הוא היה אומר בן חמש וכו'. כי כל שיוסיף בשנים יוסיף במעלה, מה שאין
כן בבהמות כי אין הפרש בהם וכל ימיהם עומדים בתכונה אחת, אדרבה
כל שיוסיפו בשנים יגרעו מערכם. ואמר כי השי"ת אם גזר מיתה על האדם, הזמן
הקצוב היה יען כי אין בכחו להוסיף שלימות, כי בן תשעים לשוח ובן מאה כאילו מת
ועבר ובטל מן העולם, אבל בזמנו הטבעי לעולם יוסיף וילך. ומן הנגלה נעמוד על
וכן הוא בש"ס ברכות נא. ע"ש הנסתר