מסכת אבות פרק המישי
סד דפ
אשר קהמיא את שאאל: מזנל מי שש בו שלשה דנרים הללו הוא
מתלמידיו של אכרהם אכינו, ושלשח דכרים אחרים הוא מתלמידיו של בעם
עעין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מלמידיו של אברהם אכינו. ן
ר
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
קרה לרבא שטעה בדין אחד והקשה לו המקשה ונתבייש ונתגלה לבסוף שהיה שם תנאי
ונמצא שלא חטא אע"פ שטעה: צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל י"מ סרס
המקרא ודרשהו צדקה ומשפט של ה' שעם ישראל שישראל מתנהגים עשה אותו
המחוקק הנזכר למעלה במקרא והוא משה, ע"כ. ולי הפסוק כפשוטו צדקת ה' עשה
ומשפטיו עם ישראל, שכל אשר הם עושים הוא היה עושה ואליו ראוי ליחסו כי הוא
הגורם, וכמ"ש גדול המעשה יותר מהעושה: ולפי שאלו הג' שלמיות נמצאו באברהם
אבינו ע"ה על השלמות. אם הא' והיא מחלוקת לש"ש אינה צריכה ראיה, וגם הב'
עשרה נסיונות להודיע כמה חבתו, כי לא חשך בנו יחידו, ומה חפצו בביתו ובכל אשר לו
אחריו, ואם הג' (בראשית כא) ויקרא שם בשם ה' אל עולם, ואת הנפש אשר עשו בחרן, אמרו,
כא כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה, כי אלה
הג' מדות עין טובה ירוח נמוכה ונפש שפלה הוראה על השלמיות הג' שזכרנו.
עין טובה הוא השמח בחלקו, וזו המדה תורה על העושה המצוה לשמה, כי משמחת
קניינו אשר קנה לא יתאוה לטובות זה העולם והם כקליפת השום בעיניו, כאומרם
עשה ואל תתאוה לשלחנם של מלכים. והנה ר' חנינא ב"ד שהיה מסתפק בקב של חרובין
מע"ש לע"ש ואליהו אזור עור אזור במתניו, וזו המדה היתה באברהם אבינו ע"ה שאמר
למלך סדום אם מחוט ועד שרוך נעל וגו' (שם י"ד), וזה תכלית ההסתפקות, והוא
אשר יניח אדם ממון גדול ולא יחזיק ממנו אפי' בדבר מועט, וא"ל הש"י כמאשרו על
זה, שכרך הרבה מאד, הפכו בבלעם הרשע (במדבר כב) אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף
וזהב. רוח נמוכה סימן התואר הב', וזה כי מי שמחלוקתו לש"ש אין רוחו גסה
עליו כלל, אדרבה אז הוא נמוך בעיניו כי ירא לנפשו שמא הורה אשר לא כדת, כי
החכמה אצלו כלי ליראה את הש"י. אמנם מי שמחלוקתו שלא לש"ש הוא להפך. שהחכמה
אצלו כלי להשתרר בה גם השתרר, ולזה יגיס דעתו בה. ואברהם אבינו ע"ה עם
שהיה חולק עם כל באי עולם ומנצחם, היה שפל ומך בערכו, אמר (בראשית יח) כי על
כן עברתם על עבדכם, הפכו בבלעם (במדבר כב) מאן ה' לתתי להלוך עמכם, היה
מבקש השררה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום אלא היה מייחס החכמה לעצמו,
ונפש שפלה סימן התואר הג' המזכה את הרבים, כי כל שיעלה לגדולה ישפיל עצמו,
וכמ"ש (שמות טז) ונחנו מה, ודוד (תהלים כב) ואנכי תולעת ולא איש, ואברהם אבינו
ע"ה אמר על עצמו (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר, בהיותו זוכה ומזכה את הרבים, הפכו
בבלעם (במדבר כז) נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה, כמתנבא טוב על ישראל,
ובסוף יעץ עצתו זמה והפיל כמה אלפים מישראל: ד"א עין טובה, המעט שלו בעיניו
הרבה, ושל אחרים ימעט בעיניו, ויחפוץ שיהיה להם יותר ממה שהיה חפץ לעצמו,
לא יקנא כלל וייטב בעיניו שיהיה לאחרים יותר ממנו, וזה שאמר (ויקרא כז) ואהבת לרעך
כמוך, ולא אמר את רעך. והפכו עין רעה, שלו יראה מעט, ושל חבירו הרבה,
ויקנא בו, וייטב בעיניו שיהיה לו מעט ובלבד שיהיה לחבירו יותר מעט. ומי שיש
בו עין טובה יורה בו על שיש בו הנשמה העליונה, ועל כן אבדה ממנו חמדת העוה"ז,
כי בנה בשמים מעלותיו. רוח נמוכה היא הענוה והוא שלמות הרוח. והפכו הגאוה.
נפש שפלה, הסתפק בהכרחי, לא יהנה מן העולם כי אם מעט, כמשפט בעלי נפש
שפלה