מסכת אבות פרק רביעי
נד דאו
גל לכך פן ואה ע ורע בעיניו והשיב מעליו אפו (כשל כד) (חיון אפו לא נר
מומלסד שסוחלין לו על נל עונותמ): כד אלישע נן אכויה אומר הלומד ילד
הוא דומה לךיו כתובה על ניר הדש. והלומד זקן למה היא דומה לדיו
כתובה
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
אין בה ספק, ועוד למה ישוב מאפו, ועוד א"כ תבא עליו ברכה. והענין הוא כי
משפטי הש"י כלם לטובה, אין דבר רע יורד מלמעלה. ואע"פ שהייסורין עצמן רעים
אבל הם לתכלית טוב כדי שיחזרו בתשובה. וזה מה שדקדקו חז"ל באומרם כל דעבדין
מן שמיא לטב, לא אמר טב, כי יש דבר שתחלתו רע וסופו טוב, ולז"א לטב.
והשי"ת לא ישמח במפלתן של רשעים, וכמ"ש מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים
שירה. והנה השמח במפלת אויבו מורה בדעתו הפך מה שאמרנו כי רע יורד מלמעלה
והוא מכוון לעצמו, ולזה ימחול השי"ת לאויבו, יען כי קבל מהצער יותר ממה שכיון
השי"ת כי הוא רחמן, וישיבהו על השמח. והוא אומרו והשיב, ולא אמר ושב. וראוי הוא
לעונש ההוא, כי השי"ת כביכול שהוא עצב במפלתו של זה והוא שמח, ועוד כי מאמין
מה שאין ראוי להאמין, וכמו שכתבנו. ואולם אומרו בן, כי אם לא יצטער האויב
משמחת אויבו לא ימשך שישיגהו כן ואע"פ שהוא עתיד ליתן את הדין, והוא ע"ד מ"ש
הכתוב (שמות כב) כי אם צעק יצעת אלי שמוע אשמע צעקתו, ואמהר ענשו
ד"א המשנה הזאת נשענת על שתי הקדמות. הא' (משלי ו) כי את אשר יאהב ה'
יוכיח. הב' כי מרירות האדם הרבה בהנקם אויבו ממנו. ע"כ אמר בנפול אויבך
אל תשמח, כי הוא הנאהב להשי"ת עתה שקבל הייסורין, הלא היה לך ליראה ולומר
הוא טוב ממני כי אותו הוכיח ולא אותי, וכשתשמח תכפול מרירותו, ולא כן צוה
השי"ת על כן ימחול לו על כל עונותיו. כי המכה את בנו יותר ממה שחשב מתחרט
ומוחל לו מה שהיה בלבו להרע לו: חרון אפו לא נאמר, שא"כ יהיה מורה שהייסורין
ההם לבד היה משיב ממנו, אבל עיקר האף היה קיים ויחרה, כאומרו (משלי יט) כי
אם תציל ועוד תוסיף. אבל יש לדעת שהרי כתוב (דברים יג) למען ישוב ה' מחרון
אפו ונתן לך רחמים. והתשובה שאע"פ שהש"י נפרע מהרבים בעבור חטא היחיד,
ה"מבייסורין בזה העולם, אבל עיקר העונש על היחיד, וכיון שכן לא היה צריך [לומר]
מהאף עצמו כי הוא שמור לעובדי ע"ז, ואמר ונתן לך רחמים בעבור מה שקבלו מהצער
והיסורין, והרבך בעבור מה שחסרו הנהרגין מן המנין
כד אלישע בן אבויה אומר הלומד (תורה) ילד למה הוא דומה. העולה מדעת
המפרשים בזה המשל. כי הבחור זוכר מה שלומד ואין כן הזקן, וכתבו
עוד ומ"מ שכר הלמוד בידו. ואני אומר כי זה עיקר דברו, כי הלומד חייב ללמד
לאחרים, ובזה יגדל שכרו מאד כמו שכתבתי במשנת אם עשית תורתך הרבה, ועוד
יהיה סבה שתתקיים החכמה בידו, כמ"ש לידע ולהודיע, שהיודע ומודיע לאחרים יודע
ויתפרסם אצלו האמת. והבחור זוכה לכך, ולכן דמהו לדיו כתובה שתעמוד ימים רבים
ויזכו רבים בקריאת הספר, אבל הזקן שכר למודו בידו הוא אבל לא יזכה לעשות תורה
הרבה, ולכן דמהו לדיו כתובה על נייר מחוק שלא יקבלו תועלת בקריאתו. אבל עיקר
הכתיבה שם הוא: על נייר מחוק, היה ראוי לומר על נייר ישן. והנ"ל כי נייר מחוק
הוא שגררו מה שהיה כתוב מתחלה וכתבו על הגרר ואין הכתיבה מתיישבת יפה, וכן
הזקן צריך להשליך מעליו דעותיו הנפסדות ולגררם ואח"כ ילמוד, שזו חולשא לגרסתו.
[והתחרט אשר לא שם לב לדברי מוריו ותלמידיו]. ואפשר שכיון בכל המשל זה הענין לבד.
ובמשנת תשובה ומעשים טובים כתבתי מה שנ"ל בפסוק אשרי האיש, והוא המכוון הנה
רבי