מסכת אבות פרק רביעי 
לקיה מעשר וכל המכטל את התורה מעשר סופו לכטלה מעצי: יב רבי
ראומר הוי קמעט בעסק ועסוק בתוךה והוי שפל רוח בפני כל אדם
ואם
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
שבע, מוסר וגו'. יאמר אע"פ שהבטחתיך שימלאו אסמיך שבע אם תכבד את ה' מהונך
ואתה עשית כן ולא נתמלאו אסמיך שבע, ולא עוד אלא שאולי היו מלאים ונתרוקנו,
אל תמאס מוסר השי"ת, ואל תקרא תגר על צדיקו של עולם, כי אולי חטאת לו
ונפרע ממך בעוה"ז להטיבך באחריתך בעולם הבא, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, ע"כ
ודעו רבותי כי המכבד את ה' מהונו ונתרוקנו אוצריו והוא לא הרהר, נסיון גדול הוא
לו ויעמוד לו על כמה עבירות, ולכן יוכיח הש"י את יראיו בזו התוכחת יותר משאר
התוכחות. וכן אם היה עוסק בגמילות חסדים ייסרנו בגופו כדי להודיע רוב חבתו,
וכמו שעשה לאברהם אבינו ע"ה שנסהו בבנו הנמול שמונה ואמון בחיק האמונה, ובדרכים
עצמם שהיה עושה מצותיו ית', כדי להודיע חבתו. והנה האמונה וצפות לדברו היא
התקוה והבטחון, כי מי שהיה רואה את אליהו ע"ה בורח מפני איזבל, זה בתכלית
הצדק וזו בתכלית הרשע, היה תמה, ואם קוה לאלהים ראה כי אליהו עלה בסערה
השמימה ולא טעם טעם מיתה וקבורה, ואיזבל לא זכתה לקבורה אחר מיתה משונה,
וזו שלא היה לה זכות כלל כי אם היותה מרקדת לפני חתן וכלה על כן נשארו כפות
רגליה וידיה, נענשה בחייה, ואחאב שנכנע לא נענש בחייו, ירבעם מת בשיבה טובה
בשכר עסקו בתורה למען יאבד ממנו השארית. ומן הנגלות האלה נעמוד על הנסתרות,
על כן אין להכזיב מאמר התנא כל המקיים, כי אפי' שלא יעשיר בימיו המקיים את
התורה מעוני, הנה תחיית המתים אשר היא יסוד כל התורה ושם יצדקו משפטי
התורה, דכתיב (תהלים יט) משפטי ה' אמת צדקו יחדו. ואם דברי ר"י ן' שושן ז"ל
כנים, כי כן הדבר כאשר גזר בקצת אנשים, התירוץ אשר כתבתי יותר כולל. וענין זה
המשנה רמז הכתוב באומרו (במדבר כה) פינחס בן אלעזר, וכשספר ענין דתן ואבירם
קריאי העדה אשר הצו, ויש לתמוה למה הוזקק להודיענו שפינחס היה בן אלעזר ודתן
ואבירם היו נשיאי עדה קריאי מועד, אבל רצה לומר ראו פינחס שקיים את התורה
מעוני, כי היה בן אלעזר מזרע פרתמי הכהונה ולא נתכהן עדין, ולא פנה אל זה כלל
אבל קנא לאלהיו כאילו קבל ממנו טובות גדולות, וראו שכרו כי קיים את התורה
מעושר והיתה לו ולזרעו, ויכפר על בני ישראל, שכר מצוה מצוה, כי יכפר כל ימיו
לעד. ודתן ואבירם היו להפך, כי השפיע האל ית' להם כבוד והם גמלו רעה תחת
טובה, ולזה האריך הוא דתן ואבירם קריאי העדה, וסופם בטלו מעוני, כי נאבדו
מתוך הקהל
יב רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. כתב ר' ישראל לבות בני
אדם בתים, בנאם הש"י והכינם אוצרות לחכמה, וכשמוצא התורה לב פנוי
תמלאנו מספיריה, ואם יכנס בו שום דאגה וטרדה והרהורים ומחשבות תנוס מלבו,
והמושכלות כאשר יחנו כן יסעו. ולפי שהרדיפה אחר הממון יגון כאומרו מרבה נכסים
מרבה דאגה, הזהיר התנא הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל
האדם. כתב ר' יונה ז"ל גם זה מדבר בענין התורה, ולכן כתבו ר' מאיר [באמצע]
ולא קדמו ולא אחרו (ונ"ל) [ור"ל] אף כשתצליח בתורה שהיא ההצלחה האמתית לא
תתגאה בה וכ"ש שאר המעלות. ויש מי שאמר לפי שהעושה תורתו עיקר חייבין בני
עירו להתעסק במלאכתו, הזהר שלא תשאל אתה בפיך, כמו שאמר רבא לתלמידיו על
רב דימי חזו אי צורבא מרבנן הוא נקיטו ליה שוקא. וכל אלה הדברים ערבים ונכוחים,
אבל לפי מה שדרשו ז"ל שנים אלה מפסוק אחד (דברים ל) לא בשמים היא, לא בגסי
הרוח