מסכת אבות פרק רביעי

י מד וללשרש. מור ולעשות: בני צדוק אוסר אל תפרוש מן הצבור.
פעש ומף כעורני הדינין. ואל תעשה עמרה להתגדל נה ולא קרם
לחפר נה. וכך היה הלל אומר ואשפמש בתנא תלף. הא למךף כל

פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
 רבי צדוק אומר ואל תעשה עטרהם. יאמר כי לא ישתמש בתורה לא תשמיש כבוד
ולא תשמיש הנאה. והביא ראיה מדברי הלל על שניהם שהיה אומר ודאשתמש
בתנא חלף כל תשמיש במשמע, והוא מה שדקדק הוא ואמר וכל הנהנה מד"ת נוטל
חייו וכו'. ואע"פ שנפלו פני ארצה ונאלמתי ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בזו המשנה, ומי
יבא אחרי המלך את אשר כבר חתם ומודה אני שאין להשיב, אבל יש ללמד זכות מעט
על הנעקצים מעקיצתו ז"ל, כי התנא שם אלה השני תשמישים בסגנון אחד, וידוע כי
כבוד חכמים ינחלו ואינם עוברים דת, אלא שאין ראוי לשים כונתם בלמודם כדי לקבל
אלא שיעשו הדברים לשמם וסוף הכבוד לבוא. ואפשר שנאמר כ"ז על התשמיש השני והוא
ההנאה, ולא נעלם ממני ההפרש הגדול אשר בין התשמיש הראשון והשני, כי הראשון
לא יחוייב שיתפעל ממנו, כי אע"פ שיכבדוהו ישפל בעיניו ונמצא כבוד התורה במקומו
והוא לא יהנה ממנה, משא"כ בהנאה הב' כי תבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וא"א
שלא ליהנות, אבל כיון שמצאנו התנא שהזכירם בסגנון אחד, וכן יששכר שהיה עוסק
בתורה ואוכל משל זבולון, ושמעון אחי עזריה כמו שספרו החכמים, אין ראוי להחזיק
עניים מרודים הממיתים עצמם על ד"ת ואלמלא הם נשתכחה תורה מישראל לרוב טרדות
הזמן והצרות המתרגשות לבא בעולם, כי לא יוכלון שאת אם יצטרכו לבקש ולרדוף
אחרי טרפם, כמו שהחזיקם הנשר הגדול בעל הכנפים הרמב"ם ז"ל, ועוד כי אינם
מקבלים אלא כדי חיותם לבד. ועם כל זה מודה אני שמי שאפשר לו שלא לקבל שום
הנאה כמו שהיו מחמירים על עצמם חסידי עולם, אשריו ואשרי חלקו כי תרבה מעלתו
למעלה ראש ואין לזרים אתו, כי אין ספק אלא שהוא חולק עולמו עם מי שהוא מקבל
ממנו. וז"א נוטל חייו מן העולם, שהוא ממעט פרנסתו מעולם הקיים. ועתה אשוב
לפירוש המשנה. ודאשתמש בתגא חלף, נקראת התורה כתר סתם למעלתה, כי היא עולה
על כל הכתרים, וכמו שקורין לגדול הדור רבי סתם למעלתו על בני דורו, וכשירצו
להבדילו מזולתו יקראוהו בשמו, וכן נקראת התורה אצל שאר הכתרים כתר התורה
חלף. יש מי שפירש החליף הכונה, כי התורה ראוי שישמשוה ותהיה היא העיקר ויתר
הדברים טפל לה, וזה עשה להפך כי עשאה שפחה תירש גבירתה כשנשתמש
ממנה מאשר היה ראוי להשתעבד לה. ויתכן לפרש מלשון יציץ וחלף, שנהפך והיה
לאיש אחר שהיה נאחז בעץ החיים ונכרת משרשו, על כן הירא את דבר ה' יניח עצמו
מלהשתמש בכתרו של מלך וירעיב עצמו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קטז) אתהלך
לפני ה' בארצות החיים, האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד. המשיל המשל לשני אנשים
קראום לסעודה גדולה, והאחד הלך אל ביתו לאכול ולשתות, והשני מרעיב עצמו ואפי'
היה אפשר לו למלא כרסו מתענוגי ביתו. הראשון יורה כי אינו מאמין ענין הסעודה
ההיא, והשני הוא המאמין אמונה שלמה כי יקוה להשביע נפשו ממעדני שלחן המלך.
ולז"א המלך דוד כי הוא היה מאמין באמת התהלכו בארצות החיים כמו שהיה מדבר
בפיו, לא כשאר האנשים שאינם מאמינים מה שידברו. והביא ראיה נצחת אני עניתי
מאד, שהיה אפשר לי להתענג בזה העולם ולא פניתי אל רהבים ושטי כזב, וכתב ר"י
ז"ל בפסוק (משלי טו) אורח חיים למעלה למשכיל, מי שהוא דר בעיר אחת לא יסכים
לעזוב דירת העיר ההיא ולעשותה טפלה, רק כשיבחר בדירת עיר אחרת אז לא יתיישב
בדירת