
מסכת אבות פרק רביעי
כמברה: ג הוא היה אזמר אל קהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל
דבר
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
בחי העולמים, וכל שיוסיף במצות יוסיף דבקות, ואם כן המצוה היא שכרה. הלא תראו
כל התורה מלאה ממה שהיו מחדשים שלמי אומתנו נסים ונפלאות בעולם, כאילו היה
העולם עבד משועבד להם קנוי קנין עולם, וכן הדין נותן כי לא נברא העולם אלא לכך.
וזהו אומרם שהתורה היתה כלי שבו נברא העולם, ובמשנת כלי חמדה הוספתי טעם בזה
תראהו משם. וא"כ כל התורה אינה אלא דרך ליכנס לעוה"ב, ולזה נקרא עץ החיים
כי כל אוכליו יחיו לעד. ואמשול לך משל אלה השואלים למה הם דומים, לאדם שהיה
חולה ופגע בו חברו ואמר לו מדוע פניך רעים ומה אתה מבקש, אמר לו מדוע פני
רעים כי בריאות אני מבקש, אמר לו לך אל פלוני רופא והוא יתן לך בריאות. ויקח האיש
כל טוב ביתו בידו וילך אל הרופא ויאמר לו תן לי הבריאות, ויכתוב לו שורותים ויתן
בידו, ויתמה האיש ויאמר בריאות אני מבקש ונא נייר כתוב, ויאמר לו הרופא דרך
בריאות אני נותן לך ולא בריאות בפעל עשה זאת ותתרפא. וכן התורה היא סוף דרך
אל הבריאות והנכנס לתוכה נכנס לעוה"ב, וכבר אמר כל זה מרע"ה לישראל בסוף ימיו
(דברים ד) ועתה ישראל שמע אל החקים וגו' למען תחיו וגו' לא תוסיפו. רצה דעו כי
זאת התורה היא עצמה החיים כמו הסם המרפא את האדם בטבע, ולז"א לא תוסיפו,
כאומרו אע"פ שאמרתי שהיא סם החיים, זהו לענין שהדבק בה חי לעד, אבל לא
תחשבו שתשא תוספות וחסרון, כמו הסמים התרופיים שאע"פ שיוסיפו או יגרעו ממאמר
הרופא לא תשתנה מפני כך תועלת צוואתו לגמרי, ועוד כי הם צריכין להוסיף או לגרוע
כפי טבע החולה, אין הדבר כן, כי זו היא חיי הנפש והנפש אחת היא ואין לה שנוי,
אבל המזגים מתחלפים ולזה תקבל מלאכת התרופה תוספת או גרעון. ולז"א לא חוסיפו.
והביא להם ראיה (שם) עיניכם הרואות וגו' כי אותה העבודה היתה זרה עד שהיה
נראה מעניינה כי לא יענש העובד באותה העבודה לאלילים כי היתה עבודה של גנאי
ואתם ראיתם כי כל האיש וכו' השמידו ה' אלהיך מקרבך, א"כ מזה תעמדו על שעור
המצות שלא תשקלום במאזני שכלכם, וכבר כתבתי בזה קשר זה הפסוק הזר מאד,
והוא לגדול הדור נר"ו. ואמר אח"כ (שם) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם
לעיני העמים. יאמר אין תורתכם כשאר הדתות המזויפות, שהן מגזימות בענין העונש
אחר המות ומלהיבות הלבבות בענינים נסתרים לא יוכלו לתת מופת עליהם, אבל אתם
מבארים בה שהאמת אתכם בחוש הראיה על כרחם של מינים, הוא אומרו (שם) לעיני
העמים. כי הם עצמם יודו על כרחם ויאמרו עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ויתבאר
להם כן מהיותנו קוראים אלהינו בכל עת והוא נמצא לנו, והוא אומרו (שם) כי מי גוי גדול
וגו'. וחכמינו הקדושים ע"ה גלו כל זה בתיבה אחת של שתי אותיות אמרו (ע"זג.) מי שטרת
בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת. בחן דבריהם מה
יאכל, ולא אמר לא יאכל, כי היה מורה שהיה אפשר שיאכל אלא שהיה ענשו שלא
יאכל, אבל אומר מה יאכל, כאומר הוא מן הנמנע, כי כיון שהתורה עצמה היא סם
חיים וזה לא טעם טעם מצוה איך יאכל. נמצא לפי זה כי המצוה עצמה היא שכר המצוה
ג הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם. א אחר שהורה כי כל מצוה איזו שתהיה תגרור
אחרת, דבר במעלה הד' שאמר בן זומא, יען כי היא נגררת מהג' הנזכרות וכולה
בה. ואמר אל תהיבז כאומרו אם לא תכבד אל תהי בז. או אל תהי בז אותו מלכבדו.
ולענין פירוש המשנה אמרו המפרשים ז"ל, שאין לך אדם שאין לו שעה ויוכל להזיקך היום
או למחר, אל תהיה מרחיק שום כלי מביתך לומר איני צריך לו, כי אין לך דבר שלא
יהיה לו מקום ומחר תצטרך לו ע"כ. ולדבריהם חסה המשנה על פכים קטנים ח"ו והלא
כל