מסכת אבות פרק רביעימה
כי מכקדי אככד ובאי יקלו: ב כן עצאי אוסר הוי רץ למצוה קלה ובונם ן
רשמצוה גוררת מוה עברה גוררת עברה. ששכר מצוה מצוה וכר
עברה
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
ב בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה. א אמר כי לא סוף דבר המצות החמורות
וכבישת היצר יש להם זה הכח, אלא אפי' מצוה קלה ג"כ יהיה לה כח לגרור את
חברתה, ובתנאי שיהיה עושה אותה כמאמרה, בשמחה ובטוב לבב. כי אז יתפעל
ממנה ותעשה דרך בלבו לעשות אחרת, וז"א שמצוה גוררת מצוה, מלשון גורר אדם מטה
וספסל. ולז"א הוי רץ למצוה קלה, כי כאשר ירוץ לקראתו כרץ לקראת שלל רב וישמח
הרבה מאד כאומרו (תהלים קיט) שש אנכי על אמרתך, אז תגרור אחרת. אמר (שם)
דרך מצותיך ארוץ, אין צ"ל המצוה עצמה אזדרז לעשותה, אלא אפי' מה שהוא דרך לה,
והטעם כי הדרך ההיא תרחיב לבי לעשות מצותיך האחרות. וע"ד האמת ענין גדול רמז
בכאן בן עזאי במצות הייחוד, והוא מה שאמר בספר הזהר (ויקרא כ) והתקדשתם
והייתם קדושים, המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. והענין כי אלו המצות
האלהיות עניינם נפלא ונשגב מאד, כי כלם קשורות זו בזו, כי כמו שהש"י אחד כך
תורתו אחת. והאומר אקיים כל המצות זולתי אחת הרי הוא מומר ומטיל פגם בתורת
אמת, והוא בכלל ארור אשר לא יקים. ולא לחנם היו רמ"ח מצות עשה כמנין אבריו של
אדם, ומצות לא תעשה שס"ה כנגד שס"ה גידין אשר באדם, כי לכלם קשר אחד וענין אחד
האדם עשוי בצלם אלהים, והוא כולל כל העולמות וכלם נחקקים בו והוא צלם אלהים.
התורה צלם שם ההויה, כלם שמותיו של הב"ה כי החפירות תלויות בו והכנויים בשמות,
וכל התורה בכנויים, נמצאת נארגת על שם ההויה היינו תורת ה' והיא כלה אחת היא, דכתיב
והתורה והמצוה, וכי מצוה אחת היא אלא שכל המצות קשורות זו בזו, א"כ מי שיחזיק באחת
כמאמרה יחזיק בכלן. וזהו הוי רץ שהוא בשמחה ובטוב לבב. והוא כמאמר איזו היא
דרך טובה שידבק וכו', ואיזו היא והלא בכל המדות החשובות הטובות ראוי לידבק ומכל
הרעות להתרחק. אבל הכוונה אם ידבק יפה באחת ישיג האחרות כי מי שאחז יפה אחד מענפי
האילן אשר א"א שישברו ויתפרדו ענפיו הנה הוא אוחז בכלו. א"כ מצוה גוררת חברתה.
וכשיהיה לב הצלם האנושי אל הצלם האלהי היא התורה, והיו לאחדים. ובתחלת פ' שני
הוספתי לקח בזה תראהו משם. ולזה כיון בן עזאי במאמרו זה, שמצוה גוררת מצוה.
ולזה אמרו ז"ל כל העושה מצוה אחת כמאמרה יש לו חלק לעה"ב, כי כיון שאב אחד
לכלן, בעשות אחת מהן אין ספק שיעשה הנשארות אם היה מספיק לו הזמן. ומזה
הטעם השב בתשובה שעה אחת קודם פטירתו, בתשובה ההיא יש לו חלק לעה"ב. וזה
טעם ובורח מן העבירה, רוצה לומר במלת בורח, כי מדורת אש ועצים הרבה צריך
להתרחק ממנה הרחק כמטחוי קשת. ולכן אמר המלט על נפשך מהרה חושה אל תעמוד
פן תספה
ששכר מצוה מצוה. י"מ שזכר שתי סבות. א' טבעית והיא הנזכרת, ב' אלהית והיא
זאת. וזה הפירוש ערב הוא, אבל היה ראוי לומר ושכר, שאומרו ששכר מצוה
הוא כמבאר דבריו הראשונים, כטעם ואל תאמר שהיא תבא אחריך שחבירך יקיימוה
בידך. לכן הנכון כמו שפירשתי שהיא סבה אלהית, כי המתקדש מלמטה מקדשין אותו
מלמעלה, כאומרו בא ליטהר מסעיין אותו בטהרתו. ואני אמתיק זה המאמר הנכבד.
רבים שאלו למה לא נתבאר בתורה ענין העוה"ב. ואע"פ שהוא מבואר בכמה מקומות
באר היטב כמו שפירשתי בדרושי בפ' אם בחקתי ובמקומות אחרים לא יספרו מרוב,
אבל לבטל ולשבר מלתעות המעקשים אורחותם אומר שהקושיא בטלה מעיקרה, וזה, כי סבת
השאלה הוא סכלות הידיעה מה הן המצות, כי המצות לפי האמת אינם כי אם תוספת דבקות
בחי