
פרק פירוש מהרב החסיר ר' יוסף יעב"ץ ז"ל רביעי
השקפה אל הנבואה, כי דרך הנביא לייסר את הכל כאב לבנים, כאומרו (משלי)
ועתה בנים שמעו לי, וכן הזכירם ר' יונתן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם
גבור ועשיר וענו. ומזה יובן פסוק אחד (לא) נמצא בו ענין נאה (שמות ג) וזה לך האות
כי אנכי שלחתיך, כי התנוצץ במשה רבינו ע"ה אור יורה היותו ראוי לשליחות ההוא,
מה שהכה את המצרי, בהשפטו את הרשע למה תכה רעך, והושיע את בנות מדין אחרי
בורחו מאת פרעה, על כיוצא בו נצב על עמדו בזקיפה להציל עשוק מיד עושקו, עם
היותם רבים והוא יחיד, והם בארצם והוא גר, וחסה עינו עליהן ודלה דלה להן,
ואלו אותות מובהקות לפרנס העולם. אמר (תהלים עב) ישפוט עניי עם, תמורת אומרו
(שמותב) למה תכה רעך. יושיע לבני אביון תמורת ויושיען. וידכא עושק, ויך את
המצרי, ואמר עוד וישתחוו לו כל מלכים, למה, יחוס על דל ואביון, נראה שהיא
מעלה אלהית ידמה בה לאלהים. ולכן אמר (תהלים ב) ה' אמר אלי בני אתה, לא בן
אדם, ולזה אמר הש"י הנה לך האות מובהק כי אהיה עמך, כי אתה בן אלהים,
ואני שלחתיך לעשות את כל המעשים שעשית כי אינם בכח בן אדם. וזהו שאמר
בגדעון (שופטים ו) לך בכחך זה, שנראה בך שייקר דם הרבים יותר מדם עצמך, והוא
אות מופלא לפרנס, הוא אמרו הלא שלחתיך, כבר החלות בשליחותך והמתחיל במצוה
אומרים לו גמור. והוא עצמו מ"ש אהיה עמך, ומי הוא זה אשר יגע בבבת עיניך, כי
אתה קדש כל אוכליך ואשמו, הוא מה שאמר דע"ה (תהלים כז) ה' אורי וגו' בקרוב
עלי מרעים המה כשלו ונפלו, יעוין במקומו שהוא פלאי, נמצאו תורה נביאים וכתובים בחרז
אחד. ומכאן תבין מאמרם ז"ל (שבת קכי) גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, והוא
מן התימא כי תכלית כל התכליות הקבלת פני שכינה והיאך תדחה מפני מצוה אחרת.
אבל הענין כי אברהם אבינו ע"ה היה שלם בחכמה ובגבורה בפעל, וכשהיו באים
האזרחים אצלו היו בשלמות בפעל הב' מעלות הנשארות ג"כ, העושר מפני שהיה מפזר
לצרכם, והענוה ממה שהיה מכבדם, וארבעת המעלות האלה הן הם מרכבה ומעון
לשכינה, א"כ לא תהיה חוצצת הקבלת אורחים להקבלת פני שכינה, אדרבה מתחזקת
ונוספת היא, וכן היתה אצלו שזכה אז לאותה הנבואה הנפלאה. ומדרגות הנבואה
שתים, או שיתנבא הנביא לצורך, או שלא לצורך אלא שהשפע האלהי כביכול שישמח
להניח עליו. וכתב הרמב"ן ז"ל שלא נגלה לאברהם אלא לכבוד מילתו עיין שם. ובאמת
שמאמרם ז"ל גדולה הכנסת אורחים לא יובן אלא במי שהוא ראוי לנבואה. ודע עוד כי
אלה ארבעת המעלות הם כל שלמות האדם. הא' מעלת החכמה, הב' והג' מעלות
המעשה, השתים מצוה לא תעשה, והשתים מ"ע, וכאומרו גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא
שמים וכמו שהקדמתי. והד' המעלה העולה מכלם כשהיו כלם על השלמות, כי בהתקבץ
כולם ויתיחדו אחדות שלמה אז תתילד מהם הענוה אשר היא גדולה מכל המעלות,
וכאומרם ענוה גדולה מכלם, והיא המביאה לידי רוח הקדש, וכתיב (משלי מו) ולפני
כבוד ענוה. ולזה קראו בן זומא מכובד, כי כבוד הש"י חופף עליו כל היום ובין
כתפיו שכן, והן גוררות אחת לחברתה, כי החכם היודע מעלת נפשו ושעורה לא ימכרנה
בהנאת שעה. משל לשני בני אדם היו בידם שתי מרגליות טובות, זה שיודע מעלת
המרגלית יצרנה כבבת עינו, וזה שאינו יודע מעלתה יתננה על פת לחם. וכן הבורים
אינם מרגישים נפשם, ולכן ישלחו עצמם אל העבירות, אבל המשכיל הנלבב יכיר את
נפשו וישמרנה ותבוא בלבו יראת שמים, וגם החכמה בכח מתשת כח היצר הרע. והנה
מצד היראה יתחיל להתנוצץ בו כח האהבה, כי היראה והאהבה שתיהם כאחת קשורות
יפלכדו ולא יתפרדו. וגם מצד היותו כובש יצרו יסתפק במעט, וייטב בעיניו לתת
מעשרו למי שהפקיד אצלו, והנה המטיב לאנשים בממונו כ"ש במתק לשונו, נמצא כי
אלה הארבע מעלות גוררת האחת לחברתה. ובא בן עזאי ואמר.
בן