פרק פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ן ז"ל רביעי מד ד
להשיג פרנסתי, ה' ישלימנה בהשגחתו על יראיו, וזהו עון עקבי, וכ"ש אם ישתתף
בבקשת הטרף הדרכים בלתי נאותים אשר בהם יוקשים בני האדם. וכבר כתב ר'
אברהם כי זהו עצמו עון עקבי. אבל לפי דעתי באשר המשורר הוכיח גם את עצמו
כיון למה שאמרתי: (שם) הבוטחים וגו', יאמר הנכשלים בצד השני שאחר ההשגה והם
הבוטחים וגו', יאבדו מתוך הקהל, והוא אמרו כצאן לשאול: יגיע כפיך, כי מי שאינו שמח
בחלקו ראיה שהוא טורח לאחרים כאומרו (קהלת ב) ולחוטא נתן ענין וגו' לתת לטוב.
ולז"א תאכל אתה ולא אחר: והמכובד יגיס דעתו עליו. ע"כ אמר כי יכבד את הבריות,
ולא ירצה להשתמש בבריותיו אשר נבראו לכבודו ית', כי מכבדי אכבד, כי אחרי
שנבראו לכבודו, המכבדם כאילו מכבד את המקום. הביטה וראה כי כל שגדלה המעלה
גדל נזקה. החכמה, כפירה בעיקר. הגבורה, זדון וגאוה. העושר, קצור העבודה.
הכבוד, גסות הרוח. ודעהו. והכלל העולה מדברי בן זומא, כל המעלות כאין נגד
יראת ה', אמר (משלי כא) אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. (שם) סוס מוכן
וגו', (שם כב) נבחר שם מעושר רב, (שם) עשיר ורש נפגשו, (שם) ערום ראה ונסתר,
(שם) עקב ענוה יראת ה' עשר וכבוד וחיים, אמר כי שלש אלה שהזכיר בן זומא לא יוכלו
לבטל הנגזר מאת ה' מן השמים רק יראת ה' אשר היא כנגד הכל ובה נכללים כלם,
מלבד השכר אשר אין לו קץ, אבל היתר שבשלשתם היא החכמה. וזה פירוש הפסוקים.
אין חכמה, ג' סוגי החכמה אינם כלום, וגם הגבורה סוס מוכן ליום מלחמה ולה'
התשועה ולא לסוס. והעושר אין צריך לומר שהיא הפחותה שבאלה המעלות (שם) כי
נבחר שם הגבורה מעושר רב, לפי שהיא שלמות בעצמו של אדם, נבחר מכסף ומזהב
חן טוב, הוא חן החכמה, ועוד כי העושר איננו מהשתדלותו של אדם רק ממקרה
הגלגל נפגשו, ועושה כלם ה', למי שיחפוץ המלך לתתו יתננו. (שם) ערום ראה רעה
ונסתר, לא נמלט, רק כמי שידע שעתידה אבן ליפול עליו ושם כובע ישועה בראשו,
וכן החכמה תציל בעליה קצת מן הרע, אמנם הדבק בהש"י ע"י ענוה ויראה ימשך לו
מן הפירות. והוא טעם עקב השלשה בשלמות, עושר וכבוד הנמשך מהגבורה
כאומרו (בראשית ו) הגבורים אשר מעולם אנשי השם, וחיים נצחיים הנמשכים מהחכמה
(משלי שם) צנים פחים, הפליג בשבח הנשמר מהמקרים ע"י יראת ה' מהנשמר מחכמתו, כי
שומר נפשו ירחק מהם לגמרי וילך לאטו בדרך הישרה. ויתכן לפרש כי ממקרי בני אדם הם
המקרים התחתונים, יתכן להמלט בחכמה, אבל לא הבאים מאת ה' מן השמים, וזה נ"ל נכון
בין האמונות ובין אמות המצות אחרי רבים. האמונות כל האומות מסכימים שיש
אלוה משכיר ומעניש, וזהו (קהלת יב) כי זה כל האדם. המצות יחיד ורבים הלכה
כרבים. ע"כ אמר איזהו חכם הלומד כו'. עוד החכמה נחלקת ברבים, זה מעט וזה
מעט. והלמד מכלם תעלה החכמה בשלמותה בידו, וכמאמר המליץ אין חכמה אין עצה
ואין תבגנה אשר אין להם רועה. ודע עוד כי אלה הארבע מעלות כל אחת הכנה
לחברתה, כי (תהלים קיא) ראשית חכמה יראת ה', ואדם הראשון יוכיח שהיה מלא
חכמה והזהירו בוראו לא תאכל ממנו. נראה שהזהר ממצות לא תעשה פרי החכמה,
וכ"ש מצות עשה, והבן זה. ושתי המעלות יחד הכנה למצות, ע"ד (שם א) אשרי
האיש אשר לא הלך וגו', כי אם וגו', ושלשתם יחד להוליד הענוה, ותכלית כלם רוח
הקדש, ודעהו. ודע כי מי שנתקבצו בו אלה המעלות על הצד אשר אמר בן זומא
יעלה למדת הענוה, והיא המעלה הרביעית, מכבד את הבריות, הוא ראוי לנבואה
בלי ספק, כי נראה מפעולותיו שהוא שליח ההשגחה האלהית להיישיר בריותיו,
ולכן הוא מכבדם כדי שישמעו דבריו להיות ציר נאמן לשולחיו. ועוד כי רוב האנשים תמצא
בהם בטבע השקפה אל השלמות אשר בו נתייחדו מזולתם, כאומרו (משלי כ) גם במעלליו
יתנכר נער. וזה מהאוהב את הבריות ומכבדם כאילו היו בניו וקרוביו יש בו בלי ספק
אולי צ"ל הספקה, עי' כו זרי מ"א סי' י"ג וס"ח, ועוד בכמה מקומות שם השקפה