
פרק פירש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל רביעי
שפתי ישבחונך. ומשפט כנגד הגבורה. וצדקה כנגד העושר. יאמר כי בעבור שלש אלה
נתן הג' מעלות הנזכרות. חכמה לחכם לעשות ממנה חסד, כאומרו מה אני בחנם כו'.
והגבורה לגבור לעשות משפט. כאומרו (איוב כט) ואשברה מתלעות עול. עושר לעשיר
לעשות צדקה. וזה טעם (ירמיהו ט) כי אני ה' עושה כל אלה, ע"י האנשים והם
שלוחים לי, ולז"א רשישלים השליח שליחותו יתהלל בו, ואומרו כי באלה חפצתי ישלים
טעם אל יתהלל, כי אלה המעלות לא קנאם הזוכה בהם מצד בחירתו כי אם מצד זולתו,
והוא אמרם ז"ל נוטל את הטיפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר טיפה זו מה תהא עליה
חכם או טפש גבור או חלש עני או עשיר. אבל צדיק ורשע לא קאמר, ולז"א באלה
חפצתי, ולא בבחירה כי היא מסורה ביד כל האדם, נראה כי בעלי הג' מעלות הם
שלוחים מאתו ית' לכל אשר יצום על פני תבל ארצה. נתבאר מכל זה אמתת הפירוש
אשר כתבתי, כי היה בן זומא ע"ה מפרש דברי הנביא. ומה שהוסיף מכובד גם הוא
ביאור דבריו. כי אין כבוד כי אם משלשה אלה: כתב החסיד ר"י ז"ל בפסוק (משלי יח)
בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה. עם איש קלון, דרך הרשע לבוז לכל אדם.
וראה מלת גם, לומר כי הרשע היה לו להכלם מרשעו, לא די שלא יכלם אך יבזה את
רעהו הטוב חרפה וגדופין, מלשון (ישעיה נא) אל תיראו חרפת אנוש, כי איש נקלה
ובזוי עם יחרף ויקלה לכל אדם. והודיענו מקרא זה כי שתי כתות יבזו לכל אדם, כת
הרשעים וכת הדיוטות ואנשים נקלים. ואמרו ז"ל איזהו מכובד המכבד את הבריות, ע"כ
מתק לשון הרב, וממנו אתה למד את יקר תפארת המכבד: ד"א אלה ארבע המעלות
הנדרשות ומבוקשות מבני אדם, הם המה המביאות האדם לדרכי מות כשלא יתנהג
האדם בהם כראוי. החכמה היתרה תביאהו לידי מינות, כשיסמוך על דעתו לבדו
יבוא לבוז הקבלה הנאמנה ולחלוק עליה. וע"כ הזהיר ואמר איזהו חכם, כי החכמה
האמתית היא אשר כל החכמים הסכימו אליה, וזהו (קהלת יב) את האלהים ירא וגו'
כי זה כל האדם הסכים בזה, והלא הגדול שבחכמים אין הלכה כמותו בחלוק עליו
תלמידיו, ואם כגבוה שמים גבר עליהם בחכמתו, מי גרם זה כי כל שרוח הרבים נוחה
הימנו רוח המקום נוחה הימנו. ולזה העיקר הגדול אחרי רבים להטות, ודעהו.
הגבורה מביאה בעליה לידי הזדון והכעס ובעל חמה רב פשע, ע"כ הזהיר את הגבור
יכבוש כעסו ולא תהיה מעלתו לגיהנם. והעושר נזקיו שנים. אחד בהשגתו, ואחד אחר
השגתו. אמנם בהשגתו, טרדת הטורח לאסוף ולכנוס והתרשלותו מעבודת בוראו, והמחשבות
אשר ראוי לערוך בעבודת קונו יעכבם בעד עשרו, רוצה לומר בהשגתו יום יום. ואחר
השגתו הסרת הבטחון. ודע כי זאת המסכת עם החסידים תדבר, ע"כ לא הזהירה
כי אם על הצד הא' אשר הוא חולי כולל כל בני אדם, ועל כן אמר השמח בחלקו
שיש לו נחת רוח בעשרו. אמר (תהלים מט) שמעו זאת כל העמים וגו' עד יחד עשיר
ואביון. אמר כי כל העולם טועים בזה, ואפי' המשורר היה קרוב לטעות בזה, וע"כ דבר
בלשון יחיד, למה אירא בימי רע, כמייסר גם את עצמו בצד הא', ופירש למה אני ירא
בימי רע והם ימי הזקנה (קהלת יב) עד אשר לא יגיעו ימי הרעה, כי אז המזון צריך
יותר ואין אדם יכול להשתדל אחריו, כי הם שתים רעות, וע"כ אשתדל לקבץ לימי
הזקנה מיראתי שמא אצטרך אליה. וא"ת ומה בכך אחר שאיני עושה עבירה, על כן
אמר עון עקבי יסובני, כי עון ההשתדלות היתרה יסובני ביום הדין, כי שקול ישקול הש"י
מעשי אם עשיתי מן התורה עיקר או טפל, ובהיותי משתדל אחר הטרף היתר לימי
הזקנה ולא אמרתי ברוך ה' יום יום, אין ספק שהשתדלות ההיא והמחשבות אשר
ערכתי על משכבי צרות הן לעבודת השי"ת, גם בהן אבק מעוט הבטחון, כי היה לי
לבטוח ביוצרי אשר יפרנסני גם עד זקנה ועד שיבה, כי אם בימי בחורותי זמן לי
פרנסתי כ"ש בימי הזקנה שאתבודד בעבודת יוצרי, ומה שיחסר השתדלותי כי אין בי כח
להשיג