
פרק פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל רביעי
ובמעשה, אמנם נסוג הלב הוא נסוג בלב ולא במעשיו, והסימן להכירו כי אינו עושה
המצות אלא לצאת ידי חובתו למראה האנשים, ולזה לא ידקדק בכוונה ישרה לא בתפלין
ולא בציצית, סוף דבר כל מצותיו מצות אנשים מלומדה לא מצות האל מלומדה, בטבע
ההרגל לא בבחינה שכלית. ולזה כיון (יסר לרשע וישנאך) (משלי פ) [אל תוכח לץ
פן ישנאך וגו'], אתמהה ההולך בדרך וטעה והורהו חבירו הישנאהו, הלא ברכות
יעטה מורה, אלא ודאי אין הרשע עובד האל כי אם אנשים. אמנם החכם העובד
אלהיו יאהב מיישרו, כי זהו הנכסף אצלו. וז"ש מדרכיו ישבע סוג לב, שיתפייס בכל
מה שיעשה, ואמנם איש טוב לא ישבע מדרכיו רק מדרכי האיש אשר עליו, הטוב
ממנו בחכמה ובמעשה תגדל בעיניו חכמתו ומעשהו. לא כן חכמת עצמו ומעשיו:
הפירוש שפירשו באיזהו חכם אינו נכון, שזה גדר התלמיד ולא גדר החכם, ועוד
כשילמד מעצמו או מזולתו היה די ולמה יצטרך ללמוד מכל אדם, ועוד אין ראוי
לתלמיד ללמוד מכל אדם, כי להם סברות מתחלפות ויתבלבל עיונו. וקודם שאכתוב
לך הנראה לי בכוונת התנא, אעירך על מה שהוקשה עוד בזו המשנה למען אעמידך על
מה שיורוני מן השמים. אמר טוב ארך אפים מגבור, נראה שמביא הפך סברתו, כי
הגבור איננו הכובש את יצרו אבל הוא טוב ממנו, והוא אומר שאין גבור אלא הכובש
את יצרו, ואילו היה אומר טוב הכובש את יצרו מהגבור היה צודק. ועוד איזהו עשיר
השמח בחלקו, צריך להתברר כי זו מדה טובה היא באמת, אבל לא יתחייב ממנה היותו
עשיר, ואדרבה הוא לפי טבעו של עולם, ועוד הראיה שהביא איננה מהענין כלל,
כי אפשר הוא לאכול מן יגיע כפיו והוא עני גם שלא ישמח בחלקו, וכבר כתב ר"י ז"ל
שאיננה ראיה. ועוד למה הוצרך לעשות דרשה מאומרו אשריך וטוב לך, כי אע"פ
שהדרשה אמת אבל אינה ממה שהוא בדרכו. ועוד אמר איזהו מכובד המכבד את
הבריות, הרבה מכבדים יש בשוק ואינם מכובדים מפני כך, כי גדר המכובד שיכבדוהו
אחרים לא שיכבד הוא, וגם הראיה שהביא צריכה לידון, כי זה הפסוק מדבר בהשי"ת,
ומי שכתב ממנו ראיה מקל וחומר ומה אם השי"ת שהכל ברא לכבודו מכבד מכבדיו
אנו לא כל שכן, ק"ו פריכא הוא, כי השי"ת אינו מקפח שכר אבל האנשים אינם כן,
ועוד מה בא ללמדנו המכבד שמכבדים אותו, זיל חזי בשוק הוא. ועוד יש לדקדק
אומרו מכובד
ועתה אפרש. דע כי ההפרש אשר בינינו אנחנו מאמיני החדוש למאמיני הקדמות,
הוא שנשים כל פעולותינו מול עבודת השי"ת. ונכוון בכלן כוונה אחת לבדה והיא
עשיית רצונו, ובזה נקיים פנת החדוש, כי כל מה שבראו השי"ת לא בראו אלא לכבודו,
וכל מעלה אשר נשתמש ממנה לצד עבודת השי"ת סופה להתקיים ותחיה את בעליה,
ואם ח"ו נעשה ההפך, אותה המעלה כאפס ותוהו, כי באור פני מלך חיים והמתרחק
מעבודתו מתקרב אל המות, כאומרו ברחקי ממך מותי בחיי ואם אדבק בך חיי במותי,
ולזה כיון התנא באומרו אם אין תורה אין קמח, כי כיון שלא נמשך ממנו התכלית
אשר בעבורו נברא הוי כעפרא בעלמא, כמו שנקרא מאכל אותם שלא דברו ד"ת על
שלחנם קיא צואה. ולז"א בן זומא כי אלה הד' מעלות. אין ראוי להקרא מעלות אלא
כשנשתמשו בעליהם מהם לצד עבודת השי"ת, כי לתכלית זה בראם השי"ת, והעושה
כן יתקיימו בו לעד, והפורע מוסר ומשתמש בהם להנאתו הוא ימות באין חכמה וגבורה
ועושר וכבוד, וכיון שכן אין ראוי להשתבח באחד מהם כי העומד ליפסד כנפסד דמי.
והנה החכמה, המתבייש לשאול דבר מה, יורה כי החכמה אצלו להנאתו לבד והוא
הכבוד, ולכן בראותו כי ירד מכבודו מעט בשאלה ההיא ימנע ממנה, כי כיון שכל
השתדלותו בה אינו אלא לכבודו, איך יתבייש קודם שיגיע אצלו התועלת. אבל הלומד מכל
אדם אפי' יהיה קטון ממנו בחכמה ובשנים ולא יחוש אל כבודו, זה יעיד כי החכמה
אצלו