
פרק
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל שלישי
השחד יעור וגו', ואמרו ז"ל האדם לא יראה חובה לעצמו והאוהב לא יראה חובה
לאוהבו, ומפני כן מוסר אוילים אולת, כאשר יוכיחון את חבריהם ויתכוונו להורות
להם הדרך הנכוחה, ילמדו אותם לעשות הרע להתגאות ולהלך בשרירות לבם לעשוק
ולחמוד ולגזול ולהחליף עולם עומד בעולם חולף, לפי שעצמו האוילים עיני בחינתם
וסתמו מקור שכלם לחשוב על הרע כי טוב הוא. ועל הדרך הזה נאמר (שם יט) חדל בני
לשמוע מוסר לשגות מאמרי דעת. ולזה אמרו ז"ל אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו
תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו (חגינה טו:). ודע שמי שחכמתו מרובה ממעשיו אע"פ שהוא
חכם בעיני האנשים איננו חכם בעיני השי"ת, כיון שלא השיג תכלית החכמה שהיא
יראת ה'. אמנם הירא את דבר ה' ואם איננו חכם בעיני האנשים הוא החכם בעיני
השי"ת, כאומרו (איוב כח) ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. ועוד רמז לנו זה
האדון במשלו זה, כי פרי החכמה המעשה ופרי שניהם יחד דבקות הצדיק בהשי"ת במחשבתו,
והיא המחשבה אשר אליה רמז (דברים ו) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד. ועניינו אצלי,
דע כי כל הרוצה לעשות דבר מה יחשוק לעשות אותו ולא יסור ממחשבתו, ואחרי גמרו
המעשה סר ממנו החשק ההוא. אמר ואותו תעבוד כי אחר העבודה תדבק בו כאילו
לא פעלת עדיין מה שהיה בלבך. ולא היה מי שהגיע לאותה המעלה הנפלאה זולתי
מ"ר ע"ה, כאומרו (דברים ה) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד
עמדי. כי ישראל אחר אותו מעמד נחו שקטו ממה שקוו לראות כאומרם רצוננו לראות
את מלכנו, ואצל אדון הנביאים היתה התחלה, ומזה הענין הוא אומרו (דברים ג) אדני
אלהים אתה החלות, מגודל תשוקתו ודבקותו בבוראו קרא כל מה שהשיג התחלה,
והבן זה. ואל זה הענין הנפלא כיון האדון הזה ע"ה במשלו זה, כי ידוע כי תכלית
השרשים והענפים הפרי. ואצל הראיה שהביא נדחקו המפרשים, והנראה שהביא ראיה
עצמית, כי אלישע אחר בטח באדם, כי להשיג תועלת הכבוד נתכוון, וכמו שכתבנו, ומן
ה' סר לבו כי לא כיון להשיג רצון הש"י, אבל ר' עקיבא ע"ה היה להפך, שקרע מסוה
הבושה מעל פניו ולא חשש לבזיון שקרהו מתחלתו, מאהבתו השגת רצון יוצרו. ועליו
נאמר (ירמיה יז) אשר יבטח בה', מתחלתו, והוא הדעת אשר עליו אמר התנא אם אין
דעת אין בינה. והיה בה' מבטחו הוא הדעת הבא ע"י הבינה, ולזה עמד במשמרתו
כאיש מלחמה נכנס בשלום ויצא בשלום: האמונה סבת המעשה והמעשה קיום האמונה,
כי לא תקרא אמונה שלמה וקיימת אם לא על ידי המעשה המביא האמונה באברים
מתוך הרגלם לעשות על פי האמונה. משל למלך שכבש מדינת אויביו ושם ממונה מעבדיו
ינהיגנה לרצון המלך, בזמן שהפקיד ההוא ממרה אין צריך לבקר עם המדינה, כי
יודע שהם אויבי המלך, ואם הפקיד אשר מעבדיו מרד כ"ש אויביו. אבל אם הפקיד
יהיה נאמן לא יבטח המלך על ממשלתו, עד שידע שזה הפקיד הטה את לב העם להיות
במדרגת אמונתו עם המלך. כך יצר לב האדם רע מנעוריו, והשי"ת נתן השכל באדם
לשעבד האברים לעבודתו, כיצד בתפילין ינהיג עיני העדה, בצדקה בעלי זרוע, וכן בכל
המצות, ועל ידי זה האברים מתקדשים עד שנעשה הגוף קדוש בקדושת הנפש. וזהו
קדושים תהיו. ובזמן שהוא משקר לא יבקר השי"ת לאברים שודאי הם משקרים, כי הם הטו
את השכל והמשיכוהו אחריהם ומהם נמשך שקרותו, אבל אם השכל הולך בתומו ודובר
צדק ואמונה, לא יאמין כי עשה שליחותו עד יכבוש את אויביו אברי הגוף כלם מפני המלך
ה'צבאות. וה' נתן חכמה לשלמה וביאר זה בפסוק קצר, (משלי יב) תועבת ה' שפתי
שקר ועושי אמונה רצונו, כי בדברו שקר מיד היא תועבת ה'. אבל לא יתהפך זה, כי בדברי
האמונה לא יגיע אל הרצון האלהי עד שיעשה כפי אמונתו, ע"כ ברבות המעשה הישר
הלא תוכן לבות הוא יבין ונוצר הנפשות הוא ידע כי היה עומד בנסיון, אך לטובים
לפניו יודיע זה לכל, וזהו (בראשית כב) והאלהים נסה את אברהם, גדלו ורוממו והודיע
 עיין זהר ר"ס ב', ותבין טיבו