מסכת אבות פרק שלישי
מ פד
שפיו מרבין ושרשיו מועמין והרוף באה ועוקרתו והופכתו על קניו שמר
נירסיח יז) והנה כער בשרנה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן הררים בנמךבר
רץ מלחה ולא תשב. אבל כל שמעשו טרכין מהכמתו לנה הוא דומה,
לאילן שענפיו מועטין וערשיו מרבין שאפילו כל הרוחות שנעולם באות ונושכות
בו אין מיזין אותו ממקומו. שנאמר (שם) וקיה קעיץ שתול על מים ועל יובל
ושלח שרשיו ולא יראה כי יבא חם והיה עלהי בענן ובשנת בצרת לא ידא
ולא
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל

עצמו (קהלת ז) טוב אחרית דבר מראשיתו, אימתי אחרית דבר טוב כשהוא מראשיתו,
ומפני שראשיתו לא היתה לשם שמים קרה לו מה שקרה, וכמו שסיפר על עצמו שכשהיו
החכמים מסובין על שלחן אביו ביום המולו אחר הסעודה התחילו החכמים לעסוק
בתורה והיתה האש מלהטת סביבותם, ואמר להם אבויה וכי לשרוף ביתי באתם,
ואמרו לו לא כי אנו עוסקים בתורה שנתנה באש והדברים שמחים כנתינתם מהר סיני,
אמר אבויה אם כן הוא כבוד התורה אני מקדיש הבן הנולד לי לעסוק בתורה כל ימיו.
ולכן כשרצה להכנס לפרדס נשען על עיונו לבד ולא מצא ידיו ורגליו ונטרד. וכבר
כתבתי כי נמנע בחק האדם להשיג האמת בדרושים העמוקים ההם אם לא ימצא חן
בעיני בוראו ית' ע"י מעשיו הטובים, וכמו שאמרו ז"ל יבקש ממי שהחכמה שלו, שנאמר
(משלי ב) כי ה' יתן חכמה. ור' עקיבא ע"ה נשען באלהיו, כי תחלת למודו לא היה
כי אם להשיג רצון בוראו לבד, והיה לו מעשה הטוב בכח. וכמו שאמרו ז"ל חזיתיה
דהוי צנוע, א"ל אתקדש לך ע"מ שתלך ללמוד תורה, תמך הש"י עליו יד ימינו והנחהו
בדרך אמת, ואמרו ז"ל אף ר' עקיבא בקשו מלאכי השרת לדחפו א"ל הניחו לו לזקן
זה כדאי הוא שישתמש בכבודי. וזה לאות כי מצא חן בעיני הש"י. ועליו ועל כיוצא בו
אמר התנא ואפי' כל רוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו. והוא משל
לרוח צרעת המינות הפורחת בין עיני הרשעים הארורים ההופכים דברי אלהים חיים,
ומשתמשים בכח הנכבד שבהם והוא השכל להרע ולהזיק, וכמו שאמר ועוקרתו והופכתו
על פניו, זכר שתי פעולות רעות. הא' עוקרתו והוא קצת אחיזה שהיה לו מצד המעשים
הדומים לשרשים, ואחר שמורה לו הרוח הנזכר כי המעשה שוא ודבר כזב, חוזר והופכתו
על פניו. כי החכמה שתכליתה יראת ה' נהפכת אצלו ללענה, כי מצד חכמתו יזיק
לאנשים, ואפשר שיחזרו לאמונתו, ובועט מכל וכל ומשתמש להנאת גופו, וכמו שאמר
אלישע אחר הואיל ואיטרד ליפוק וליתהני מהאי עלמא. ומזה תבין דקדוק התנא שאמר
כל שחכמתו מרובה ממעשיו, והיה ראוי שיאמר כל שמעשיו מועטין מחכמתו, וכמו שאמר
כל שמעשיו מרובין מחכמתו. אבל רמז שהחכמה שהיתה מרובה היתה סבת מפלתו,
כמו שריבוי הענפים היה סבה למהירות נפילת האילן. וכן קרה לאלישע אחר שמרוב חכמתו
נטרד, וגרם לו היות היסוד אשר בנה עליו רעוע. ואמרו חכמי הרפואה הגוף החולה
כל שתזונהו תוסיף רעה על רעתו. וכתב החסיד רבינו יונה ז"ל בפסוק (משלי טז)
מקור חיים שכל בעליו, השכל הנתון באדם מקור חיים הוא לבעליו, לפי שהוא ראוי
לחקור ולהבין בשכלו הדברים הרצויים להשי"ת ולהתרצות אליו בהם. (שם) ומוסר
אוילים אולת, אע"פ שהשכל הטבעי הנתון באדם תולדתו להכיר (כי) הרע והטוב, להבין
הדברים הרצויים, כאומרו מקור חיים שכל בעליו, אבל יכול אדם לעוות שכלו הטבעי
ולסלף (עשרו) [אשוריו] ע"י הרגל החכמה והבחירה ברע, כי אחרי שיחמוד ויפעל
העבירות ויבחר באהבת הרשעים וחברתם, תהפך לבבו והוד שכלו נהפך עליו למשחית,
כי התאוה תעור עיני השכל, והחפץ והחמדה יסלפו ההכרה, ע"ד (דברים טז) כי
השחד