
פרק
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
שלישי
הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כך הבטיח
ישעיה ע"ה (נח) והלך לפניך צדקך, ירצה לפניך לעיניך שתצליח מיד בכל דרכיך, והוא
מלשון (שמות לב) אשר ילכו לפנינו, אמרו ערב רב אין אנו צריכין אלהים נסתר מנגד
עינינו אלא אשר ילכו ונראה תמיד לעינינו, וז"א והלך לפניך צדקך, וייעד אחר כך
(ש)כבוד ה' יאספך והשביע בצחצחות נפשך, והוא האור הגדול, ולכן כפל הלשון לחוזק
האור: גדרים סייג לפרישות. היא מדה טובה עליונה, כאומרם קדש עצמך במותר
לך, תפרוש עצמך מן האסור לך, כי המדקדק בעצמו לבלתי יהנה מן המותר אלא
הצריך לעבודת הבורא כ"ש שיתרחק מן האסור הרחק כמטחוי קשת. ובמשנת יהי ביתך
כתבתי עוד בזה תראהו משם
סייג לחכמה שתיקה א. יש להשגיח למה שנה ולא אמר שתיקה סייג לחכמה. והנ"ל
לפי שבשתיקה נכללים ארבעה דברים משבעה שנאמרו בחכם, וכמו שכתב ר'
ישראל, ואלו הן, אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו, אינו נכנס לתוך דברי חברו,
ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ואינו נבהל להשיב. ואלו הארבעה רוב השבעה,
והם עיקרים גדולים בדרכי הלימוד, אמר כי סייג החכמה אינו אלא שתיקה, אבל
לפרישות ולשאר דברים הנזכרים יש סייגים אחרים ואע"פ שאלה הם המיוחדים, ואתה
יודע ההפרש שיש בין אמרך סם פלוני יפה לחולי פלוני, ובין לחולי פלוני יפה סם
פלוני, כי המאמר הראשון לא ישלול שיש סמים אחרים, והמאמר השני יחייב שאין
כמוהו. ויש מפרשים כי בשתיקה תשמר החכמה מלהגיע לכסילים, כאמרו (משלי י)
חכמים יצפנו דעת. ושמעתי לאחד מגדולי הדור פירוש נאה על פסוק (שם) בשפתי
נבון תמצא חכמה ושבט לגו חסר לב. כי בשפתיו ימצאו שני דברים. הא' בעצם, והוא
החכמה, והב' במקרה, והוא שבט לגו חסר לב. והוא על הדרך שכתבתי, כי בשתיקתו
ישמר מהגיע החכמה אל הכסיל המתוכח עמו, וקל מהרה יפול בדברי פיו, כי ישתבש
בדרוש אשר הם עוסקים. והוא אומרו בסמוך (שם) חכמים יצפנו דעת ופי אויל מחתה
קרובה, כי יכשל בדברי פיו, נמצא שהפסוק האחרון פירוש לראשון. כמה נאה פסוק
קהלת ד) שמור רגלך ופירש אל תבהל וגו'. (שם ח) אני פי מלך שמור, ופירש ואל תעמוד בדבר
רע אלא ענה מיד, כאדם שאמר לו המלך אתן לך כמה כסף ועבוד לע"ז ושאל זמן לדעת
מה ישיב, והשיב אם יתן לי המלך מלא ביתו לא אוכל לעבור את פי ה', והוגד לחכם
חסיד וצוה לנדותו, ותמהו הרואים, וענה על אשר עמד בדבר רע
שחוק. לפי שהתכלית שבעבורו נברא העולם, יראת ה'. וראה ר' עקיבא כי טבע
האדם מנגד לזה, כי כובד ראש הוא סייג ליראה, והשחוק והקלות ראש מרגילין
לערוה והאדם בטבע נמשך אחריהם, על כן הודיע כי דרכיהם דרכי מות: מסורת
היא מסורת ממש, לפי ששלמות הס"ת להיותו שלם, כבורא ית' שהוא שלם בתכלית
השלמות, וגם זה מענין היראה ליראה את ה' וכל התורה שמותיו של הקב"ה היא
מעשרות סייג לעושר. כההוא מעשה שהניח לו אביו שדה אשר ברכו ה' באלף סאה
ורעה עינו במעשר עד אשר חזר למאה, ובאו אחיו לבקרו לאמר לו כי היה כהן, עד
שחזר בתשובה. וגם זה מיראת שמים כי אין רואה ואין יודע זולתי השי"ת אם נתעשר
כראוי: סייג לפרישות. זהו יראת ה' ממש כי באשם יאשם האדם, ר"ל אשם אכילה
שתיה משגל, וכאשר יתקדש האדם במותר לו לעשות פרישות לא יבוא ח"ו לאיסור
סייג לחכמה שתיקה. תימה איך יחכם אם ישתוק, והלא אמרו ולא הביישן למד.
ופירשו שישתוק עד שיבין דברי רבו על בוריים ואז יקשה. וזה אינו שתיקה אלא מתון,
ועוד כי כמו שהעושר נמצא והמעשרות חזוק לו, כך ראוי שנפרש לחכמה אחר היותה
חכמה. ע"כ נ"ל כי ראוי להקפיד שלא לתת החכמה כי אם לחסידים שמכבדים אותה,
לא לכסילים שמבזים אותה במעשיהם המקולקלים, כמו שאמר (משלי א) חכמה ומוסר
ועי' נדה טז: ברש"י ד"ה מאי הורה אוילים