מסכת אבות פרק שלישי לג
ףעל פי שש בידו תורה ומעים טובים אין לו חלק לעולם הנא: מו בגי
לאומר הוי קל לראש, ונום לתשחידת, והני מקבל את נל אדם
ש יז רבי עקינא אזמר שחוק וקלות ראש סרגילין את האדם עה
ססורת סיג לתוךה, מעשרות סיג לעשר. נדרים סיג לקרישות, סג לכה
שתיה
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
ז
והמועדות, כי נמסרו לבית דין, ולא ידע כי אין להשי"ת מועדות אלא אלו. והברית,
כי נרשם בו בעת קטנותו, ולא ידע כי חל עליו דבר אלהי. והמלבין, כי לא הזיקו היזק
מוחש מורגש, ולא ידע כי חלל צלם אלהים. והמגלה, כי יטעון וכי נגעתי בה, על
פנקסי כתבתי דעתי, ואינו יודע כי תורה נתנה למפרשיה. אמרו ז"ל כמה טפשאי הני
אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי רבנן, כי בתורה כתיב ארבעים יכנו והם
אמרו מ' חסר א': אע"פ שיש בידו תורה. אבל תשובה אין דבר עומד בפניה כאומרו (הושע
יד) ארפא משובתם אוהבם נדבה. והיה עונש כלם אין להם חלק לעולם הבא, יען כי
חטאם דומה למינות עוקר כל התורה. וזה כי יסוד גדול שעליו תסוב כל התורה כי
כח האדם גדול לנתוץ ולנתוש, עד שבדבור הקל יקדיש אדם אלף אלפי דינרי זהב, ואם
יקח זהוב אחד להנאתו מעל ולא יועיל מה שהתנדב. ולז"א המחלל קדשים באומרו חולין
היו קודם לכן, וכן המבזה את המועדות באומרו מאחר ששכני העני עושה מלאכה למה
לא אעשה כן גם אני, וכן כלם, כאילו עוקר זה היסוד, ולזה יהיה עונשו חמור כמי
שכופר בכל התורה כולה
טז ר' ישמעאל אומר הוי קל לראשם. לפי שאמר למעלה המלבין, סמך ר' ישמעאל,
המזהיר לקבל האדם בשמחה. ובזו המשנה רבו הפירושים. ושמעתי, לראש
לעשות רצון אביך שבשמים. והנראה שהשמיענו התנא שצריך לכבד את הכל איש לפי
מה שהוא, אבל לראש הוא הש"י התבזה לפניו בעבודתו. כתיב (שמואל בו) ונקלותי
עוד מזאת, וקרא השי"ת ראש, להורות כי זה חוייב בחוק האנשים שמכבדים את
הראש, כל שכן שיחוייב זה אצל ראש המציאות, ושיהיו הכל נקלים לפניו, כאומרו (שם)
לפני ה' אשר בחר בי, ואמנם אצל השרים והסגנים תהיה נוח לעשות מאמריהם, ומן
ה' לא יסור לבך, כי הלב כלו לה' כאומרם רחמנא לבא בעי, אבל תשמש השרים
במעשיך לא בלבך, ואצל כללות האנשים ראוי לקבלם בשמחה. ולפי שהצחוק והשעחה
קרובים זה לזה, ואע"פ שזה מפאת הנפש הבהמית וזה מן המשכלת, סמך,
יז רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין כו'. ענינו אצלי כי רוב האנשים בטבעם
יראים מהחטאים ונשמרים כהשמר מן הסכנות, והיצר הרע מרגיל האדם
בעבירות ומבטיחו מן הסכנה, דמיון הנכנס במים קרים שבהתחלתו תסמר שערת בשרו
וכשיורגל לא יחוש. אמרו ז"ל כל העובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. וכן עשה
המפתה הראשון לחוה, דחפה ונגעה בעץ, אמר לה הרי לך ראיה שלא תמותון. וזהו
לשון מרגילין לערוה, נמצא כובד ראש ויראה סייג לעבירה כדברי ר"י ז"ל: מסורת,
היא הקבלה, ונקראה כן כי אין מקבל אם אין נותן, ולכן נקרא פעם על שם המקבל
ופעם על שם הנותן, כך שמעתי והנאני. ואני כבר פירשתי שנקרא מסורת, כי המקבלה
חייב ליתנה לאחר והאחר לאחר עד סוף כל הדורות: סייג. פירש"י ז"ל גדר וחוזק,
ויפה פירש. וכל הנזכר בזו המשנה כה משפטו, כי המסורת חזוק לתורה, לסתום פי
הסוברים בה סברות אשר לא כדת. מעשרות סייג לעושר, אין בכל המצות מצוה תפעל
לשעתה כמצות הצדקה, כי יש מצות שהדין נותן לקבל שכרן בעוה"ב כאומרם שכר
מצות בהאי עלמא ליכא, ויש מהם מנחילות העוה"ב בעצם וזה במקרה, והצדקה מן
[מסכת אבות] ה הדברים