פרק
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל שלישי לא
הדברים. אבל הענין כי תחלה לא גלה להם אלא אופן עשיית המצות, ודברים שבעל
פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב, וענו כל אשר דבר ה' נעשה, כי העשיה היא עיקר,
ולזה לא הזכירו שמיעה, ומשום תן לחכם ויחכם עוד גלה להם טעמי המצות, והוא
אומרו ויקרא באזני העם, וכשנכנס באזניהם שמחו לקראת המצות והבינו כי עשייתם
שכרם, כאומרו ששכר מצוה מצוה, אז אמרו נעשה ונשמע, טעמו טעם מלאכי עליון, מיד
וישכון כבוד ה' על הר סיני, הוא אומרו ודבק לבנו (בתורתך) [במצותיך]. ואלמלא שא"א
לישב דברי זה התנא על מתכונתן זולתי במה שכתבתי, הייתי מסתיר כל מה שאמרתי,
כי אפי' לדברי רבינו יונה שהוא הטוב שבפירושים, יראת חטא יראת ה' ראשית דעת
בכח ולא בפעל, וגם מעשיו מרובים בכח לא בפעל, ועוד לדבריו הירא אמונתו בעולם
האמתי סבת יראתו ע"כ יכבד החכמה המבטיחתו מן היראה, אמנם האוילים שאינם
מאמינים מבזים החכמה והמוסר, והרי מצאנו כמה רשעים המפורסמים וחכמתם
מתקיימת, כאלישע אחר וזולתם. וכבר ראיתי מי שפירש חכמתו מתקיימת שמה שיאמר
יתקיים על פיו אם הוא נאה דורש ונאה מקיים. אמנם לפי דברי יראת חטא כפשוטו
וגם מעשיו מרובין מחכמתו, והוא אשר הגיע למעלת החסידות כי מעשיו בודאי מרובין,
וזה ימצא חן בעיני הש"י ומגלה לו סודותיו. והמשנה הראשונה בסודות מצות לא
תעשה ויראת חטא החסידות שלהם, והשנית מצות עשה: ועל דרך הפשט אפשר לפרש
על דרך לא המדרש הוא העיקר, יאמר כל מי שיקיים מה שלומד נותנים לו שכר על
המעשה ועל החכמה, כי חכמה שלא באה לידי מעשה אינה חכמה. גם נכון מה
שראיתי בפי' הר"י ן' שושן ז"ל, בטעם המשנה הזאת יש דבר אלהי, על דרך מגלגלין
זכות ע"י זכאי, כי ירא השי"ת ישאל מחסד אלהיו לבלתי התגאל בטנופי העבירות, ויראתו
תבאר לו ספקותיו, והוא פלא. וזה טעם השוגג צריך כפרה, כי אילו לא הסיח דעתו
מאלהיו לא קרה לו כן, והוא היה מתחיל, לכן צריך קנוח וכפרה, ודברי פי חכם חן.
ומלבד הקושיא שהקשה הר"י ז"ל י"ל עוד שהראוי לומר כל שאהבת יוצרו קודמתו, כי
הזהירות מן העבירות יראת ה', כזריזות במצות עשה היא אהבתו, ובהקדמה שאמר
בשערי צדק כי הנותן לבו אל המצות כאילו עתה עשאן, והראיה (שמות יב) וילכו ויעשו,
(קהלת ה) מתוקה שנת העובד, ומשל המלך עם הפועל אשר בטל ממלאכתו, יתקן הכל.
כי אמר התנא מדרגה יותר גדולה ממה שהיה אומר אילו אמר כל שאהבתו, אמר התנא
שהאהבה תהיה גמורה עד שהשי"ת יחשוב לו מחשבתו כאילו עשאה, וזה יתקיים בידו
חכמת מצות עשה כירא חטא מצות לא תעשה, כי קראו מעשיו מרובין להורות שעלו אליו
כאילו עשאן. ונמצאו לפי זה דברי התנא הזה נאחזים עם דברי שלמה ע"ה, שהוא
דבר תחלה בחכמת עשיית המצות, כאומרו (משלי ד) אל יליזו מעיניך, ואח"כ דבר
בחכמת המצות והיא הקבלה, והוא אומרו (שם ה) בני לחכמתי הקשיבה לתבונתי הט
אזנך, לשמור מזמות ודעת שפתיך ינצורו, כי נפת וגו' רגליה וגו' אורח חיים פן
תפלס. יאמר בני הנאמן לי צריך שתדקדק יפה בלמידת החכמה הזאת, כי היא תשמרך
מן המחשבות ההקשיות והטענות הסבריות המאבדות את נפש המאמין בהם ונוטה
אחריהם, כי דע לך בני כי נופת תטופנה אלה הטענות הסבריות והשמר לך פן תתפתה
אליהם. וכל מה שאמר במדת הזהירות (שם) נצור לבך, הסר ממך עקשות פה, עיניך
לנכח, אמר כי לא היה צריך עתה כי אם שמירת המחשבות לבד. ומבואר הוא בנפשו
כי המחקר שכלי ערב לשכל יותר מהנשמע אליו בקבלה בלי ראיה. אמר (דברים כט)
כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה, קרא ההולך בזריזות החקירה
השכלית הרוה, יען כי ידע לה מופת, וחכמת הקבלה הצמאה, כי איננו יודע לה
טעם שכלי מספיק, הוא אומרו בכאן כי נפת חטופנה. ותירץ בפסוקים האחרונים שני
ספקות הנופלים בזה הדרוש. א' מאיזה טעם רצה האל ככה שנתן דרך לפני אדם
שאפשר