מסכת אבות פרק שלישי כז
ם כי נטל עליו: ד בכי שמעון אומר שלשה אכלו על שלחו אחר ולא א
ליו דכרי תורה כאלו אכלו מזכחי מתים. שנאמר (ישעיח כח) כי כל שלחנות
סלאו קיא אה כלי מקום. אכל שלשה שאכלו על שלחן אחר (אמרו עליו
דברי
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"יץ ז"ל

בדד ולא ימנע מת"ת, וידום שאינם שנים להרים קול, כמו קול דממה דקה, וכשנאמר
אל היחיד בערך עצמו תהיה שתיקה לגמרי כמו וידום אהרן. כי נטל תרגום נשא נטל
נטל עליו עול התורה הנזכר, ואז טוב לו והוא השכר שקובע לו, כי הש"י לא היה בורא
עולמו אם לא בעבור התורה שנאמר (ירמיה לג) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', משל
למלך ייחד אלף אלפי אלפים פרחים לתת שכר לשומרי המבצר אשר כל מלכותו תלויה בו,
והיו השומרים אלף, אם מעטו נותן שכרם משלם כמו אם היו אלף, כי אין כילות
אצלו, ולזה היחיד הזה אחר שהוא מקיים יטול שכר הכל כאברהם אבינו ע"ה שקבל
שכר כלם
ד רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד. לפי שאמר למעלה הרי זה
מושב לצים, אמר עכשו שיש ג' אחרים ראויים לעונש גדול מן הראשונים אם
יתבטלו מדברי תורה, ונחשב להם לאשמה רבה משני טעמים, לפי שהם רבים וכל
שירבו בני אדם ראוי שירבה ביניהם זכר התורה, ברב עם הדרת מלך, ועוד שנהנו
משלחנו של מקום, והלא הנהנה מסעודת ב"ו צריך לשמחו קל וחומר הנהנה משל מקום.
כתב הר"י ן' שושן ז"ל פליאה נשגבה ממני דעת טעם שלשה ולא אמר שנים. ואולי כי
הב' יתעסקו בדברים ויהיו נדונים כשוגגים, אבל כשהם ג' היה לו להשלישי להזכירם. ונ"ל
כי כל שיגדל הקבוץ יתחייבו יותר להזכיר שמו והשוכחים בעת ההיא מחללים. ולפיכך עלה
שכר פנחס לאין סוף כי נתחלל ע"י זמרי ונתקדש על ידו. אמר הנביא (מינה ז) השר
שואל והשופט בשלום והגדול דובר הות נפשו הוא ויעבתוה. כי בהתקבץ שלשה אל חטא
תגדל אשמתם כעבות העגלה. ולכן אמר שלשה שאכלו נענשים כאלו עברו על דת, ומזה
הטעם נתחייבו שלשה בברכת זימון שיקדש האחד את השם ברבים
כאלו אכלו מזבחי מתים. פירשו בו הגלגלים נקראים מתים בערך חי העולמים,
והמדברים בד"ת יורו כי נתן הכל מאת רוכב שמים, ואלו שלא אמרו ד"ת יכפרו
בזה וכאילו אכלו מזבחיהם ויחסו הכל להם לבדם. ולי נראה כי זבחי מתים ממש הם,
כי הכסילים יחשבו כי המתים אוכלים. והודיענו התנא כי הש"י ברא כל אלו הדברים
כדי שיעבדוהו בני אדם, ולכן כשימשך התכלית אז יחשבו ההכנות כמו התכלית עצמו,
אבל כשהוא להפך תחשב אותה האכילה כאילו לא היתה בעולם, כי הדברים שסופם
להפסד כאילו נפסדו מעתה, ולכן נחשב לאוכלים שלא המשיכו תכלית האפילה כאילו לא
היתה מעולם אכילה כלל, אבל הם נדמים כאוכלים ואינו כן לפי האמת, כדמיון
המתים שיחשבום אוכלים ואינם אוכלים. אבל כשאמרו עליו ד"ת כאילו אכלו משולחנו
של מקום, כי אלו הדברים אע"פ שהם מהדברים שיקבלו הפסד, בהתחברם לדברים
הנצחיים ויהיו הכנה להם, יחשבו כי הם נצחיים. אמר התנא אם אין תורה אין קמח,
וא"א שיהיה כפשוטו שהרי כמה סאים קמח בהרבה בתים ואין שם ריח תורה, אבל
רצה שכיון שאין התכלית המכוון נמשך ממנו, נתבטל מציאות הקמח ההוא והוי בטל וחשיב
כעפרא דארעא
בלי מקום. יש לפרשו כפשוטו. שלא ימלא מקום הצואה ההיא, כי היא רוחנית
והיא כנגד כחות הטומאה, ולזה קרא השלחן הטהור שולחנו של מקום שמורידים
השפע הטהור מן הכחות הטהורים. וזמן הסעודה מעבר מסוכן, שאם ימשך אז אחרי
היצר