ם
מסכת אבות פרק שלישי
(מאוי ג) אי נדברו וראי ו איש אל עהי מקשב וו משמע ניכתב ספר
זכרון לפניו ליראי מ ולחשבי שמו. אין לי אלא שנים. מניו אפילו אחד שושכ
עוק בתוךה שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר. שנאמר (אינח ג) ישכ כדד
וידם
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
החכם אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, הרי קרא הבטל מד"ת עולב, והוא המכוון
הנה. וכשגנה הנביא ישעיה את אנשי דורו שהיו בטלים מהתורה קראם אנשי לצון,
שנא' (ישעיה כח) לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון, והיא הוראה אמתית על כל דברי אלה
ראז נדברו יראי ה' איש אל רעהו. הרי מפורש שבדבר הצריך עצום ופלפול
התנא מדבר. וכתב ר"י ז"ל פשט הפסוק הוא על הצדיקים לעתיד לבוא,
כשיראו בני אדם את מעלתם יאמרו ועל מה בא להם ככה, ויענו ויאמרו מפני כי
מתחלה נדברו יראי ה' איש אל רעהו בד"ת ונכתב ספר זכרון לפניו ונתן להם שכר
פעולתם, ע"כ. וכתב הר"י ן' שושן ז"ל ואל תחשוב שאמר זה דרך הפלגה, כי אם מבואר
בעצמו מק"ו ומה אם עוברי רצונו שעושים צלמים הבל המה מעשה תעתועים מושכים
עליהם כחות רוחניים, אדם שנברא בצלם אלהים עאכ"ו שכשיעסוק בתורת אמת שתשרה
עליו שכינה. (ודע כי יש טעות בקצת ספרים שכתוב בהם ויכתב בספר והכתוב הוא
ויכתב ספר). והנה רצה בו ענין נכבד, והוא כשהדור רשע, הצדיק שנמצא בו שכרו
גדול. והמשל למדינה שסרחו כל יושביה ומרדו במלך, ואז קם שר אחד ושם נפשו
בכפו והחזיק במדינה וקרא בשם המלך, הלא כשיודע למלך יכבדהו וינשאהו מעל כל
השרים אשר אתו. ולזה עלה שכר אברהם אבינו לאין סוף. והנה הכתוב אמר למעלה
(מלאכי ג) ועתה אנחנו מאשרים זדים, הם פושעי ישראל, גם נבנו עושי רשעה
הכופרים, גם בחנו אלהים וימלטו, שעשו העבירות אשר כתוב בהם כרת להכעיס
לבחון אם התורה תכריתהו, והנה אלה נמלטו, ואז הצדיקים אשר בדור הרע ההוא
מתחזקים באמונתם ונדברו איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע, ולא רצה שיכתב זכות אלה
בין שאר הצדיקים, רק נכתב ספר זכרון בפני עצמו, וכתוב בתחלתו זה הספר מיוחד
ליראי ה' ולחושבי שמו
ומנין שאפילו אחד. מפני שאמר למעלה ואין ביניהם ד"ת, ויושבים ועוסקים בתורה,
הוצרך לפרש שיושב ועוסק בתורה. ואילו היה אומר סתם מנין שאפילו אחד
היינו חושבין שאינו עוסק אלא מדבר. ויביאנו אל זה אומרו קובע לו שכר ולא אמר
שכינה שרויה עמו. וזה כי דרך השרים לתת לעבדיהם שכר באחד משני פנים. או דבר
לאלתר, או ירושה לעולמי עד, שכותבין בפנקס יותן לפלוני כך וכך בכל שנה ושנה לו
ולזרעו עד סוף כל הדורות. אמר שאפילו אחד שכרו לאין סוף, שהש"י קובע לו שכרו
במקום נאמן בל ימוט עולם ועד
ישב בדד וידום כי נטל עליו. ירמיה ע"ה היה מקונן על אבדת בית
המקדש, ועיקר דאגתו היתה על התורה והשלמות, והיה מתנחם ואומר (איכה
ג) זאת אשיב אל לבי וגו' חסדי ה' וגו', ואמר זה על הכלל. אח"כ דבר על לב היחיד
השלם, ואמר (שם) טוב ה' לקויו, כי אפי' יחיד בדורו ישגיח הש"י וישים עינו עליו
לטובה, ועז"א ישב בדד וידום כי נטל עליו, ואע"פ שלא ימצא חבר שיעסוק עמו
ואמר כי נטל עליו, נחמה גדולה ליחיד ההוא כי נטל עליו קיום העולם, כי צדיק
יסוד עולם, וא"כ הוא נוטל שכר כאילו היו רבים העוסקים, וכמ"ש עד שבא אברהם
אבינו ע"ה וקבל שכר כלם, וכתיב (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתך. אמר
למעלה טוב לגבר כי ישא עול התורה והמצות בנעוריו, וגם אם לא יהיה לו חבר ישב
 ובזה יומתקו דברי ברית מנוחה דף מ"ט ע"ב ועי' פ"ה י' נסיונות בדד