פרק פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל שלישי

מה נימא בתרך אמר להם הי תורה והי מצות דמגנו עלן. כי מתוכם נחיה ולא נמות
כי צדיקים אפי' במיתתן קרויים חיים. וכיון בכל זה לזרזם שלא ימשכו אחר הצחוק
והקלות ראש המרגילים לערוה, כי אם שמחת הנפש, וכתיב (קהלת ב) לשחוק אמרתי
מהולל ולשמחה מה זה עושה. ואולי כי רמז באומרו ויי לן דמיתנן, כי בהמשכנו אחר
החומר אנחנו מתוארים כמתים, כי הרשעים אפי' בחייהם קרויים מתים, ולז"א הי
תורה. והתנצל על כל זה ואמר אף על זה פקחת עיניך. ומתוך הקושיות האלו פירש
הרמב"ם פי' אחר ואמר, כי האדון הזה במוסרו הפליג להקנותנו טבע קיים לבלתי
נחטא, וזה כי השחוק וקלות ראש מרגילים לערוה, כי אין גורם גדול לחטאים כהיסח
הדעת, וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל בהלכות שביתת העשור, ולכן כיון התנא להביא
העצבות בלב האנשים בל יסיחו דעתם וישכחו עלילותיו, רצונו העיקר, כמאמר (דברים
ח) ורם לבבך ושכחת, (שם) השמר לך פן תשכח, (תהלים פח) וישכחו עלילותיו, (שם קו)
מהרו שכחו מעשיו, ולז"א דע מאין באת, ותדע סבת הרכבתך, ותרגיש כי אתה
מוכן לחליים ולמקרים רעים מצד הרכבתך, ולא תדע מה ילד יום, לכן אל תשמת
במעלותיך כי אינן בני קיימא, וזאת שנית תעשה תרדנה עיניך דמעות ותתאבל על
עצמך כי אחה גווע ונוסע אל המות, ועוד בה שלישיה כי אתה מוכן ליתן דין וחשבון,
ולכן ראוי לך ללבוש לבוש רוגז ואימה ולא תחטא, כאומרו (תהלים ד) רגזו ואל תחטאו.
ולפי שאלו הדברים מכניעים טבעו של אדם ומקצצים רגליו מלחשוב בדבר עבירה, אמר
(ולאן אתה הולך) [ואין אתה בא] ולא אמר ואתה ניצול, וכמו שדקדק רבינו
הקדוש בדבריו. ודברי זה האדון הם מיוסדים על מדתו שהיה ירא חטא, ותפס לשון
הכתוב (שמות כ) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, כמו שאמר במשנת ויהי
מורא שמים עליכם, אמרו ז"ל כתיב [(תהלים ב) עבדו את ה' ביראה, וכתיב] (שם ק) עבדו
את ה' בשמחה כו', ויש לתמוה כי מן הנראה לכאורה אין אלו סותרים, ואילו היה אומר
עבדו את ה' בעצבון היה קשה. אבל כיוונו שהאמת כי הירא א"א לו שישמח שהם (מקבילים)
[מתנגדים]. וכבר זכרו ממלך שהיה לו אח בחור מורגל בקלות ראש, וקראו לאכול עמו וצוה
לתלות על ראשו חרב בחוט דק מאד וחזק, ויהי כשבתו לאכול וירא החרב ויזדעזע ויירא לנפשו
ולא אכל לחם בפעם ההיא כי נעצב אל לבו, ויאמר לו המלך מדוע פניך רעים ואין אתה
אוכל, ויען ויאמר ואיך לא ירעו פני ואיך אוכל בראותי החרב על ראשי. אז הוכיחו
אחיו ואמר לו ואיך תבטח בזה העולם ותשמח בו, ויוסר הבחור מהיום ההוא ומעלה
ויפשוט בגדי גאותו וילבש מעיל ענוה ובושה. וזו היתה כוונת התנא במוסרו זה. ומה
שנראה לי שכלל בדבריו דברי הפירוש הראשון וגם הפירוש השני כי הכל בכלל דבריו,
כי אלה הדרכים שזכר זורעים העצבון בעצם וקוצרים בטול הגאוה במקרה, ואילו ים
מזכיר דברים אחרים לבלתי התגאות היה מקום לקושיות הרב. ויש לי לומר עוד שאלה
הג' דברים צריכים כל אחד אל שלאחריו, וזה כי מחשוב האדם בהרכבתו הפחותה יבא
להרבות בתענוגים לחזק את גופו, ולז"א ולאן אתה הולך. ומחשבו ביום המות יבא
לחשוב כי אין דעת וחשבון בשאול אשר הולך, לכן הזהיר על ג' דברים ביחד:
ולפני מי אתה עתיד. לא אמר ואל מי אתה עתיד ליתן דין, כי אם צדקת מה תתן לו,
אמר שלמה ע"ה (משלי ט) כי בי ירבו ימיך, אם חכמת וגו'. ואמר בי תקבל תועלת
ואני לא אקבל ממך רק הכל לך לבדך החשבון, אלא שאתה עתיד ליתן לו לפניו ית',
ואם תשיגך בושה באותה שעה אוי לה לאותה בושה כי לעד לא תמחה. ולזה אנו
מתפללים בכל יום לא נבוש ולא נכלם לעולם ועד, ולזה הפירוש יתורץ מה שיקשה והלא
יור יפחד הנותן ששבון לפני הדיוט שלא יוותר לו כלום: ד"א אמר דוד ע"ה (תהלים לד'
קרוב ה' לנשברי לב, הנמנעים מן החטא בשני פנים. א' מחמת שברון הלב, כאיל
תאמר אדם שהיה להוט אחרי העבירה ונתבשר בשורות רעות ונעצב הרבה ונמנעמן
 עי' רבינו יונה ריש פרק אין עומדין העבירה
