מככת אבות פרק שני כב
עש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום שנאמר (יאל ב) כי
חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחס על הרעה. ואל קהי רשע בפני

פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
היום כשר למילה ולנטילת לולב ולהניח תפילין וללבוש ציצית. אמנם אלה למצוה מן
המובחר אין להם כי אם שעה אחת משיכיר בין תכלת ללבן. ולז"א הוי זהיר, הב' כל
המצות אחר שידע שהוא עושה מצוה לדברי הכל יצא ידי חובתו אע"פ שתהיה מחשבתו
משוטטת בשאר צרכיו, אמנם באלה צריך כונה לבד היותו מכוין לעשות מצוה. הג' כי
רוב המצות נעשות ביחיד, ואלה צריכין קהל ועדה (ויקרא כג) ונקדשתי בתוך בני ישראל,
ולכן מי שנמנו חבריו להתפלל והוא אינו שם פגם גדול הוא לו, משל לאנשי המדינה
יצאו להקביל פני המלך ואחד לא יצא. וכן אמרו ז"ל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא
עליו הכתוב אומר (ישעיה נ) מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו וגו'. וזהו טעם יבטח בשם
ה' וישען באלהיו. והד' כי המצות כלן צרכי הנפש וקשוטיה, כמו שהדברים אשר ברא
בוראנו ית' בזה המציאות צרכי הגוף, אילו ימלא אדם ביתו כסף וזהב ולא יהיה לו מים
או מלח אם הוא במקום שאי אפשר לקנותו ולא ימלא חסרונו אדם אחר, יהיה חסרון
גדול בביתו, כך האדם יצטרך להזהר בכל המצות כדי שתמצא נפשו כל הדברים הצריכים
לה ולא תמצא חסרה, ואלה המצות הרמות והנשאות הם צורך גדול לנפש כמים וכתבואה
שאי אפשר לחיות בלעדם. ולכן מי שפושע באלה פושע בנפשו פשיעה גדולה, אמר (משלי
י) אוגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש, וכתב רש"י ז"ל כי משלי שלמה ע"ה יש
בהם משל ומליצה, כמו האשה הזונה שהנגלה להזהר ממנה, והנסתר להזהר מן
המינות. גם בזה הפסוק הנגלה להועיל לגוף, ואמר שהמשכיל לא יסתפק במלאת
ביתו תבואה שלא יחיה אדם בלעדה, אבל יאסוף גם פירות קיץ להיות ביתו מלא כל
טוב. והמביש אפי' מן ההכרחי לא יסתפק. והנסתר להועיל לנפש דומה בדומה,
כי המשכיל לא יספיק לו עשות המצות ההכרחיות והכוללות, כי כל היום ירדוף אחר
מצות מחודשות, והמביש אין צריך לומר שלא יבקשם וירדפם, כי אפילו בעת שהכל
רודפים אחרי המצות, כמו זמן התשובה בכל שנה ושנה, או קריאת שמע ותפלה בכל
יום, אז הוא ישן ונרדם. ולזה אמר הוי זהיר לפחות בקריאת שמע ותפלה
(ברנות כט) מאי קבע אמר ר' יעקב בר אידי א"ר אושעיא כל שתפלתו דומה עליו
כמשאוי. ולפי זה יהיה הפירוש, אע"פ שתהיה זהיר בק"ש ותפלה אל תהי עליך כחק
קבוע כעבד ישאף צל אלא תחנונים, כי המתחנן לפני אדוניו הוא לו כדבר חדוש ואין
תחנוניו עליו למשא. ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. הוא מה שפירשתי
כי לא יחשוב כי כונתו וזהירותו יכריחו לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו, רק
תהיה בלשון תחנונים, כי על חסדו ית' ישען. הוא מה שהשיב רבן יוחנן בן זכאי (שם לד)
הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך, שיחשוב שבעבור מעלתו
יעשה בקשתו, לא כן עיני עבדים אל יד אדוניהם. ולדעתי כוונת ר' שמעון כרבנן.
(ע"כ) בדרש מנחה חדשה הוספתי לקח משל נמרץ, מהנדיב אשר בקש להתנדב עם
העניים, ומצוה אותם דברים קלים ומרבה שכרם, נמצאו מתפרנסים בכבוד, ואין קץ
לשכרו, וידוע שאין השכר נערך עם הטורח. כך הש"י ברא עולמו כדי להיטיב, ואותנו
בחר לתת הטוב ההוא, על כן צוה אותנו במצותיו, ורצה הקב"ה לזכות את ישראל.
עיקר השכר בעבור חנינתו לא בעבור מעשינו, כי חנון ורחום הוא, על כן אל תעש
תפלתך עיקר להפקת רצונך. וזהו דעת מי שאומר מאי קבע כל שאין תפלתו תחנונים,
וזה הוא ענין ר' עקיבא שנענה ולא ר' אליעזר. וזהו פתח תקוה לבעלי תשובה, כי
בחסדו הגדול נשענים. ועם זה יתורץ הספק אשר נסתפקו על האוצר הגדול, אם כן
והיה